אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה

אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. (יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.(במדבר י"א : ט"ז-יח)

הגוף שנקרא "זקני העם" כבר היה קיים במצרים. "והזקנים הראשונים היכן היו? והלא אף במצרים שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג׳:ט״ז), אלא באש תבערה מתו. וראויין היו לכך מסיני: ויחזו את האלהים (שמות כ״ד:י״א) – שנהגו קלת ראש כנושך פתו ומדבר אל המלך, וזהו: ויאכלו וישתו (שמות כ״ד:י״א). ולא רצה הקב״ה ליתן אֵֽבֶל במתן תורה, ופרע להן כאן (רש"י).

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״ (במדבר יא, טז), אמר משה: כיצד אעשה? אם אברור ששה מכל שבט ושבט — נמצאו שבעים ושנים, ושנים יתירים, אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט — נמצאו בסך הכל שישים, ועשרה חסרים, אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה — הריני מטיל קנאה בין השבטים …

מה עשה? — בירר ששה ששה מכל שבט והביא שבעים ושנים פיטקין, על שבעים מהם כתב ״זקן״, ושנים מהם הניח חלק, בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם! כל מי שעלה בידו פתק שכתוב עליו ״זקן״, אמר לו: כבר קידשך שמים. מי שעלה בידו חלק, אמר לו: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?

רבי שמעון אומר.. בשעה שאמר לו הקב״ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אלדד ומידד אמרו אין אנו ראויין לאותה הגדולה. הלכו והטמינו עצמם. היינו דכתיב והמה בכתובים. מלמד שכתב משה שמות שבעים ושנים זקנים ששה מכל שבט ואלדד ומידד לא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה לפי שמיעטו עצמן  (לקח טוב במדבר י״א:כ״ו)

את השבעים שנבחרו בקלפי  נחה עליהם רוח הנבואה ממשה רבינו ולאחר"כ פסקה.  אלדד ומדד זכו לרוח הנבואה מהקב”ה לצמיתות.

אנחנו לא יודעים איזו נבואות  ניבו השבעים  אבל אלדד ומידד אשר נשארו במחנה ניוו שמשה מת ויהושע מכניס לארץ ישראל.

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ  מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. (במדבר, פרק יא כח-כט).

האיסור על הנביא לכבוש נבואתו נמנה במשנה (סנהדרין פרק יא משנה ה) בתוך שורת עבירות בתחום הנבואה שעונשן מיתה בידי שמיים: "אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי הנבואה מיתתו בידי שמים, שנאמר: (דברים יח) אנכי אדרוש מעמו".

אולם, יש נביא מפורסם שכבש את נבואתו, ולא נענש. הקדוש ברוך הוא ציווה את יונה: "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך". (יונה ג:ב). והתוצאה: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'".

 לא מסופר על דו-שיח כלשהו עם הקב"ה דוגמת,"אני לא מוכן, אני לא יכול" וכו'". הרי משהו חסר כאן. רק מאוחר יותר, יונה יסביר את התנהגותו: "על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה".(שם, ד:ב). 

בעצם, איזה הסבר זה? האם כאן סיבה לא לקיים את השליחות? הרי משה הבהיר את  המנעותו בתחילת הדו-שיח שלו עם הקב"ה, דהיינו, "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות ו: י"ב). אבל יונה לא הציג טיעון נגדי וברח. 

לכן, אני אתן רעיון איך הקב"ה הבטיח שמלך נינוה ותושביו יקשיבו ויאמינו ביונה: 

ד. וַה' הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. ה. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלו אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. ו. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד. ז. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה. ח. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ:  מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא–מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה. ט. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-ה'אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה. י. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ:  כִּי-יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי-מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ–כִּי הִגִּיד, לָהֶם. יא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ:  כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר.  יב. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם:  כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם.  יג. וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה–וְלֹא יָכֹלוּ:  כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם.  יד וַיִּקְרְאוּ אֶל-ה' וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה ה' אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא:  כִּי-אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ. טו וַיִּשְׂאוּ, אֶת-יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל-הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ. טז. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת-ה'יְ; וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח, לַה' וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים.

 סביר שאם אנשי נינוה היו רואים אדם בכיכר המדינה לבוש כמו נביא מימי התנ"ך ומחזיק בידו שלט גדול על מוט שבו כתוב באותיות קידוש לבנה, "סוף העולם מתקרב!". אין מהם שיקחו את "נבואתו" ברצינות, כי יונה נראה כמו תמהוני מארץ זרה אשר קורא בקול: "עוד ארבעים יום ונינוה  "! ברור הוא שאז השליחות של יונה הייתה מועדת לכישלון אפילו אם הוא לא ברח. 

אלא, בימי קדם, החדשות מהנעשה בעולם  עברו בידי הולכי הים. לכן, אנשי ערי נמל היו מגיעים לפגוש ספינה שבאה מקצה העולם כדי לשמוע מהמלחים דרישת שלום מהנעשה במקומות שמשם הפליגו. ואולי גם לאסוף משלוחים מרחוק. והנה בספר יונה יש מלחים – דווקא טובים והגונים, שזרקו את יונה לים בים ודבריהם  התפשט כמו אש בשדה קוצים. ואז יונה בהליכה ניסי מגיע בדרך היבשה אל נינוה. "וַיָּ֣קׇם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה כִּדְבַ֣ר ה' וְנִֽינְוה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת" (שם, ג').

יונה שנחשב למת שטבע בים, מגיע והמלחים מזהים אותו, ומספרים לכולם, גם לאלו שלא האמינו לפני כן לסיפורי המלחים עד שהם הודיעו: "הנה האיש שזרקנו לים!" מכאן והלאה יונה איננו סתם תמהוני אלא איש אלוקים וכאשר הוא אמר: “עוד ארבעים יום..”.  כולם מקבלים את דברו ברצינות גמורה! 

וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹקים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם.  ווַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר.  וַיַּזְעֵק, וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹר:  הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה–אַל-יִרְעוּ, וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ.  וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹהִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד. וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם–וְלֹא עָשָׂה.

כל מה שעבר על יונה, היה חלק מהשליחות, החל "מרוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם" שהטיל הקב”ה, שגרם "לסַעַר-גָּדוֹל בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר”. וכן, "וימן ה' דג גדול לבלע את־יונה ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות: (יונה פרק ב פסוק א).

יונה התכוון לטרפד את נבואתו על ידי בריחה אבל, למעשה, הוא הושלך ישירות לתוך התפקיד שנועד לו הקב"ה ואשר הצליח.  מכאן ניתן להבין במשהו איך הקב"ה מנהל את ההיסטוריה.