ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא (ז, י"ח)
 

וברש"י "ואם האכל יאכל וגו' – במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה, והנפש האכלת ממנו – אפילו בתוך הזמן עונה תשא".

ומבואר בדבריו כי כאן מיירי במחשבת אכילה חוץ לזמנו בשעת השחיטה, והכרת המוזכר כאן הוא אפילו בתוך זמן אכילתו, לאחר שהמחשבה פסלה בו כבר מעתה, ולא תימא שחיוב הכרת והפסול חל בו משעת אכילה למפרע.

והנה להלן בפרשת קדושים (י"ט, ז) מצינו שכפלה התורה אזהרה נוספת בדין הפגול, "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה", ופרש"י שם "ואם האכל יאכל וגו' – אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר (ויקרא ז, י"ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', תנהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר (שם) "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא", ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו", ומבואר בדבריו כי כאן מיירי במחשבה לאכלו חוץ למקומו בשעת השחיטה, ובזה לא נתחדש כרת אלא פסול בעלמא, ורק במחשבה חוץ לזמנו נתחדש דין כרת.

והנה שם נקטה התורה פגול "הוא", ואילו כאן כתיב פגול "יהיה", וצריך להבין את טעם השינוי בזה, אמנם למה שנתבאר בדברי רש"י יתכן לבאר, דאצלנו דנתחדש דין כרת באכילתו משום מחשבת חוץ לזמנו, לכן כתבה התורה בלשון עתיד "פיגול יהיה", משום שלמרות שדין הפסול חל על הקרבן מעתה, עיקר החיוב כרת הוא משום אכילתו שאוכל אחר כך שאז עובר באיסור זה בפועל, אולם בפרשת קדושים ששם איירינן במחשבת חוץ למקומו שאינו בכרת, הרי שהושלם כבר ענין הפגול כבר מעתה בשעת מחשבתו, ואין אכילתו מוסיפה איסור כרת, לכן כתבה שם התורה בלשון "הוא", לשון הוה כיון שאין שום חיוב שמתחדש מעתה.