דעת התוספות (בדף ד. ד"ה דאו') שביטול חמץ מטעם הפקר ומטעם זה כתב בב"ח שיש לומר ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא ולא כמו שכתוב בגמ' ואכן הרא"ש כתב גם כדעת רש"י ולא כתב הפקר וכתב שם הקרבן נתנאל בדעתו שיש לומר הפקר ורק את לשון הגמ' נקט

וצ"ע שבמשנה בנדרים (דף מ"ג.) כתוב שמי שהדיר את חבירו הנאה מכל נכסיו וכעת הם הולכים בדרך ואין לחבר מה לאכול יכול המדיר להפקיר את הפת ויניח על הסלע והמודר יקח משם 

ור' יוסי אוסר

וטעמו משום שהפקר אינו הפקעה חד צדדית מרשותי אל כל זמן שלא זכה אחר בדבר המופקר עדין שייך למפקיר ואם כך המודר מקבל את פיתו מהמדיר ואסור

ואם אנו אומרים שביטול מטעם הפקר והחמץ לא יוצא מרשות המפקיר עד שלא זוכה בזה אחר נמצא שהמפקיר משהה ברשותו חמץ בפסח ועובר על בל יראה

ואיך יתכן שלא חוששים לדעת ר' יוסי 

ואולם אם נדקדק בלשון התוס' שהבאנו נראה שכותב שמבטל וממילא מופקר והתורה לא חייבה על חמץ שאינו שלו 

ולכאו' י"ל שבאמת אם מפקיר את החמץ כדרך שמפקיר בדר"כ לא יצא מרשותו לדעת ר' יוסי ורק בערב פסח שאדם אינו רוצה בוודאי את החמץ שברשותו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה יש כאן עניין נוסף והא שיבטל בליבו את החמץ ויחשוב שאין לו בו שום ערך ואינו חפץ בו ודבר שאין לאדם זיקה אליו כי אין לו חשיבות בעיניו ממילא מופקע מרשותו כזוטו של ים וכדבר שאינו ברשותו 

וראיה לזה יש מנפל עליו הכותל שאם הגל יותר מג"ט אינו צריך להוציא אותו משום שהוא כמבוטל אבל אם הוא פחות מג"ט אם לא יודע שיש שם חמץ לא צקיך לחפש שם משום הסכנה אבל אם יודע שחש שם חמץ חייב לפנותו ע"י מרא וחצינא

ומבואר שדבר שאין לו חשיבות עבור בעליו ואין לו חפץ בעך אם יש ראיה לזה כגון שרואים את הסיבה שבשלה אינו חפץ בממון הדבר מופקע מרשותו 

ואם כן הפקר רגיל לא אמור להועיל בנדר והפקר על ידי ביטול אי אפשר משום שרואים שהפת חשובה והראיה שעושה את זה לצורך פרנסת חבירו ולכן אסר ר' יוסי ויעוין בהמשך הס' שם שכן נראנ וחפי אחד מהפירושים בר"ן הכל חומרא מבית מדרשו של ר' יוסי ומוכח שוודאי אם נראה שיש לו עניין בדבר אח"כ אפילו לצורכו אין זה הפר גמור אלא רק התר זכיה לדעת ר' יוסי א

אבל בחמץ הפקר שבא מחמת ביטול הוא הפקעה גמורה מרשות הבעלים