שלמה המלך אומר (משלי יב, כה): "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה".  

   רבי דוד ובנו רבי הלל אלטשולר שחיו במאה ה-יח' יט' כתבו יחד את פירוש ה"מצודות" על הנ"ך. ובביאור הפסוק הזה, מובא (שם) בזה הלשון:

   "כשבא דאגה בלב איש, ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא, ודבר טוב הוא אם יוכל לעצור כח, לשמח עוד את הדאגה, ולחשוב כי לטובה בא מה שבא".

   על כך התבטא רבי מנחם מנדל מקאצק זצ"ל: אלמלא לא נכתב כל פירוש ה"מצודות" אלא כדי להוציא מילים אלה מהקולמוס, היה כבר כדאי כל הפירוש!

   וכך הוא ביאור הדברים: כאשר באה על אדם חלילה, צרה הנראית לכאורה כצרה גדולה, הרי שאחת הדרכים להיחלץ מהצרה היא "ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא".

   דהיינו, שיחשוב שהצרה איננה כה גדולה כמו שהיא נראית.

   וזאת למה?

   אומר ה"מצודות": "כי לטובה בא מה שבא"! וזו הדרך מובילה את האדם לשמחה ולמנוחת הדעת.

   לפעמים האדם דואג מאד בגלל מה שבא עליו, ובאמת יש צדק לדאגתו, מכל מקום, הרי זה בוודאי שהדאגה לא תועיל כלום, ורק תוסיף מכאוב, ואף תוכל לגנוב את שיקול הדעת ההגיוני והנכון.

   ולכן העצה היא, אומר ה"מצודות", להשפיל את אותו הדבר, שאין הוא שווה לדאוג עליו, "כי לטובה בא מה שבא", ומה גם שהדאגה לא תביא לפתרון, ומה שהיה, היה.