אם ראית רשע שהשעה משחקת לו – אל תתגרה בו! 

בשני מקומות בתלמוד הבבלי, פעם במסכת ברכות ופעם במסכת מגילה, מופיעה אזהרתו של רבי יצחק, שאותה קיבלו יהודים במשך דורות רבים: 

אם ראית רשע שהשעה משחקת לו – אל תתגרה בו, 

שנאמר "יָחִילּו דרכו [דְּרָכָיו] בְּכָל עֵת" (תהלים י, ה). 

לדעתי, דבריו של רבי יצחק המופיעים בתלמוד הבבלי במסכת ברכות, נעתקו לסוגיה במסכת מגילה כביקורת על דרכו של מרדכי היהודי. לכאורה, מרדכי לא פעל בהתאם למימרה של רבי יצחק. הרי המן היה "רשע שהשעה משחקת לו", שעלה לגדולה ושימש מעין ראש ממשלה בממשלת אחשוורוש. מדוע היה מותר למרדכי להתגרות בו? הרי התוצאה הייתה איומה. לא רק במרדכי לבדו ביקש המן לשלוח יד, אלא משנודע לו עַם מרדכי, ביקש להרוג ולאבד את כל היהודים, כולל נשים וטף, בכל מדינות המלך אחשוורוש. 

התגרות מרדכי בהמן סיפקה חומר דליק לאנטישמי מזרע עמלק. אולם חז"ל היו תמימי דעים שלא התנהגותו של מרדכי כלפי המן היא שגרמה לאסון, אלא דווקא התנהגותם של יהודי הממלכה בכללם. כידוע, הסיפור החל עוד קודם למינויו של המן לתפקידו הרם, כאשר הוזמנו כל העם הנמצאים בשושן הבירה, כולל היהודים, להשתתף במשתה שערך המלך אחשוורוש. וכך מתואר הדבר בתלמוד הבבלי: 

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? [הכוונה כמובן ליהודים באותו דור]. אמר להם: "אמרו אתם!" אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב ע"א). 

בעצם, מה היה כל כך נורא בכך שהיהודים השתתפו בסעודת אחשוורוש? וכי יש פסול בהשתתפות יהודים בסעודות נשיאים ומלכים כאשר המעמד מחייב זאת? וגם אם נניח שהאוכל לא היה בכשרות מהודרת, האם בשל כך נתחייבו כליה? אם כן, מדוע האשימו תלמידי רבי שמעון בן יוחאי את יהודי שושן באחריות לניסיונו של המן הרשע להשמיד את כל היהודים בממלכתו של אחשוורוש? 

בספר דניאל מסופר כיצד נענש בלשאצר, על שהעז להשתמש בכלי המקדש בסעודה מסוימת. באותה סעודה הופיעה יד של אדם וכתבה על קיר האולם: "מנה מנה תקל ופרסין". רק דניאל היה מסוגל לפרש את הכתב ובאותו לילה מצא בלשאצר את מותו. חז"ל מסבירים שבלאשצר טעה בחשבונו. הוא הגיע למסקנה שאותם שבעים שנות גלות שנגזרו על היהודים, בנבואת ירמיהו, כבר עברו, והרי לא נגאלו. מכאן הסיקו שנבואה זו לא תתממש עוד, וממילא סברו שהותר להם להשתמש בכלי המקדש. 

עברו שנים, ואחשוורוש הגיע לגדולה. גם הוא חישב את שעת הגאולה וטעה בכך. הוא סבר שכבר עברו שמונים וארבע שנים, והנבואה לא התממשה ואף לא תתממש. לדעתי, זה היה חטאם של יהודי שושן. הם השתתפו בסעודת אחשוורוש, שבה הוצגו כלי המקדש, כיוון שגם הם הפסיקו להאמין בגאולה. 

לאחר שעברו כל כך הרבה שנים, הם התחילו להעדיף את תנאי הגלות של ממלכה נאורה המתחשבת בנוכחותם של היהודים כנתינים שווי זכויות. משום כך, "נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה מפני שנהנו מסעודתו שלאותו רשע". 

אבל מרדכי לא הסכים עם יהודי הדור שלו. הוא ידע את מהות החשבון והיה בטוח בצדקת הנבואה, שתבוא הגאולה כפי שניבא ירמיהו. ביטחונו בגאולת ישראל היה כה חזק, שהוא יכול היה להתגרות בהמן וגם להגיד  לאסתר שאם היא תמאן לבוא אל המלך, "רֶוַח וְּהַצָלָה יַעֲמֹוד לַיְּהּודִים מִמָקֹום אַחֵר וְּאַתְּ ּובֵית אָבִיְך תֹאבֵדּו…". מבחינת מרדכי היהודי, אלו המתייאשים מהגאולה הם אלו שהולכים לאיבוד בסופו של דבר על ידי התבוללות, שהיא לא פחות הרסנית מאשר גזירת המן. 

גישתו של מרדכי מזכירה את תגובתו של הרב הראשי לישראל הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל, בימי מלחמת עולם השנייה. צבא גרמניה, תחת הגנרל רומל, עמד בשערי הארץ לאחר כיבוש אפריקה. לא היה ספק מה יהיה גורלם של כל היהודים בארץ אם מכונת המלחמה הנאצית תצליח. היו באוכלוסייה היהודית דאז כאלו שהתכוננו למעמד אחרון ממרומי הכרמל, בסגנון מצדה. הרב הרצוג חיזק את רוח העם כאשר הצהיר: "מובטח לנו שלא יהיה חורבן שלישי". אמונתו של הרב הרצוג בעתידו של עם ישראל בארץ ישראל הייתה חזקה כמו זו של מרדכי בשושן הבירה.