עיין בספר זכרון שמואל (ס' לט') שכתב להסתפק, בשני עדים המעידים חובתו של אדם ע"פ הודאת פיו, ומאידך איכא תרי עדים הפוטרים אותו [ואומרים שלא לווה או פרע וכיו"ב], מי אמרינן הודאת בע"ד יותר ממאה עדים ולא איכפ"ל כלל מעדי הפטור, או דילמא כיון דסו"ס אי אתה יודע חובתו אלא מפי עדים אחרים אוקי תרי להדי תרי וממונא בחזקת מריה.

ותמהני על גדול זה, איך נעלמו ממנו דברי תוספות המפורשים בב' מקומות בש"ס, גיטין דף יג ע"ב ד"ה תנהו, ב"מ דף כ ע"א ד"ה ש"מ, ונידונם שם הוא בסוגיא דמצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, דפריך בגמ' ניחוש דילמא מכרה לכתובתה ומפסיד הלקוחות ומסיק דכיון דאמר שמואל דיכול לחזור ולמחול א"כ אין מפסיד ללקוחות כלום דגם השתא יכולה להפסידם. והקשו התוס' ע"ז דאכתי איכא למיחש דילמא מכרה במעמד שלשתם ואז אינה יכולה למחול, וע"ז כתבו "דליכא למיחש שמא מכרה במעמד שלשתן דאי ליכא עדים שמכרה הבעל והאשה יכפרו המכירה ואי איכא עדים נשיילינהו היכי הוה אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר".

ומבואר להדיא, דכיון דהעדים אומרים דהבעל הודה שהשובר שקר, מיד בטל השובר שבידו ומוציאים ממנו ממון.

והנה זה ממש הנידון שלפנינו, עדי הודאה מול השובר שהוא עדי פטור, ואי נימא דאין זה אלא כתו"ת [וכמו שנטה לנקוט שם], אכתי איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, וע"כ דבמקום עדי הודאה אין מתחשבין כלל בעדי הפטור. ונפשט בזה ספיקא דרבוותא.