כתוב במ"ב בסי' טו ס"ק יב:

(יב) משום דנקרע וכו' – ה"ה [כה] אם לכתחילה בעת עשיית הבגד תפר חתיכת בגד פחות משלש לשפת הבגד הן באורך הן ברוחב והטיל בה ציצית בחתיכה זו פסולה לדידיה דהוי כמאן דפסיק אף שתפרו להבגד ואם יטיל ציצית למעלה מאותה חתיכה התפורה יהיו הציצית רחוקים מקצה הבגד יותר מג' אצבעות ופסול ע"כ יראה אז לתפור תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ועיין לקמיה בס"ק ט"ז:

 ולא זכיתי להבין איך יהיה רחוק יותר מג' אם החתיכה היא פחות משלש?

הפניתי את השאלה להרבה ת"ח ולא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת עד שהגעתי לרב בנימין דאר שמוסר שיעור יומי במ"ב לפי סדר דף היומי בהלכה של דרשו והוא אמר לי ששאלה זו נשאלה ע"י הרב גליס מרמות בספרו "ידות המשנה" ונשאר בצ"ע.

אך הרב דאר אמר לי תירוץ שהתקבל על דעתי ונראה שהוא אמיתי

ואלו דבריו:

למעשה לפי הדעה הראשונה ברב עמרם שהיא המחמירה שאף כשתפר אינו חיבור, לא צריך להחשיב את החתיכה לחישוב ג' אצבעות דכמאן דליתה. אלא שכיון שהעיקר להלכה כדעה השניה כמבואר במ"ב, מחשבים גם את החתיכה, וכדי לצאת גם ידי הדעה הראשונה לא מחשבים. וא"כ צריך שיהיה בתוך ג' עם החתיכה ועדיין שיהיה למעלה מקשר גודל משפת הבגד (בלא החתיכה).

וכיון שמבואר בחזו"א (וכ"כ בשו"ע המקוצר סי' ח ס"ט) ששיעור קשר גודל הוא ב' אצבעות, א"כ אף אם החתיכה היא רק אצבע, יצטרך להרחיק עוד ב' אצבעות משפת הבגד, ואז הנקב יהיה למעלה מג'.  ןחתיכה פחות מאצבע לא שכיח שיחברוה לבגד.

ומה שהתקשיתי על תי' זה מדוע לא מבואר כלום מכל זה במ"ב תי' הרב שליט"א שהמ"ב לא רצה להאריך בהסברים אלא בא לפסוק הלכה ומטרתו הייתה שספרו יהיה שוה לכל נפש ולא רק למעיינים.