בס" ד

בביאור דין זיקה

איתא בגמ' יבמות דף יז: אמר ר' הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמה קסבר אין זיקה וכו' ורב יהודה אמר שו"י שמתה מאסור באמה אלמה קסבר יש זיקה ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה אי הוה אמר הכי הו"א הנ"מ בחד אבל בתרי אן זיקה קמ"ל , ווביאור הס"ד ביאר רש"י דכיון דלא ידיע קמי מיניהו לא חשיבא למיסר קרובות ולכא' צ"ב מה איכפ"ל למי היא נפלה הא נפלה לייבום והייתה בזיקה ליבם ומה משנה לנו לאיזה יבם בדיוק וביותר דאי אמרינן דצריך לדעת לאיזה יבם נפלה מתרצת הגמ'?  

ולכא' היה נראה לבאר ע"פ דרך האו"ש דנוקט בדין ייבום דמה דחידשה התורה ייבום וחליצה לאו היינו דיש ענין במעשה הייבום אלא דהתורה רצתה להקים שם לאחיו והדרך להקמת שם היא ע"י ייבום וחליצה וזיקה הינה הקשר שנוצר ביניהם מכח הצורך להקים שם, וכמו דבקידושין אע"ג דודאי הקידושין עצמם לא הם מהות הקשר דנוצר בין איש לאשה אלא הנישואין והקידושין הם רק האמצעי לנישואין, והיינו דהאישות של כנסה לביתו בפועל הוא המטרה בפעולת הקידושין והנישואין וכל שאר הדינים הם רק האמצעי למטרה הנ"ל וכדכ' הרמב"ם (אישות א'  ד') דקודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק וכו' והיינו דמטרת הדין לא השתנתה אלא רק הדרך להגיע למטרה זו דחידשה התורה דכיון דאיש ואישה אלו הולכים להינשא א"כ הקשר ביניהם מתחיל כבר מפעולת הקידושין אפשר דגם זיקה הוה קשר מסוים שמחבר בין היבם ליבמה דכיון דעתיד לכונסה (או לחלוץ לה שזה גם צורה של קשר) כבר מעתה יש קשר ביניהם.

וא"כ כ"ז אמרינן דוקא בחד יבם דנוצר קשר בין היבם ליבמה כיון דודאי דהוא ייבם  כבר מעכשיו נוצר ביניהם קשר אבל בתרי יבמין דלא ידוע מי מביניהם ייבם ליכא זיקה דא"א ליצור קשר לשני היבמים דכל הקשר הוא בשביל הקמת השם ע"י הייבום ולא שייך דשניהם ייבמו ולכך ליכא זיקה.

אמנם צ"ב דא"כ אמאי דנה הגמ' דוקא בב' יבמין ולא בב' יבמות דאם זיקה תלויה בקשר דבין היבם ליבמה ובאיכא ב' יבמין כיון דלא ידיע קמי  מיניהו רמיא א"א ליצור ביניהם קשר א"כ בב' יבמות נמי כיון דלא יודעים את מי תתייבם מביניהן לא יהיה זיקה, ואמאי מעמידה הגמ' דוקא בב' יבמים ולא בב' יבמות נמי?

וע"כ נדצ"ל ע"פ דרך הגרב"ב דהביא בברכ"ש דדין ייבום לאו היינו דהתורה חייבה את היבם לייבם וממילא יוקם שם לאחיו, אלא דבפרשת יבום כותבת התורה "יבמה יבא עליה" ומפסוק זה לומדים דיש חיוב ליבם להקים שם לאחיו רק דהדרך להקים לאחיו שם היא ע"י ייבום או חליצה והיינו דכל הדינים שנאמרו בפרשת ייבום הם לאחר החיוב בהקמת שם (ואפשר אפי' דלא נאמרו מדין הקמת השם)  אבל עצם דין ההקמת שם נאמר ב"יבמה יבא עליה".

והנה זה ודאי מוכרח דדין "יבמה יבא עליה" נאמר דווקא על היבם דעליו יש דין להקים שם לאחיו ולא על היבמה וכל מה דהיבמה אסורה לשוק הוא או משום לא תיהיה אשת המת החוצה לאיש זר או משום דאסור לבטל מצוות יבמין, אבל ודאי ל"ה משום דמחוייבת בהקמת שם וממילא חייבת להתיבם אלא יש לה דין חיצוני דמונע ממנה להנשא לשוק.

רק דיל"ע דלאחר דחידשנו דין זה האם זיקה הוה חלק מדין ד"יבמתו יבא עליה" דכיון דבעי להקים שם לאחיו נוצר זיקה ביניהם, או דזיקה הוה דין חדש ולא נאמר ביבמתו יבא עליה (וכמו דין דאסורה לשוק).

ולכא' נפ"מ בנידון הנ"ל האם זיקה הוה דין רק ביבם או גם ביבמה דאי נאמרה ב"יבמתו יבא עליה" הוה דין רק ביבם דרק על היבם נאמר "יבמה יבא עליה" אבל אי הוה תוצאה מהדין הנ"ל והוה דין בפנ"ע כמו איסור לשוק לכא' הוה בין ביבם ובין ביבמה.

ומעתה אפ"ל דזה הנידון בגמ' דידן דכיון דאמרינן לעיל דזיקה הינה תחילת הקשר בין היבם ליבמה שנגרם בגלל המעשה ייבום הסופי. א"כ הו"א דהגמ'  דרק ביבם אחד יש קשר בין היבם ליבמה כיון דודאי הקשר שלהם יסתיים בייבום (או בחליצה שהיא שוות ערך לייבום גבי יבמה) בין היבם הזה ליבמה לכך מעמידים את הקשר משעת הנפילה וזוהי הזיקה, משא"כ אם יש כמה יבמים דבכה"ג לא יודעים בברור איזה מן היבמים ייבם, א"כ א"א לייצור קשר בין היבם ליבמה דכיון דלא ברור לנו דאותו יבם ייבם אותה לא שייך ליצור בינהם זיקה.

אמנם כ"ז דוקא בכמה יבמים אבל בכמה יבמות ל"א שלא יהיה בהם זיקה כיון דלא ידיע איזה מביניהן תתיבם, דהא כל מה דבעינן לדעת איזה מן היבמין מייבם הוא מדין "יבמה יבא עליה" דנאמר על היבם שכיון שיש לו חיוב להקים לאחיו שם א"כ אי ידעינן דודאי הוא היבם שיקים את שם אחיו כבר מעכשיו תלינן דנוצר בין היבם ליבמה קשר שהוא הזיקה. ולכך אמרינן דדוקא חד, משא"כ ביבמה שעליה אין דין "יבמה יבא עליה" דאין לה דין להקים שם וא"כ כל הזיקה שיש בה ל"ה קשר ליבם אלא דין חיוב להתחתן עם היבם או לחלוץ ממנו בגלל האיסור לבטל מצוות יבמין או משום לא "תיהיה אשת המת החוצה לאיש זר" אבל ודאי דאין לה דין הקמת שם וא"כ ביבמה אין הבדל אם יש יבמה אחת או כמה יבמות לעניין זיקה דהזיקה שיש ביבמה היא אף פעם לא קשר אלא רק חיוב לייבם ולחלוץ בגלל סיבות חיצוניות. ולכך הק' הגמ' דווקא משני יבמים ולא משני יבמות.

ובתי' מבינה הגמ' דקמ"ל דזיקה ל"ה מדין ד"יבמה יבא עליה" דל"ה דין פרטי על היבם בפנ"ע ומדין יבמה יבא עליה אלא דהוה קשר בין בית היבמים לבית היבמות ולכך איכא זיקה אף בכמה יבמים.