בפרשת כי תשא מתואר האירוע הטראגי של עם ישראל: "חטא העגל". חטא שהוריד את עם ישראל מגדולה רוחנית והשגות מופלאות אותם קיבלו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף… אל שפלות רוחנית זו שמביאה אותם כעת לעמוד בפני גזירת שמד מוחלטת.

משה רבינו רועם ואוהבם של ישראל עומד בפרץ ומתחנן לפני ה' "סלח נא לעוון העם הזה"…

הקב"ה אומר למשה רבינו: "הניחה לי ואשמידם"…

בפסוקים הבאים שוב נאמר לשון דומה "מי אשר חטא לי.. 

נשים לב: הלשון "לי" חוזרת על עצמה פעמיים בעניין זה, הלא דבר הוא…

נראה באר שבחטא העגל היו שני בחינות של חטא, חטא אקטיבי וחטא פסיבי, בלשון חז"ל: עבירה בקום ועשה, ועבירה בשב ואל תעשה.

חטאם של עם ישראל היה בקום ועשה – הם קמו ועשו את העגל.

חטאו של אהרן הכהן (ושבט לוי – לכאורה..) היה – בשב ואל תעשה – שלא מחו בהם עד מסירות נפש.

הקב"ה תובע את עלבונו: "מי חטא לי"- היתה כאן פגיעה בקב"ה בקום ועשה

והיתה גם בחינה של "הניחה לי"- מדוע היו כאלה שהניחו את מחאתם ולא מחו עבורי…

כנגד שני פגיעות אלה משה ריבנו עולה לפני הקב"ה

ארבעים יום – כנגד " חטא לי"- שהוא חטא אקטיבי בבחינת יום – שהוא זמן הפעולה והעשייה.

ארבעים לילה – כנגד "הניחה לי"- שהוא חטא פסיבי בבחינת לילה – שהוא זמן המנוחה ואי התנועה.

והנה פלא: "לי" בגמטריא ארבעים. ופעמיים "לי"- הם כנגד ארבעים יום וארבעים לילה שעמד משה רבינו בתפילה לפני הקב"ה שלא יטוש עמו ונחלתו לא יעזוב…