פתיחה לזורה בורר ומרקד.
א. החילוק בין זורה בורר ומרקד בפעולת

ברש"י (שבת עג.) כתב, שהזורה הוא 'ברחת לרוח'. והבורר הוא 'בורר פסולת בידיו'. והמרקד הוא 'המרקד בנפה'. ובפשטות מבואר שהחילוקים הם בצורת עשיית פעולת המלאכה, והינו שהזורה הוא בורר על ידי הרוח, והבורר הוא ברירה בידים, והמרקד הוא ברירה בכלי[1]. וכן מבואר ברבינו חננאל (שם עג:)[2]. ובערוך (זורה).

וביאר הרבינו חננאל שם, 'נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת (ואינה) כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד.

ומבואר, שאף שאין תוכן הפעולה בהני מלאכות מחולק, כיון ששמותיהם חלוקים מפני צורת הפעולה שבה נעשית מלאכת הברירה, נחלקו למלאכות שונות, ולעולם ענינן שווה.

ובגמ' פריך הינו זורה היינו בורר היינו מרקד, והינו שאף ששמותיהם חלוקים עדין כיון שעינינן שווה מדוע רבי חילק אותם למלאכות שונות, והרי מצי למילף כולהו אחד מהשני. ומשני, 'אביי ורבא דאמרי תרוייהו, כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה'.

האם למסקנת הגמ' יש חילוק מהותי בין זבו"מ
והנה יש לחקור, האם לאחר מסקנת הגמ' איכא חילוק בין זורה בורר ומרקד אף בענינן, שהרי אף שאין צורת המלאכה שלהם דומה, עדיין כיון שהתוכן שלהם וענינם אחד הוא 'לברור פסולת מן האוכל' ואם כן ליכא חילוק בינהם כלל, או שלאחר שנאמר שהם ג' מלאכות לכל אחד מהם יש תוכן שונה.

ובדברי רש"י שם (ד"ה אף) שכתב במסקנת הגמ' ש'חשבינהו לתרווייהו כאבות, ואף על גב דחדא נינהו'. ומבואר שאף למסקנת הגמ' הרי הם כחדא, ורק מטעמא שהוי כולהו במשכן חשיב לה לאב בפנ"ע[3].

האם יש נפק"מ בתולדה
אלא שאכתי יש לדון האם כל תולדות זורה יהיו אף תולדות בורר וכן תולדות בורר האם הם יהיו אף תולדת זורה.

לענין התראה
והנה לענין התראה מבואר בגמ' להדיא שיש נפק"מ בתולדות בורר משום מאי חייב, והינו שתולדה דמרקד אי אפשר להתראתו בתולדת מרקד וכן בהיפוך.

שהנה בגמ' (שם קלח.) בעי גבי משמר 'משום מאי מתרינן ביה'. ופליגי בזה רבה ורב זירא, 'רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד'. ואמרי' שם 'אמר רבה כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אמר רבי זירא כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה'.

ומבואר שלמרקד ובורר יש שתי ענינים, שדרך ברירה היא שהוא נוטל את האוכל ומניח את הפסולת, ודרך מרקד הוא שהפסולת למעלה והאוכל למטה.

עכ"פ מבואר להדיא שלגבי התראה ודאי איכא נפק"מ, אך עדין יש לדון בזה, ששמא דווקא לענין התראה אפשר שבעינן להתרות כצורת המלאכה, וכמו שכתב התוס' (שם עג: ד"ה משום) שטעמא הוא 'כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב'. ואם כן אפשר שרק לענין התראה איכא נפק"מ בזה, כיון שהוא עושה פעולה שדומה לברירה או דומה להרקדה הוא סובר שהתרה מלעיג עליו אם הוא לא מתרה בו בפעולה, אבל לענין חיוב וכגון ששימר וברר פסולת מתוך אוכל הוא חייב שנים אף למ"ד שהתראת משמר הוא בבורר דוקא, מפני שהוא תולדה של בורר. וצ"ע.

ההוכחה שהנפק"מ היא גם לתולדה
אכן לצד בתוס' שם שהוכיח מדברי רבה ורב זירא שם שבעינן להתרות משם האב, הרי שבאמת מח' רבה ורב זירא היא, האם משמר הוא תולדת בורר או תולדת מרקד, והרי שלאחר שרבי החשיב את זורה בורר ומרקד לג' אבות הרי אף תולדתיהן מתחלקות, ואף שהתולדת ענינן ע"פ תוכן המלאכה[4], הכא יהיה חילוק, והתולדות יהיו ע"פ צורת פעולת המלאכה. וכן הוא הפשטות שמח' של רבה ורב יוסף הוא על התולדה של משמר.

ולפי"ז מח' רבה ורב זירא הוא האם משמר דומה יותר לאב דבורר מפני שצורת עשית בורר היא נטילת האוכל והנחת הפסולת וכן עושה המשמר, או שזהו יותר דומה לאב דמרקד, מפני שצורת עשית המרקד היא שהפסולת למעלה והאוכל למטה וכן צורת הנעשה במשמר[5].

החילוק בין מנפץ פשתן ושובט ומדקדק לזבו"מ
והנה הקשו התוס' (שם עד. ד"ה אע"ג) 'והא דלא חשיב שובט ומדקדק לפי שהם לגמרי בכלל מיסך ואורג ולא חשיב נמי מנפץ אף על גב שבמשכן היו מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברים משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד הם שלשה דברים'.

ומבואר שהיה קשה לתוס' מב' מקומות. א. ממנפץ פשתן. ב. משובט ומדקדק. ובפשטות כוונת התוס' לתרץ שהטעם שזו"מ הם ג' דברים הוא מפני שג' המלאכות הללו שונות בצורת המלאכה, וכמו שביארו הרש"י והר"ח [הובא לעיל] שהזורה הוא עשיה הנעשית על ידי הרוח והבורר הוא נעשה ביד והמרקד הוא בכלי, אבל מנפץ פשתן שהוא ממש דומה בצורת עשיתו לדש אין להחשיבו כאב בפני עצמו.

אך לכאו' יש לעיין, שהרי בשובט ומדקדק הם שונים בצורת הפעולה בשביל סידור חוטי השתי והאריגה, שהרי השובט הוא פעולה על יד הכרכר, והמדקדק הוא פעולה על ידי הכאה בשביל שהתחבר האריגה יפה[6]. ואם כן יש להקשות אכתי איך תשובת התוס' שהם ג' דברים יישב את שובט ומדקדק.

והנה בדברי רש"י (שם עה:) מבואר שטעמא שהוי זורה בורר ומרקד ג' דברים הוא משום שהעשיה של הברירה נעשית בג' דברים שונים, שכתב (ד"ה הרי) גבי שובט ומדקדק, שאמרי' שם ששובט בכלל מיסך ומדקדק הוא בכלל אורג, ואף שהם פעולות שונות בשביל האריגה וסידור חוטי השתי כתב רש"י ש'לא דמי לזורה ובורר ומרקד, דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח'. ומבואר שטעמא שהם ששובט ומדקדק אינן חשובים כאב אף שהם היו במשכן, הוא משום שהם לא בדברים שונים לא באות דבר ולכך שובט הוא בכלל מיסך ומדקדק הוא בכלל אורג, אבל זבו"ק הם בג' דברים שונים, שזורה הוא בקש ובורר הוא בצרורות ומרקד הוא בקמח.

סתירת דברי רש"י בחילוק זבו"מ
ובאחרונים העירו ע"ד רש"י שלכאו' הוא סותר למה שכתב שם בדף ע"ג ע"א במתני' שהחילוק הוא בצורת הפעולת, ושם (עה:) כתב שהחילוק הוא בפעולות.

והנה בעיקר התי' של רש"י (עה:) צ"ע מה אכפת לן שזורה בורר ומרקד הם נעשים בג' דברים שונים, שהרי מה אכפת לן איזה פסולת ומוציא והרי העיקר הוא תיקון האוכל וכיון ששלשתן הם תיקון הקמח לבררו מן הפסולת מה אכפת לי שהם בג' דברים שונים.

ועוד יש להקשות שלפי הרש"י בע"ה אכתי תיקשי מנפץ פשתן מדוע לא חשיב אב בפנ"ע והרי הוא גם מלאכה שנעשית בחפץ אחר שמלאכת דש היא בתבואה ומלאכת מנפץ היא בפשתן.

זבו"מ ג' תיקונים שונים
ונראה לבאר, שהנה כיון שמלאכת הזריה היא תיקון בפני עצמו שלא יכול להתקן על ידי מלאכת הברירה ממילא יש לו שם בפנ"ע למלאכה, ולא הוי סק"ד בגמ' שמלאכת זורה ובורר היא אותה מלאכה, וודאי הם ג' מלאכות שונות, אלא פריך בגמ' מהא שהתוכן שלהם הוא אותו תוכן שכולם ענינם הוא לברר פסולת מתוך אוכל, אבל לא הכוונה שהבירור הוא על ידי שהקמח נעשה נקי אלא כל מצב ומצב ושלב ושלב הוא זמן ותיקון בפנ"ע.

ואם כן דוקוא בבורר וזורה וכן בכותש ודש שייך ללחלקם לאבות בפנ"ע, מפני שהם שונים בזמנם ובתכליתן אחד מהשני, ולכך כיון שהוי במשכן החשיבו אף שהם כולם מעין אותה מלאכה מה שאין כן בשובט ומדקדק שהם ממש מלאכת האורג והמיסך, וכן מנפץ פשתן שהוא ממש מלאכת הדש רק שהוי בדבר אחר ולא שהוי מלאכות שונות.

ונמצא שהג' דברים שיש בזורה ובורר וכו' הם לא רק שהם חפצים שונים אלא תכלית שונה בעצם החיטה עצמה, שיש את תחילת הזריה בחיטים עם המוץ, ויש את הרירה מהצרורות ואחר כך את ההרקדה לנקות את הקמח לגמרי.

ומה שרש"י ביאר במתני' (עג.) שהחילוק הוא בפעולות לא הוי משום תוכן חילוקן אלא זה שכל אחד נעשה שונה בצורה שונה הוא גופי' משום שהוי ג' דברים בגוף האוכל והכל כטעם אחד.

וכן מבואר להדיא במאירי (שם עג.) שביאר את החילוקים בין זורה בורר ומרקד וכתב את שתי הטעמים כטעם אחד, ופירש את תי' הגמ' שכיון שהוי במשכן רבי החשיב את זבו"מ לג' אבות וז"ל, 'ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין'. והינו שביאר שאף שהם דומים כיון שאין מעשיהן שווין ולא בזמן אחד הם נעשים ובדברים שונים הם נעשים לכך הם חייבים.

אכן בריטב"א (שם עד.) ביאר, שב' הפירושים ברש"י הם ב' טעמים שונים. שאפשר שהחילוק הוא בעשיה ואפשר שהחילוק הוא במה שהם בג' חפצים שונים.

ולדברי הריטב"א צ"ל שהחילוק בין הפעולות לא דומה לשובט ומדקדק, ששם זה פעולה לעזור לאורג ולמיסך, מה שאין כן בזורה ובורר ומרקד זהו הדרך להביא את המלאכה בכל דבר בפנ"ע, שאין זורה יכול לברור ואין בורר יכול לרקד, וכל אחד הוא עשית מלאכה בפנ"ע, וכמו שכותש ומדקדק אינם יכולים להיות יחדיו.

ומבואר מכל הנ"ל, שאיכא עוד חילוקים בין האבות של זבו"מ, או שהחילוקים הם בנעשה או בצורת העשיה או שניהם.

אולם מהגמ' שם (קלח.) מבואר שהשתא לאחר תי' הגמ' שאנו מחשיבים כל אב בפני עצמו החילוק בין בורר למרקד הוא שבורר הוא נוטל אוכל מן הפסולת ומרקד הוא פסולת למעלה ואוכל למטה.

צ"ע מלשון הגמ' בקל"ח
ולכאו' יש לעיין מדוע הגמ' לא חילקה בצורת הפעולות, שהרי לפי מה שנתבאר הרי החילוק בין זורה לבורר הוא בעצם העשיה ובנעשה, והרי לכאו' משמר הוא דומה למרקד במה שהאוכל נתקן רק על ידי נפה, וכן שזהו העשיה האחרונה בשביל לברר את היין, ואם כן מדוע לדמות את מרקד לברירה, וכן מדוע רב זירא כתב שהענין במרקד הוא מה שהפסולת למעלה והאוכל למטה.

אך אולי אפשר לומר, שזהו גופיה הביאור של אוכל למטה ופסולת למטה, שזהו השלב של גמר עשית הברירה, כדרך הברירה שנעשה במשכן, וכן הוא גם משמר, שהוא השלב הסופי לזקק את היין. ואה"נ הבורר קטניות וגרעינים בנפה וכברה יהיה חייב משום בורר[7]. וצ"ע.

ב. האם זורה בורר הם מלאכה שאינה צריכה לגופה

בבעל המאור (שבת לח. מדפי הרי"ף) כתב בדעת ר"ש שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וז"ל, 'ר"ש ס"ל כולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו מה התם כולהו מלאכות חוץ מזורה ובורר לצורך גופן אף כאן כל לצורך גופן'. ומבואר בד' שכל המלאכות שנעשו במשכן היו לצורך גופן חוץ מזורה ובורר, והרי שמלאכת זורה ובורר חשובים מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ולכאו' לפי"ד הדין שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לדעת ר"ש הוא משום שכך הוי במשכן, שהיו לצורך גופן אבל זורה ובורר שאין המלאכה לצורך גופן חיייבם אף שאין צריך לגופן.

ולכאו' יש לעיין בדבריו מדוע זורה ובורר חשובים מלאכה שאינה צריכה לגופה, והרי המלאכה היא תקון האוכל והרי הוא נעשה על ידי הזריה ועל ידי הברירה.

וע"כ שמבואר בדברי הבעל המאור שמלאכת זורה ובורר הם בסילוק הפסולת ולא בתיקון האוכל. וזהו מה שחידשה תורה שאין לסלק את הפסולת מהתערובת על האוכל. וצ"ע.

אכן ברמב"ן (קו.) כתב וז"ל, 'הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז אעפ"י שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה צריכה לגופה נקראת וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא'.

ומבואר שפליג על הבעל המאור וס"ל שמלאכת זורה ובורר הם חשובים מלאכות שצריך לגופם כיון שהוא תיקון האוכל, ואף שהוא עושה את המלאכה בפסולת כיון שהתיקון הוא באוכל חשוב מלאכה הצריכה לגופה[8]. [וראה להלן במלאכת בורר הנפק"מ בביאור הסוגיות שם].

והנה יש לדון היכי שהוא לא הוציא את כל הפסולת האם הוא חייב משום בורר אי לאו, והנה לפי הבעל המאור ודאי שיהיה חייב כיון שהמלאכה היא בהוצאת הפסולת וכל שהוציא פסולת מתערובת חייב, אכן לדברי הרמב"ן עדיין יש לעיין האם הוצאת מעט מן הפסולת חשוב תיקון באוכל.

רקק והפריחתו הרוח
והנה איתא בירושלמי (שבת מט.) 'רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה'. ומבואר, שחיוב זורה הוא לא על הפרדת אוכל מפסולת הוא כפשטות דברי הבבלי (שבת עג:) [שפריך שם בינו זורה הינו בורר הינו מרקד], אלא זורה הוא חיוב על ההפרחה על ידי הרוח.

והנה עוד מובא בירשלמי שם (מט:) 'אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב. יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב. היך עבידא היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב. נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב'. וביאר הקרבן העדה שם, שהטעם שאין חייב הבורר צרורות מהכרי, הוא משום שהוא לא הועיל בברירתו. ומבואר מדברי הירושלמי שאין חיוב ברירה אלא בסילוק כל הפסולת לתקן את האוכל וכל שלא תיקן אינו חייב.

דעת הירושלמי שהבורר צריך לתקן את האוכל
ובאג"ט (זורה סק"א) ביאר את דברי הירושלמי גבי רקק ברוח, שלכך ס"ל לירושלמי שאין בזורה מלאכה כלל כיון שאכתי נשאר שם הצרורות ולא תיקן את האוכל, ולכך ס"ל שע"כ מלאכת זורה היא על הפרחה ברוח ולכך רוקק ברוח חייב[9].

אכן בבבלי מבואר שמלאכת זורה הוא כעין מלאכת בורר וע"כ שאיכא תיקון במה שזרה ברוח רק את המוץ אף שנותר הצרורות.

זורה התיקון הוא בסילוק המוץ בלבד
ולפי מה שהתבאר בדעת הראשונים לעיל שהחילוקים בין המלאכות של זורה בורר ומרקד הם ג' דברים, שיש את תיקון הגרעינים מן המוץ ויש את תיקון האוכל מן הצרורות ולכך הם ג' מלאכות שונות בשונה משובט ומדקדק, יש לומר שאף הבבלי ס"ל שבעינן שהתיקון יהיה לגמרי וכל שלא תיקן את האוכל אינו חייב, אכן כ"ז הוא דווקא בתיקן את הגרעינם מן המוץ אבל כלפי הצרורת אין חשוב האוכל לא מוקן שהרי אין מלאכת זורה מועילה לתיקון הצרורות ואין בירור הצרורות אלא מלאכה נוספת של מלאכת בורר.

ובנידון הנ"ל נח' הבעל המאור והרמב"ן
ומעתה אפשר לומר שבזהו גופי' פליגי הבעל המאור והרמב"ן, שלבעל המאור לא נחית לחלק בין פסולת של המוץ לפסולת של הצרורות וכדברי הירושלמי, אלא שמכח זה ס"ל שדעת הבבלי שזורה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שלא נתקן כל האוכל, אכן הרמב"ן ס"ל שהתיקון הוא בתיקון האוכל מן המוץ בלבד וממילא זורה ומלאכה הצריכה לגופה.

ויש להוסף לפי"ז שלדעת הבעל המאור אף בורר חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וע"כ שגם בברירה ס"ל לבעל המאור שהוא לא מתקן את האוכל לגמרי, כיון שבעינן הרקדה לנקות את הסובין. אכן בירושלמי שחילק בין זורה לבורר, ע"כ ס"ל שכיון שהרקדה באה אחרי הטחינה חשוב הברירה לתקן את הגרעינם בלבד כתיקון באוכל, ולכך זהו חשוב מלאכה באוכל.

והביאור בטעם הירושלמי שזורה לא חשוב בורר הוא, שכיון שהבורר חפץ בגרעינים בלבד אם כן אין חילוק בין מוץ לצרורות, ולכך אין חשוב הוצאת המוץ כתיקון האוכל, אבל בהוצאת הצרורות אף שנשאר הסובין בגרעינים כיון שהוא מחוסר מעשה של טחינה ממילא אין הסובין נקבע כפסולת, והגרעינים בלדבד חשובים האוכל.

ונמצא שדעת הירושלמי שאין לחייב את הזורה מפני שהוא עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן שאין לחיבו משום תיקון הגרעינים, כיון שנשאר הצרורות באוכל. ודעת הבבלי שהזורה כן חשוב מלאכה.

ובדעת הבבלי נחלקו הבעל המאור והרמב"ן האם הטעם שמלאכת זורה חשוב מלאכה הוא מפני תיקון האוכל או מפני סילוק הפסולת. ונמצא שהבעל המאור סובר שאפי' בברירה אין תיקון באוכל, ולכך אף מלאכת בורר חושבה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

 

זורה
א. במח' הבבלי והירושלמי

מלאכת זורה במשכן היא מלאכה שבה האדם זורה את גרעיני הסממנים עם המוץ לרוח ועל ידי הרוח מתברר הגרעין לבדו.

ויש לחקור מהו מהות המלאכה, האם המלאכה מתקיימת במה שהפסולת מתפזרת ברוח ונעלמת. או ממה שעל ידי הרוח גרעיני הסממנים מתבררים .

הנה התבאר שנח' הבבלי והירושלמי ביסוד מלאכת זורה, שדעת הבבלי שענין מלאכת זורה היא הפרדת אוכל מפסולת וכמו שמבואר בגמ' (שבת עג:) ובראשונים שם. אכן דעת הירושלמי (שבת מט.) שיסוד מלאכת זורה היא הפרחה על ידי הרוח. ולכך כתב בירושלמי שאפי' רקק והפריחתו הרוח חייב.

וצ"ב א. האם הבבלי חולק על הירושלמי לאחר שהתחדש אב מלאכת זורה, והשתא אף הרוקק ברוח יהיה חייב, או"ד שס"ל לבבלי שרק בירור הפסולת מתוך האוכל יש את מלאכת הזורה. ב. צ"ב בטעמא דהירושלמי שרוקק ברוח גרידא יחשב מלאכה, והרי הוא לא עשה שום דבר ביצירת הדבר.

ונראה לבאר בדברי הירושלמי, שכיון שהזורה חפץ בפיזור המוץ ברוח ושיאבד המוץ בשביל שלא יחזור המוץ ויתערבב שוב עם הגרעינים, לכך יש משמעות מה שהוא מאבד על ידי הרוח, ולעולם גדר החיוב הוא פיזור ברוח לאבד את הנפזר[10].

ונראה לכאו', שכל החיוב הוא אם הדבר שמפזר נאבד ברוח אבל אם הוא לא נאבד ברוח אין הוא חייב שודאי אין איסור לזרוק ברוח אלא דווקא רוק שמתפזר ברוח, והינו שהאיסור הוא לאבד דבר על ידי הרוח. אבל אם יזרה סתם ברוח אינו חייב. והינו, שכיון שכל הטעם לירושלמי הוא העשיה של האיבוד על ידי הרוח, ממילא כל מקום שלזה לא נאבד ונפזר אינו חייב.

דעת הרמ"א
והנה הרמ"א (או"ח סי' שיט סי"ז) כתב, 'הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה'[11]. ומבואר להדיא, שהרמ"א פסק את דברי הירושלמי להלכה ולכך כתב שהרוקק חייב. אכן ברע"א, (תשובה סי' כ) כתב להקל בכה"ג מהא דהשמיטהו רוב הפוסקים את דברי הירושלמי להלכה. וכן פסק משנ"ב (שם סקס"ז).

והקשו האחרונים[12] ע"ד הרמ"א היאך באמת פסק את הירושלמי להלכה והניח הבבלי, והרי מבואר להדיא שהטעם שהזורה חייב משום שהוא מוציא את הפסולת מתוך האוכל[13].

דעת האחרונים שאף הבבלי סובר כירושלמי
ויש מן האחרונים[14] שרצו לבאר שלאחר מסקנת הגמ' שבעינן זורה בורר ומרקד כיון שהוו במשכן, השתא אפשר ללמוד מזורה אף פיזור דבר ברוח, ולכאו' תמוה ביותר לבאר, שאין ללמוד מן האב אלא את תוכן ענינו, ואי תוכן הזורה הוא הפרדת הפסולתמן האוכל כדר הזורים אם כן היאך שייך לחייב השתא שהוא מוציא את הפסולת מתוך האוכל. וצ"ע.

אכן בפשטות מבואר שהירושלמי פליג ע"ד הבבלי, ולדברי הירושלמי האיסור הוא עצם האיבוד על ידי הרוח, ולדעת הבבלי האיסור הוא בהוצאת הפסולת מתוך האוכל, ורבי החשיבו מפני שהזורה הוא מלאכה שהוי במשכן וכנ"ל.

ב. במה שהזורה לא חשוב גרמא

ליבו וליבתו הרוח
איתא בגמ' בב"ק (ס.) 'ת"ר, ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב, ואם לאו פטור'. והינו שכיון שאין בליבוי כדי ללבות א האש מלבד הרוח הוי גרמא ופטור. ופריך בגמ', 'אמאי, ליהוי כזורה ורוח מסייעתו'. כלומר, דכמו דאמרי' בזורה שהמלאכה נעשית על ידי הרוח ואעפ"כ חייב, כמו כן נימא בליבה וליבתה הרוח, והיינו שהמקשן דימה את דיני עשיות בנזיקין לדדיני עשיות בשבת, וכמו שלענין שבת אמרי' שעשיה על ידי הרוח חשיב מלאכה כמו כן נימא לענין ניזיקין[15].

דעת רב אשי
ורב אשי תי' שם, 'כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור'. ומבואר מדברי רב אשי שפליג וס"ל שאין לדמות שבת לניזקין, ומה שחשיב עשיה לענין שבת לא יחשב עשיה לענין נזיקין.

ולכאו' יש לבאר בזה, א. שהרי ודאי בשבת הגורם פטור ואין חיבו בגרמא כמבואר בכמה סוגיות, ואם כן מדוע הכא הגורם יהיה חייב, ואי חשיב מעשה בידים לענין שבת מדוע לא יהיה חשוב מעשה בידים לענין נזיקין. ב. שהרי בגמ' מבואר שטעמא שהמלבה פטור הוא משום שהוי גרמא, ולכאו' צ"ב אם כן מדוע זה לא יחשב אלא כשנים שעשו, שהרי אין המלבה יכול ללבות בלא הרוח ואין הרוח יכולה ללבות בלא המלבה[16], ואם כן יהי חייבים שניהם כדין שנים שהזיקו שמבואר שהוא חייב, ואי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. וא"כ מדוע בליבה וליבתה הרוח הוא לא יהיה חייב. ג. בעיקר מה שלא חשיב עשיה של האדם לגמרי, שהרי כמו שהאדם הזורק אבל על חבירו חשוב העשיה מעשה בידים אף שהזריקה נעשתה על ידי כוח המשיכה ה"נ הכוח נעשה על ידי הרוח.

החילוק בין אסו"מ לליבה וליבתו הרוח
והנה התוס' שם (ד"ה ליבה) וכן בתוס' ב"ב (כו. ד"ה זיקא) הק' מ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהנחים בראש גגו שמבואר שאם הזיקו חייב. ותי התוס' שיש לחלק בין עשיה של האש ליצירתה, והכי איירי שהוא יוצר את האש, וכך אינו חייב אלא אם כן הוא עשה את האש לבד אבל הכי שנוצר האש הכל מתיחס אליו. ע"ש.

והטעם בחילוק זה הוא, שהיכי שהוא יוצר את המזיק לבד והוא יודע שדרך הרוח להוליכו הוא חייב על מה שהתשמש עם הרוח במה שהאש הזיקה, אבל היכי שהוא לא עשה שום מזיק אף שהוא ידע שהא תיצור את המזיק למעשה אין לנו לחיבו שהרי הוא לא עשה את המעשה של המזיק אלא הרוח, אבל היכי שהוא לא עשה ההיזק אלא יצר מזיק שמשממש עם הרוח שם החיוב הוא של העושה[17].

הטעם שאין הליבוי של האדם חשוב מעשה בידים
ונראה לבאר עפי"ז שאין הגדרה שהמלבה משתמש עם הרוח ללבות, אלא איירי שהוא עושה מעשה הראשון ובאה הרוח וליבתה את האש מעצמה, ולכך כיון שהמעשה מצידו לא היה עושה היזק שהרי הוא לא עשה אש כלל ורק ליבה אבל כיון שבאה הכוח של התחדשות של הרוח מליבויו הסיפה את ליבויה והתלקחה האש זהו המעשה של הרוח בלבד והינו שהא מצידו לא עשה שום מעשה ורק קירב את הדבר שהרוח תוכל מעצמה ללבות את האש.

ולפיכך, ודאי אין זה חשוב כשנים שעשו מעשה היזק שהרי האדם לא עשה היזק כלל, אלא גרם שהרוח תוכל ליצור את המזיק עצמו, ואם כן אין שום טעם שהמעשה התייחס אליו כלל אלא רק כגרמא בעלמא מה שהוא עשה שהרוח תוכל ליצור את המזיק, אבל באופן שהוא יצר את המזיק עצמו, והרוח הוליכו זה חשוב מעשה שלו שהוא זרק את החץ ברוח, אבל היכי שהוא לא עשה מעשה כלל אלא רק גרם שהרוח תוכל ליצור מזיק חשוב הדבר לגרמא. ולכך אינו חייב.

אלא שאכתי יש לעיין אם כן מדוע לענין שבת הוא חייב. ועיין באג"ט (זורה) שכתב שהכא הוי כשנים שעשו, וזה לכאו' לא כד' שאם כן אף לענין מזיק נימא כן.

בגדר החילוק בין שבת לנזיקין
והנה הרא"ש שם (פ"ו סי"א) כתב בביאור הדבר, וז"ל, 'דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור'.

ונראה לבאר, שכיון שהאיסור בשבת הוא איסור מלאכה, חשיב כאילו עושה מלאכה במה שזרה ברחת בלבד, והינו שכיון שהוא עשה מעשה של זריקה ברוח חשיב מלאכה, ולא אכפת לן מה שהרוח עשתה את הברירה למעשה, כיון שהוא עשה מעשה שגורם לזה, אבל ודאי החיוב הוא על המעשה ולא על הברירה, אלא על המעשה שגרם לזורה.

ולפי"ז ודאי שאין להוכיח מה שגרמא בשבת אסורה שאם יעשה את מעשה הזריה על ידי גרמא הוא יהיה פטור אבל הכא עשה את הזריה בידים.

אבל שאר אמוראים שפליגי ס"ל שאף החיוב בשבת הוא על הברירה ולכך ס"ל שע"כ שזהו חשוב עשיה מצד המזיק. וצ"ע.

ויש לעין לפי"ז האם דוקא בזורה הוא חייב על זורה ורוח מסיעתו, אבל בשאר מלאכות עם עשה על ידי הרוח יהיה פטור.

מח' האחרונים אי ה"ה בשאר מלאכות
ונח' האחרונים בזה, דעת האבן העוזר (או"ח סי' שכח) כתב שהוא הדין בשאר מלאכות. אכן דעת האמרי בינה (שבת סי' כז) והאחיעזר (ח"ג סי' ס) שדוקא בזורה חייב אבל בשאר מלאכות פטור.

ונראה לבאר שבהא גופי' פליגי, שלדעת האמרי בינה מה שהתחדש בגמ' שהזורה חייב אף על ידי הרוח הוא משום שזהו צורת המלאכה לעשות ברוח ואין החיוב על מעשה הברירה, והברירה היא רק תנאי בשביל התקימות המלאכה, מה שאין כן לדעת האבן העוזר השתא התחדש שמלאכת מחשבת אסרה תורה שאין צריך שגוף המלאכה תעשה על ידיו אלא אף בגרמא פעמים שזהו יהיה חשוב שנעשה הכל על ידו[18].

בורר
א. איזהו האופנים המותרים והאסורים במלאכה

מלאכת בורר היא ברירת הצרורות מהגרעינים, ורש"י במשנה (שבת עג. ד"ה בורר) כתב שהבורר הוא בורר את הפסולת בידיו.

ואיתא בגמ' (שם עד.) 'תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת. ופריך בגמ' 'מאי קאמר'.

וקושיית הגמ' לכאו' היא בסתירת דברי הברי', שבתחילה נראה שהוא יכול לברור ולאוכל או לברור ולהניח, ובסיפא נראה שלא יברור ואם בירר חייב חטאת[19].

בגמרא ישנם ה' תירוצים על לשון הברי' ומשתמע מתירוצם על פי פירושי הראשונים בביאורם האופנים שבהם התחייב הבורר והאופנים בהם יהיה מותר לברור.

תי' עולא ובמה שחלק ע"ד אביי
א] עולא תי' את דברי הבריי' ש'הכי קאמר בורר ואוכל לבו ביום, ובורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בירר חייב חטאת'. והחילוק לד' הוא, שבאופן שהוא בורר ואוכל לבו ביום או מניח לבו ביום ליכא איסור ברירה, אבל באופן שהוא ברר והניח אחרי לבו ביום חייב[20]. וצ"ב, מהו החילוק בין בו ביום ללאח"ז.

והנה אביי תי' את לשון הבריי', שהכי קאמר 'בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת'. ומבואר מד' אביי שלברור לאח"ז הוא משום שהוא כבורר לאוצר, אלא שאביי החמיר על ד' עולא ואפי' לבו ביום הוא חשוב כבורר לאוצר. ומבואר מד' אביי שברירת אוצר כולי עלמא לא פליגי שחייב עליה, אלא שנח' עולא ואביי מאימתי חשוב הברירה לאוצר שלדעת אביי אפילו לבו ביום ולדעת עולא רק למחר חושב ברירה אוצר.

וצ"ב במה התייחדה ברירה לאוצר מכל בירור פסולת ואוכל לזמן מועט.

מהות הברירה היא עמידת הדבר המבורר לזמן
ובפשיטות, כיון שאין מלאכת בורר מלאכה ביצירת האוכל, שהרי הוא לא יצר בגוף האוכל שם דבר, [בשונה משאר מלאכות שיש השתנות בעצם הדבר שנתעסק[21]], לכך ע"כ חשיבות המלאכה היא מה שהוא מברר את הדבר לזמן כדרך האומנים והבוררים[22], ולכך רק שעומד הדבר כמבורר זמן מרובה יש משמעות למלאכה, ולפיכך רק הבורר לאוצר כדרך הבוררים יש לו חשיבות מלאכה, אבל ברירה לזמן מועט אין לזה חשיבות של מלאכה.

ומעתה נמצא שנח' עולא ואביי מאימתי הוא הזמן המשמעותי להתחייב עליו, שלעולא הזמן של התקימות הברירה הוא למחר שהוא כמו לאוצר ממש, ולאביי אפילו שבורר לבו ביום נעשה כבורר לאוצר, והינו שכל מקום שאינו משתמש לאלתר בדבר שבירר לו הוא חייב[23].

אלא שיש לעיין במאי פליגי, ואי אין חשיבות של בריריה אלא לאוצר אם כן מדוע לאביי לבו ביום אינו מותר.

האם לבוב"י או לאלתר מותר אפילו בנפה וכברה
והנה מצאנו ג' שיטות בראשונים בדעת אביי ועולא. א. דעת התוס' (שם ד"ה והתניא) שהיתר של עולא ואביי [לעולא בבו"י ולאביי בלאלתר] הוא דווקא כשברר ביד אבל אם בירר בנפה וכברה חייב[24]. ב. דעת הריטב"א שעולא התיר בכל ענין אפילו בנפה וכברה, אבל אביי לאביי דווקא אם בירר ביד לאלתר מותר. ג. ודעת רש"י היא שבין לעולא בין לאביי האופן המותר הוא גם אם הוא בירר בנפה וכברה[25]. וכן כתב בר"ן בשם י"מ. [ויבואר טעמיהו להלן]

והנה לדעת התוס' יש לומר שאין ההיתר לבד שלבו ביום או לאלתר מתיר אלא בעינן גם שברור ביד, ולכאו' ג"ז צ"ע, שהרי עד כמה שלא בירר לזמן מרובה, [שהרי לא בירר לאוצר] מדוע הוא חייב, ומאי אכפת לן מה שבירר על ידי נפה וכברה. וכמו כן יש להקשות לדעת הריטב"א בדעת אביי, שהרי עד כמה שהוא בירר לאלתר מדוע אכפת לן מה שהוא בירר על ידי נפה וכברה הרי למעשה הוא לא בירר לאוצר[26].

דעת הריטב"א בד' אביי שהוי מטעמא של דרך אכילה
ולדעת הריטב"א יש לומר שאביי ועולא נח' על גוף ענין הברירה, שלעולא הברירה היא דווקא כשבורר לאוצר וכשבורר לבו ביום הוא מותר אפילו בנפה וכברה, אלא שאביי ס"ל שההיתר של לאלתר לא הוי משום שהוא לא ברר לאוצר אלא לשימוש מידי, אלא משום שהוא ברר לאכילה, ומטעמא דדרך אכילה נחית, וממילא כל ההיתר הוא אם הוא עושה כן כדרך אכילה דהיינו ביד אבל אם הוא עשה כן על ידי כלי לא יהני מה שהוא בירר לאלתר שהרי למעשה בירר שלא כדרך אכילה[27].

ואם כן מה שאמר אביי שהבורר לבו ביום נעשה כבורר לאוצר כונתו שכיון שהוא לא בירר לאכילה הרי זה חשוב כמו שהוא בירר לאוצר אפילו שהוא ברר לבו ביום.

ולפי"ז א"ש טפי פלוגתת אביי ועולא, שלעולא הוי טעם ההיתר רק משום שהוא בירר שלא לאוצר, אבל לטעמא דאביי הוא משום שאיכא היתר לדרך אכילה. ויבואר להלן טעמא שהותר דרך אכילה.

האם ההיתר של אביי הוא אפילו בבורר פמ"א
והנה נח' התוס' והריטב"א (הובא בריטב"א שם) האם לאביי היתר הוא אפילו כשבורר פסולת מהאוכל או דווקא שבירר אוכל מפסולת, שדעת הריטב"א שדוקא שבירר אוכל מתוך פסולת ולדעת התוס' אפילו בירר פסולת מתוך אוכל.

האם התוס' ס"ל שהיתר הוא דרך האכילה או שאינו דרך ברירה
וחזי' מד' התוס' להדיא שלא הוי מטעם של דרך אכילה אלא משום שרק ברירה כדרך האומנים וכגון בכלי או לאוצר חייב, אבל היכי שאינו בורר כדרך האומנים אלא שבורר ביד ולבוב"י או לאלתר אינו חייב.

אכן לקמן יבואר שי' הרשב"א שטעם ההיתר של דרך אכילה הוא משום שהת' לא אסרה על האדם לאכול, וכיון זהו דרך האכילה שהיא באה על ידי ברירה לכך מותר לעשות ברירה, שאין בעשיה כזאת שם מלאכה אלא אכילה.

ויתכן אם כן שדעת התוס' שמותר לברור לבו ביום שגם לבו ביום חשוב דרך אכילה ולכך כ"ז שהוא מברר בשביל אכילה אין זה חשוב מעשה של ברירה. אבל באופן שהוא מברר בכלי שמיועד לבריר הכדרך האומנים או לאוצר כדרך האומנים הוא חייב.

אבל הריטב"א פליג ע"ד התוס' וס"ל שטעם ההיתר הוא משום שהוי דרך אכילה ממש, ולכך רק באופן שהוא אוכל לאלתר ובאוכל מתוך פסולת אפשר לומר שהוא בורר לאכילה אבל כשהוא בורר לבו ביום אין לומר כן, ולכך ס"ל שמח' של עולא ואביי היא מח' יסודית האם הותר הברירה לזמן מועט או משום דרך אכילה בלבד. והתבאר לקמן באריכות את ביאורם בטעמא דדרך אכילה לרשב"א ולריטב"א.

קושיית רב חסדא, וע"כ ס"ל שאפי' ביד לבוב"י יש חשיבות של מלאכה
ורב חסדא פריך ע"ד עולא 'וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום'. ומבואר שר"ח הקשה עליו על הא גופיה על החילוק בין לבו ביום לאח"כ, שודאי בשאר מלאכות אסור אפילו לבו ביום. וע"כ שלא נחית רב חסדא לסברא שענין ומהות הברירה היא במה שהוא בורר לאוצר שרק על ידי הברירה לאוצר מתקיימת חשיבות המלאכה, אלא שהענין הוא בעצם מה שהוא מבודד את האוכל מהפסולת אפילו לזמן מועט ואפי' ביד ואפי' לאלתר, ולכך חייב אפילו שבירר לבו ביום.

 יישוב הברי' לדעת רב חסדא
ב] דעת רב חסדא[28] בביאור הבריי' ש'בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור. וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת'.  והינו שהחילוק בין התיר בירירה ללא ברירה היא, שהיכי שבירר פחות מכשיעור מותר והיכי שבירר יותר מכשיעור חייב[29].

ביאור דעת ר"ח
ובדעת רב חסדא כתבו התוס' (שם ד"ה וכי) שטעמו הוא משום שפחות מכשיעור הוי דרך אכילה ואין לחייב על ברירה בדרך אכילה.

לכו"ע כשאוכל מותר לברור
והוסיף הרמב"ן שם, 'שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל, ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר'. כלומר, שכמו שאם אדם מצא פסולת באוכל תוך כדי שהוא אוכל שמותר להוציאו ה"נ מותר להוציאו אפילו שלא בשעת אכילה. ולכך פחות מכשיעור הוא צורת אכילה של האדם בשעה שהוא מכניס לפיו.

ומבואר מדברי הרמב"ן שלכו"ע מותר להוציא את הפסולת מתוך האוכל בשעת אכילה ממש[30]. ואם כן א"ש, שאין הביאור דרך אכילה שהוא בורר בצלחת את הפסולת מתוך אוכל, אלא הביאור הוא שכמו שאדם אוכל כשמכניס לפיו, שאז ודאי הוא אוכל פחות מכשיעור.

טעם ההיתר של ברירה בעת שמכניס לפיו
וטעם ההיתר כתב הריטב"א שהוא משום שהוא 'מכשיר ומתקן אכילתו', והביאור בזה הוא, שמה שאסרה תורה לברור הוא להעמיד את ב' המינים אבל לברור בשביל שיאכל את האוכל ולא את הפסולת מותר.

ונמצא לפי"ז שלא חלק רב חסדא על עולא בעיקר הענין, אלא שעולא ס"ל שפי' לא להכשיר אכילה מותר כל שהוא לבוב"י שלא אסרה תורה אלא את הבורר לאח"ז שהוא עושה שם ברירה בדבר במה שהדבר עומד לזמן מרובה, ודעת רב חסדא שרק היכי שהוא פחות מכשיעור שהוא מכשיר ומתקן את אכילתו אין זה ברירה כלל שהרי זה לצורך אכילה.

דעת הריטב"א שדווקא לבוב"י מותר
והנה בריטב"א הוסיף, 'ומיהו לא התיר רב חסדא אלא לבו ביום כי חס לתקון שבת'. ובפשטות כונתו שהוי דרך אכילה אפילו ללבו ביום משם שהוא חס לתיקון שבת[31], והינו שמעיקרא טעמא הוי דווקא אם הוא מכישר אכילתו בשעה שהוא מכניס לפיו וחידש רב חסדא שאותו הטעם מתקיים אף שהוא עושה כן לבו ביום, שאף שהוא לא מכניס לפיו השתא ואיכא ברירה, כיון שהא חס לתיקון שבת ורוצה שיהיה לו אכילה מבוררת בו ביום מותר אפילו לבו ביום.

אכן אפשר שהרמב"ן לא ס"ל כן, וס"ל שאפי' לאחר זמן מותר, שכיון שאין זה דרך ברירה כלל אלא כדרך אכילה אם כן אפילו שעושה כן לשם ברירה אינו חייב כיון שזהו לא מלאכת בורר אלא כדרכו ואין זה אלא כדרך אכילה, ואף שעושה כן לברירה. והריטב"א ס"ל שהכא איירי שהוא עושה בשביל לתקן האכילה ממש אבל אם הוא עושה כן לברירה אסור.

האם מותר אפילו בנפה וכברה
ועוד הוסיף הריטב"א שההיתר של רב חסדא הוא אפילו שהוא בורר בנפה וכברה. וטעמו הוא שכיון שהוא מכשיר ומתקן אכילתו אפילו בנפה וכברה מותר לעשות כן שהרי אינו בורר.

ולפי האפשרות בדברי הרמב"ן שס"ל שתמיד מותר אפילו לצורך ברירה משום שהוא כדרך אכילה ולא שאיירי הכי באופן שהוא מכשיר ומתקן אכילתו, ודלא כהריטב"א שבעינן לבוב"י, אם כן שמא יש לומר שדווקא היכי שהוא עושה כן בידיו הוי דרך אכילה מה שאין כן בנפה וכברה, מה שאין כן לדעת הריטב"א שהוא יכול להכשיר ולתקן האכילה אפילו שזה לא בשעה שהוא מכניס לפיו ממילא אפשר אפילו בנפה וכברה כיון שלמעשה הוא מכשיר אכילתו, ואפשר להכשיר אכילה בנפה וכברה. וצ"ע.

קושיית רב יוסף
והק' עליו רב יוסף שם, 'וכי מותר לאפות פחות מכשיעור'. ומבואר שר"י הבין בדברי ר"ח שטעמו הוא משום שהוי פחות מכשיעור גרידא ולכך הק' שאין להתיר מלאכה כיון שהיא פחות מכשיעור כמו בשאר מלאכות.

וכתב הרמב"ן שרב יוסף פליג על רב חסדא וס"ל שהרי כיון שבורר הוא בורר קימעא קימעא ממילא ע"כ שאין היתר של דרך אכילה שהרי הוא הוי דרך ברירה נמי, שהרי גם ברירה בוררין קימעא קימעא[32]. וממילא הוי נמי דרך ברירה, ולא דרך אכילה. ולפי ר"י יהיה אסור אפילו שעושה לאכילה אלא אם כן עושה כן כשמכניס לתוך פיו אבל אם עושה ברירה בשביל אכילה בהמשך יהיה אסור.

דעת רב יוסף
ג]  ותי' רב יוסף את הבריי', 'בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד. בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה ובכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת'.

וטעם היתר שמותר לברור ביד פי' רש"י (שם ד"ה פטור) שהוא משום ש'לא דמי לבורר כלל'. והטעם שהבורר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור פי' רש"י (שם) שהוא משום שהוא דמי לברירה, אלא שהוא פטור משם שהוי 'כלאחר יד'. ומבואר שהטעם שבנפה וכברה הוא חיב משום שברירה היא רק על ידי נפה וכברה, וממילא ביד מותר שהוא לא דמי לברירה ובקנון ותמחוי אף שהוא בכל הוא פטור משום שהוי כלאחר יד.

מח' הראשונים האם דווקא כשבורר לשעתו בידו מותר
והנה בפשטות משמע מרש"י שבין שנוטל אוכל מתוך פסולת ובין שנוטל פסולת מתוך האוכל הוא מותר, וכמו כן משמע שבין שנוטל לאח"ז ובין שנוטל לבבו"י ולאלתר מותר ביד, ואסור בנפה וכברה. אכן דעת הריטב"א שם לרב יוסף מותר דדוקא אם בורר לשעתו אבל אם בורר לאח"ז אסור. וצ"ע במאי פליגי.

טעמא דר"י לדעת רש"י
והנה העירו האחרונים בדעת רש"י, שהרי רש"י פי' במתני' שם (עג. ד"ה הבורר)  שהבורר הוא הבורר פסולת בידיו, והכי משמע שאדרבה בורר ביד לא דמי לברירה כלל. ותי' בדברי נחמיה, שרש"י איירי היכי שהוא בורר פסולת מתוך אוכל שאז הדרך הוא לברור ביד והכא איירי שהוא בורר אוכל מתוך פסולת, וברירת אוכל מתוך פסולת דרכו הוא בכלי.

ובפשטות הביאור בד' הוא שמשום שינוי נחית, דהיינו שהיכי שהוי אוכל מתוך פסולת כיון שאין דרך לבורר אוכל אלא על ידי כלי אם כן אינו חייב מה שאין כן בפסולת מתוך אוכל דרך הבוררים ליטול הפסולת בידיהם.

ולכאו' צ"ע מדוע חשיב שינוי, וכי אין דרך לברור אוכל מתוך פסולת ביד ומדוע נימא שהוי חשוב שינוי.

התיקון של הבורר הוא דוקא אם ניתקן התערובת ולא בבידוד האוכל מהפסולת בלבד
ונראה לבאר שכשהבורר הוציא את האוכל לא ניתקן התערובת כלל שהרי הוא הוציא בידו אוכל כמו שהוא מוציא אוכל מאוכל מאותו מין, ואין חשיבות בהוצאת האוכל, ומה שנתקן הפסולת שהיא מנוקה מהאוכל אין לו בזה טעם כלל, ואין צריך לזה ולא מסתברא להחשיב מלאכה על ידי כך.

ומעתה י"ל שכל זמן שהוא מברר פסולת מתוך האוכל ממילא איכא תיקון בכל התערובת, ושפיר הוי בורר. אבל היכי שהוא בורר את האוכל מתוך הפסולת ליכא חיוב כלל. אבל שהוא בורר על ידי כלי שהשתא בנפה איכא אוכל ופסולת מעורבין והשתא אם אירי שהפסולת דקה ונופלת הרי הוי תיקון בתערובת בכלי [בנפה] שהתערובת נתקנה בבת אחת שהיא בלא הפסולת, ואי אייר י שהאוכל נופל כיון שהוי בבת אחת והוא נוטל הפסולת ממנה הוי תיקון שפיר בתערובת.

ולפי"ז ליכא הכא חילוק בין ביד לבכלי אלא כל הענין שכשהוא מוציא ביד אין זה דומה לבורר כלל, וודאי אייר הכא כשמוציא את האוכל שהרי אם מוציא את הפסולת ודאי נתקן כל התערובת על ידי זה.

היסוד ממעשה דרב ביבי
ונראה שחזי' יסוד זה מהגמ' שם, שאיתא שם, 'כי אתא רב דימי אמר, שבתא דרב ביבי הואי, ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי. שדא קמייהו כלכלה דפירי, ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין'.

והנה לכאו' תמוה מדוע אם הוא שדא לפניהם אין זה בורר, הרי למעשה הוא בירר להם כל אוכל ואוכל.

ונראה לבאר עפי"ז שכיון שהוא סילק מן התערובת שהשתא לא נתקן התערובת אלא הוי סילוק תערובת ובירור כל אחד ואחד מותר, וכמו כן הכא שהוא מברר אוכל מתוך פסולת ביד איכא היתר, שאין הוא מתקן אלא מה שבידו[33].

טעם הריטב"א שהוי משום דרך אכילה וכנ"ל
אכן דעת הריטב"א שכל מקום שהוא בורר את ב' המינים אף שעושה כן בידיו אסור, וטעמא שמותר לעשות ביד הוא משום שהוי דרך אכילה על ידי כך כיון שבורר לשימוש ולא לברירה, וכמו שביארנו לעיל בדעת אביי לשי' הריטב"א שרק היכי שהוא בורר כדרך אכילה מותר, וזהו תליא בג' התנאים בברירה, א. שיברור בידו ב. שיברור אוכל מתוך פסולת ג. שיברור לשעתו[34].

קושיית רב המנונא
ורב המנונא הק' שם ע"ד רב יוסף 'מידי קנון ותמחוי קתני'. ופי' רש"י (ד"ה מידי) שהקושיא היא בין על קנון ותמחוי בין על נפה וכברה, והינו שהוי ק' לרב המנונא על לישנא דבריי' שהרי לא קתני נפה וכברה וקנון ותמחוי. אבל התוס' פירשו שרק' של רב המנונא היא על מה שהוסיף בבריי' קנון ותמחוי.

ועכ"פ קושייתו היא לא על עיקר דינא דרב יוסף אלא שאין מסתבר לו באוקימתא דבריי' שמידי קנון ותמחוי קתני.

דעת רב המנונא
ד] ורב המנונא תי' את ד' הבריי' 'בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת פסולת מתוך אוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת'.

ופירש"י (שם ד"ה אוכל) שהטעם שמותר לברור אוכל מתוך פסולת משום ש'לא דרך ברירה היא'. וצ"ע מדוע לא הוי דרך ברירה.

ולפי הנ"ל כן הוא גם שי' רב המנונא
ונראה לבאר לדברי רש"י שודאי רב המנונא לא פילג על רב יוסף אלא באוקימתא אלא שחילק באופני נטילה שיש חילוק בין נוטל אוכל מפסולת לנוטל פסולת מן האוכל וכנ"ל, שכשנוטל אוכל אינו חשוב כמתקן תערובת.

אבל ודאי שצ"ל שס"ל שהיכי שהוא מנפה בנפה וכברה אפילו שהוא נוטל אוכל מתוך פסולת חשוב מתקן אלא שאין המברר בנפה וכברה חשוב נוטל אלא חשוב מברר שהרי הוא מברר בבת אחת.

קושיית התוס' מלישנא דגמ' בקלח ואז"ק לדעת רש"י הנ"ל
והנה מקשו התוס' (ד"ה בורר) מהא דאמרי' שם (קלח.) שדרכו של בורר הוא ליטול אוכל מתוך פסולת, והרי הכא אמרי' שאדרבה דרך ברירה היא בנטילת פסולת מתוך אוכל אבל היפכא מותר.

והנה לרש"י לא ק' כן שהרי לד' סובר רש"י שהיכי שהוא מברר בנפה וכברה אף שהוא נוטל אוכל מתוך פסולת הוא אסור שהרי הוא מתקן הברירה[35].

דעת התוס' בדברי רב המנונא
ואכן תי' בתוס' שאה"נ, ולעולם אין חילוק מהותי בין נטילת אוכל מתוך פסולת לנטילת פסולת מתוך אוכל, אלא החילוק הוא שהיכא שהפסולת מרובה על האוכל הדרך הוא ליטול את הפסולת וחייב בכה"ג, והיכא שהאוכל מרובה על הפסולת הדרך הוא ליטול את הפסולת, ובכה"ג אם נטל את האוכל מותר. והכי איירי שהאוכל מרובה על הפסולת ושם אירי שהפסולת מרובה על האוכל[36].

ומבואר לפי התוס' שטעמא דרב המנונא הוא משום שאם נטל את האוכל המרובה מן הפסולת המועטת הוי שינוי שאין דרך ליטול את המרובה.

ואם כן רב המנונא חולק לגמרי ע"ד ר"י והתיר אפילו בנפה וכברה היכי שהוא מנפה את האוכל יותר על הפסולת.

ולכאו' צ"ע טובא על דברי התוס', שהרי היכי שהוא בורר על ידי נפה וכברה אין חילקו מהותי בין נוטל אוכל מתוך פסולת להפוך שהרי הוא עושה כן בבת אחת ומה לי נוטל האוכל ומה לי נוטל הפסולת, ורק באופן שהוא בורר ביד יש חילוק בין פסולת מרובה לאוכל מרובה. וצ"ע.

קו' הרמב"ן ע"ד התוס'
אכן ברמב"ן שם הק' ע"ד התוס', וז"ל, 'ולא מסתברא דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל, ואף על גב דתרוייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן, ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב'.

ומבואר מד' שאין חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר פסולת מתוך אוכל ותרויהו דרך ברירה הם, אלא שהוי טעמא משום שבאיסורא לא טרחינן. והינו שאם יש איסור והיתר אנו טורחים בהיתר אף שהוי בטירחא יתירא.

חי' הרמב"ן שאף שמותר לטלטל את הפסולת איכא איסור שבאיסורא לא טרחינן
שהנה דנו האחרונים[37] מדוע בברירת פסולת מתוך אוכל ליכא איסור מוקצה. וכתבו שדוקא היכא שהאוכל מרובה שאין הפסולת מוקצה כיון שהיא בטילה לאוכל, אכן באופן שהפסולת מרובה יש איסור ברירה[38]. והכא חי' הרמב"ן שאף שמותר לטלטל את הפסולת מפני שהיא בטלה לאוכל, עדין אסור לברור את הפסולת מפני שבאיסורא לא טרחינן הוי אפילו שמותר להוציאו[39].

וצ"ב מדוע הוא חייב חטאת
אכן יש לבאר עדין את ד' הרמב"ן, שמדוע על ידי מה שבאיסורא לא טרחינן הוי איסור ברירה מדאורי'. ואפשר שכיון שהוי איסור משום שבהתירא טרחינן לכך אין זה דרך אכילה בשבת, ואם כן הוי דרך ברירה, וצ"ב[40].

דעת הריטב"א
אכן דעת הריטב"א שרב המנונא מודה לר"י שאסור בנפה וכברה וכן שהוא מודה שצריך לאלתר, וטעמו הוא משום שהוי כדרך אכילה כנ"ל בדעת אביי ורב יוסף, שהרי דרך האוכלים לברור את האוכל מתוך הפסולת. וממילא זהו רק ביד ואומ"פ ולאלתר.

ולפי דברי הריטב"א לא ק' קושיית התוס' מהגמ' שם בקלח, שהתם הוי משום שהוא בנפה וכברה ולכך אסור מה שאין כן הכא הוי ביד ולאלתר.

דעת אביי
ואיתא שם 'מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני'. ומבואר נמי שקו' אביי היא רק על לישנא דבריי'.

ה] ואביי תי' את הבריי' ש'בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת'. וביאר רש"י שטעמא דאביי הוא משום 'שאין זה דרך הבוררין'.

ובפשטות מבואר שטעמא דאביי לרש"י הוא משום שלאלתר אין זה דרך הבוררים כלל. אכן התבאר שדעת הריטב"א הוא משום שהוי דרך אכילה ולכך בעינן דווקא שעושה כן ביד ואוכל מתוך פסולת. וכן דעת ר"ח. וכן פסקו הרמב"ן והרא"ש. ובתוס' גם הביאו את פי' ר"ח רק על הא דהיתר אביי הוא ביד. אבל לגבי אוכל מתוך פסולת לא הביאו. וכנ"ל.

לרש"י אביי מיקל
ולפי רש"י נמצא שמודה אביי לרב המנונא ורב יוסף, שאם הוא בורר לאוצר על ידי שהוא נוטל האוכל אין בזה שם ברירה כלל, ולכך רק היכי שהוא בורר בנפה וכברה או פסולת מתוך אוכל אם בירר לאלתר נמי פטור.

אכן דעת אביי מחמירה מדעת עולא, שלדעת עולא אפשר אפילו לאח"ז ולאביי רק לאלתר מותר אבל לבו ביום בוי כבורר לאוצר.

העולה להנ"ל
נמצא שנחלקו האמוראים ביסוד מלאכת בורר להתחייב עליה.

לעולא, דעת רש"י שס"ל שרק ברירה לזמן [אפילו לבו ביום לאביי] נחשבת למעשה ברירה, וזהו בכל אופני הברירה. וכן דעת הריטב"א. אכן דעת התוס' שכ"ז הוא דוקא שעושה כן ביד.

לרב חסדא יש חשיבות במלאכה אפילו שהיא לזמן מועט, ורק היכי שהוא בורר פחות מכשיעור הוי כדרך אכילה ולא כדרך ברירה. ובפשטות מצאנו שנח' הרמב"ן והריטב"א אם הוי דוקא לבו ביום או אפילו לאח"ז וכן ה"ה בנפה וכברה ובפמ"א.

לרב יוסף, לרש"י טעמא משום שגדר ברירה היא לא לבודד המאכל אלא תיקון התערובת. וזה מתקיין רק היכי שהוא מוציא את הפסולת או שהוא עושה כן בנפה וכברה. אכן דעת הריטב"א שרק מטעמא דדרך אכילה נחית, ובעינן גם אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר.

ולרב המנונא, לרש"י ולריטב"א ס"ל כרב יוסף ולתוס' הוי מטעמא דשינוי.

לאביי, לריטב"א, הוא כשי' רב המנונא ורב יוסף. לרש"י הוא מיקל טפי' שאפי' בנפה וכברה מותר. ולתוס' הוא כשי' עולא, אלא שהוא ס"ל שמן מרובה חשוב הוא אפילו לבו ביום, ורק אם הוא עושה ביד מותר אפילו פסולת מתוך אוכל שאין הוא עושה מעשה ברירה אלא היכי שחזי' במעשיו שהוא בורר.

בדברי רב אשי
והנה איתא שם בגמ' 'היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח. רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב. רב אשי מתני פטור, והא תני חייב, לא קשיא, הא בקנון ותמחוי, הא בנפה וכברה.

ורש"י פי' (ד"ה והתניא) את קו' גמ' מהבריי' שתני חייב, שהוא מהבריי' דלעיל שם, שאמרי' לא יברור ואם בירר חייב חטאת. וע"ז משני בגמ' שבריי' דהתם אירי בנפה וכברה ורב אשי אירי בקנון ותמחוי.

ובתוס' הק' (ד"ה מתקיף) על פי' רש"י, שהרי בגמ' פריך רב המנונא על דעת רב יוסף 'מידי קנון ותמחוי קתני', ופי' רש"י שהקושיא היא אף על מה שהעמיד שלא יברור בנפה וכברה שהרי מידי נפה וכברה קתני, והק' התוס' שהרי בגמ' אנו מעמידים את הבריי' בנפה וכברה.

וע"כ פי' בתוס' שבריי' דרב אשי בריי' אחריתי היא, ואפשר להעמיד כולי בריי' בנפה וכברה. וכל הקו' ע"ד רב יוסף הוא מה שהוא חילק את הבריי' לב' מקרי ברירה שהרישא אירי ביד והסיפא בנפה וכברה.

והנה לכאו' לדברי רש"י צ"ל שרב אשי אירי אליבא דרב יוסף, שאי תימא שרב אשי אירי אליבא דאביי וכהילכתיה אם כן לשי' רש"י לאביי לאחר זמן מותר אפילו בנפה וכברה,

אכן בתוס' א"ש לשיטתם שאף דעת אביי שמותר דוקא ביד אבל בנפה וכברה אסור, ואם כן בריי' דרב אשי אירי בנפה וכברה ולכך אסור מה שאין כן רב אשי אירי בקנון ותמחוי.

ואם כן שפיר הקשו התוס' אליבא דרש"י שהרי פריך בגמ' על רב יוסף מידי קנון ותמחוי קתני'.

והנה רש"י הוסיף בקו' הגמ' והא תני חייב (ד"ה והתניא) 'ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הויא, ופטור אבל אסור ליכא'. וכלומר, שאין לומר שרב אשי אירי בבורר לאלתר, שהרי בורר לאלתר מותר לכתחילה, אלא ע"כ שבריי' אירי בנפה וכברה ורב אשי אירי בקנון ותמחוי.

ולפי"ז נפקא שרב אשי פליג החמשת האמוראים דלעיל, שהרי ס"ל שאף לאלתר בנפה וכברה אסור, ומעמיד את הברי' בבורר ומניח לאלתר דווקא.

ואם כן נפקא, שרב אשי אליבא דרש"י הוא כדעת רב המנונא ורב יוסף ואביי אליביא דשאר ראשונים שס"ל שמטעם אחד הם, ולכך בקנון ותמחוי אף שזהו לאלתר הוא שהוא בורר ואוכל הוא פטור אבל אסור[41].

וטעמיהו משום שאיכא איסור להעמיד הפרי בפנ"ע לבדו אלא אם כן הוא מופקע מדרך ברירה לגמרי, וכגון שהוא דרך אכילה.

ולכך באופן שהוא בירר בנפה וכברה חשיב דרך ברירה אפילו שהוא בירר לאלתר, וכן אם בירר לזמן ביד חשוב שהוא בורר כדרך ברירה.

אלא שמח' הראשונים היא באופן שהוא בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר אם חשיב דרך ברירה אי לאו, שלדעת התוס' אפילו פסולת מתוך אוכל ולדעת הריטב"א דווקא אוכל מתוך פסולת וכנ"ל.

ב. ביאור ב' הדרכים בטעם ההיתר של דרך אכילה

והנה לכאו' יש להק' לד' הריטב"א ושאר ראשונים שס"ל שטעמא אביי הוא משום דרך אכילה מאי אכפת לן מה שהוא מכניס את האוכל לתוך פיו, והרי למעשה הוא בידד את האוכל מהפסולת ואיכא שפיר תיקון באוכל[42]

החילוק בין ברירה טרום אכילה לברירה להכניס האוכל לתוך פיו
ובפשטות בד הריטב"א הנ"ל נראה לבאר, שכל ענין הברירה היא מה שהוא בורר עתה לצורך דבר המבורר כשיעמוד בפני עצמו לפניו, אבל היכי שהוא אינו בורר לדבר מסוים אלא כשברר לקח את אותו שברר לאכילה אין בזה איסור ברירה. וענין זה נלמד מהמשכן שבמשכן הברירה היתה לאוצר, והינו שהברירה היתה כי הוא רצה את מעשה הברירה לשימוש מסוים, אבל כשבירר את האוכל מתוך הפסולת לאכילה אין זה חשוב ברירה אלא להכניס האוכל שאין האוכל מתקיים כדבר בפני עצמו.

ולפיכך כל שברר לאח"ז או בנפה וכברה או פסולת מתוך אוכל, אף שהוא ברר לצורך אכילה כיון שמעשה הברירה היתה טרום אכילה אם כן נמצא שהוא חפץ בעצם הברירה וכל שברר אף לצורך אכילה אסור, אבל היכי שהוא בירר את האוכל מתוך הפסולת לצורך אכילה אם כן נמצא שעצם הבריה היא לא להניח את האוכל אלא לאכול.

ולכך כ' הריטב"א שטעם ההיתר הוא משום שהוא 'כמכניס את האוכל לתוך פיו, שגדר ההיתר הוא לא מה שהוא אוכל אלא מה שאין הדבר הנברר מתקיים אלא הולך לתוך פיו.

מהו לאלתר
והנה כתבו הראשונים מהו חשוב בורר לאלתר, ר"ח שם (עד:) כ' שהכי שהוא בורר כשמיסב על השולחן לצורך אותה סעודה מותר. וכן פסקו הר"ן והרא"ש שם (עד.).

ובב"י (או"ח שיט ס"א) כתב שדעת רבניו ירוחם שאם הוא לא מיסב על השולחן אפילו שבירר לכמה שעות לצורך הסעודה הבאה חשוב לאלתר. והסתפק בדעת המרדכי (שם) והרמב"ם (שבת פ"ח הי"ב יג) שמשמע שהיתר הוא דוקא מיד[43].

ולכאו' יש לבאר, שהרי אם לאלתר הוי אפילו לכמה שעות או בתוך הסעודה או אח"כ אם כן להנ"ל ודאי שלא חשיב שהוא בורר לאכילה שהרי הוא הניח את זה קודם הסעודה והרי זה חשוב כמו שבירר לטרום הסעודה וכנ"ל שלא מותר אלא מה שהוא מכניס אוכל לתוך פיו.

מעמד הסעודה חשוב אכילה אריכתיה ולא בורר טרום אכילה
נראה לבאר, שהנה ודאי אם הוא בירר לשם איכלה וחיכה מעט אם האוכל בידו אין זה חשוב שהוא רוצה את הברירה בשביל ברירה טרום אכילה אלא שנתעכב באכילה ואם כן זה שהוא לא רוצה לאכול עתה אין זה מפקיע מעשה הברירה להכניס האוכל לתוך פיו, אלא דחשיב שנתעכב בלבד ולכך מותר לבורר אף באותו סעודה[44].

אכן התבאר לעיל שדעת התוס' לאביי שאף שהוא בירר פסולת מתוך אוכל מותר. וטעמא דהתוס' כנ"ל, משום שהוא לא עביד מעשה ברירה אלא כשהוא מעמיד לזמן או שהוא עושה מעשה בבת אחת בכלי שהוא עושה מעשה ברירה מה שאין כן שהוא ברר את הפסולת מתוך האול לאלתר אין זה חשוב מעשה ברירה שאין הברירה אלא לזמן.

הטעם שמותר לברור על ידי מפה פמ"א להכניס את המים לפיו
ולפי"ד יש לבאר את מש"כ הרא"ש בתשובה (כלל כב סימן ט) שמים שהתערבו עימם תולעים מותר לשתתותם על ידי מפה אף שהוא בורר את הפסולת מתוך האוכל על ידי שהוא מחזיק במפה וכ' הטעם 'דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה שיהא ראוי לאכילה או לשתייה זהו דרך מלאכה. אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר'. ולכאו' יש להבין שהרי הוא לא ברר אוכל מתוך פסולת ומדוע שיהיה מותר לעשות את המלאכה כיון שהוא יש הולך לפה, ועוד מדוע הואכ' שלא הוי מעין המלאכה

אכן לפי מה שביארנו א"ש, שיסוד בורר הוא מה שהוא מעיד את הדבר הנברר לזמן, ואמרנו שאף שהוא בורר לאכילה הוא חייב כיון שהוא העמיד את הדבר הנברר כהכשר לאכילה והיכא שהוא מברר את האכול כיון שהוא פועל בדבר הנברר להכניס לתוך פיו אין זה התקיימות של הברירה, וכמו כן היכי שהוא בורר את הפסולת באופן שעל ידי זה האוכל נכנס לתוך פיו כיון שאין התקימות של האוכל רגע אחד אין זה מעין המלאכה שהרי כשבורר במפה המים נכנסים לתוך פיו מה שאין כן כשהוא בורר לשתיה הברירה היא רק הכשר לשתיה כיון שהוא אינו פועל באוכל.  

טוחן לאלתר
והנה כתב הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' עה)) שכמו שהותר מלאכת ברירה לאלתר כן הותר לטחון לאלתר,  וכ' שטעמא הוא משום ש'לא אסרו על אדם לאכלו מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות'. וכמו כן לענין בורר לא אסרה תורה לאכול על ידי ברירה.

ולרשב"א הוי גדר אחר בלאלתר
בפשטות מבואר מד' הרשב"א שהטעם לא הוי משום שעל ידי שהבורר בורר להכניס אוכל לתוך פיו הוא מותר משום שאין זה דרך ברירה שאין בורר לאוצר וכנ"ל, אלא משום שלא אסרה תורה לאכול[45].

והביאור לד' הוא, שלא אסרה תורה אלא לעשות מלאכות בשבת אבל דברים שרגילים לעשות לצורך אכילה ולא לצורך המלאכה מותר אף שהוא עושה ממש את המלאכה, ולא הוי בכלל 'מלאכת מחשבת[46].

ולפי"ד, ודאי שאין היתר לאלתר סמוך לסעודה לכמה שעות וכד' הראשונים הנ"ל, אלא דוקא אם הוא ממש מתעסק באכילה מותר אבל לא בסמוך, שהרי בסמוך לא חשיב שהוא אוכל והוי משום היתר שלא אסרה תורה[47].

ולפי"ז אפשר לבאר את ד' התוס' שהובא בריטב"א שס"ל בדעת אביי שאפי' פסולת מתוך אוכל מותר לברור לאלתר, שס"ל שאף ברירת פסולת מתוך אוכל מותר משום שהוי דרך אכילה[48].

מניח ואוכל לצורך אחרים
והנה כתבו התוס' (ד"ה בורר ומניח) 'פי' לצורך אחרים'. והינו, דקשיא ליה להתוס' מדוע הבריי' כפלה בורר ומניח, והרי סגי לכול השי' שהוי כתוב בורר ואוכל ולא יברור ואם בירר חייב חטאת, ולכאו' בורר ומניח מיותר, ולכך תי' התוס' שברר ואכל הינו לצורך עצמו ברר והניח פירושו שהניח לצורך אחרים.

ולפי"ז לעולא חידוש הבריי' היא, שאף שברר לצורך אחרים לבו ביום מותר. ולרב חסדא החי' הוא שפחות מכשיעור אף לצורך אחרים מותר. ולרב יוסף החי' הוא שביד מהני אף לצורך אחרים. ולרב המנונא החי' שאוכל מתוך פסולת הוי מותר אף לצורך אחרים. ואביי חי' שלאלתר מותר להניח אפילו לצורך אחרים.

והנה יש להבין מדוע לבו ביום לעולא הו"א שנחלק בין אחרים לצורך עצמו, והרי עד כמה שמותר להניח לבו ביום מדוע שלא נוכל לצורך אחרים. וכן קשה אליבא דרב חסדא, שהרי אם ברירה פחות מכשיעור הוא לא דרך ברירה מאי סק"ד לחלק בין ברר לעצמו לברר לאחרים.

אמנם לרב יוסף ולרב המנונא ואביי אי נימא שטעמיהו דכולהו משום דרך אכילה [כדעת הריטב"א], א"ש, שלכולהו החידוש הוא שיש דרך אכילה אף שהוא מברר לצורך אחרים.

ולפי מה שהתבאר יש לבאר גם מדוע לצורך אחרים חשוב כמכיניס אוכל לתוך פיו, ששאף על ידי אחרים אפשר להחשיב שהאחר מכניס האוכל לפיו וזהו החידוש של הבריי' שאף שהוא מניח את האוכל לאחרים חשוב הדבר כברירה אוכל ולא כברירת טרום אכילה, שהוא לא בירר בשיבל הדבר שיהיה מבורר אלא להכניס את האוכל לפי האורחים, ולפיכך אף שעשה כן סמוך לסעודה מותר.

אמנם לשי' רש"י ק' לכל המאן דאמרים שהרי יצא לפי מה שהתבאר, שטעמיהו דכולי עלמא לרש"י הוא משום שאין דרך ברירה. ואם כן מאי נפקא מיניה למי הוא מברר, הא סוף דבר כיון שהוא לא בירר כדרך הבוררים, מפני שאין ברירה אלא בכלי ופסולת מתוך אוכל ולאחר זמן, וכל שלא עשה כן אין חייב על הברירה.

ונראה שלדעת רש"י החילוק הוא הוא כפשוטו, שאם הוא אוכל הוי ממש ומניח הכונה לעולא שהוא מניח לבו ביום וכנ"ל לכל השי' והוי שיגרא דלישנא ולא משום חידוש.

להלכה
והטור והשו"ע (או"ח שיט א) פסקו כהראשונים שהתירו ברירה רק היכי שהוא מברר את האוכל מתוך הפסולת ביד ולאלתר. וכתב הרמ"א שם שאפי' לאחרים לאתר כנ"ל מותר.

ונמצא שיש ב' סברות בראשונים מדוע מותר לברור אוכל מתוך פסולת לאלתר. לדעת הריטב"א הוא משום שהוא כמכניס את האוכל לתוך פיו, והינו שהוא לא מקיים את מעשה הברירה שיעמוד בפני עצמו אלא לפיו. ולדעת הרשב"א ההיתר הוא משום שלא אסרה תורה שאדם יאכל וכך הוא דרך אכילה, ולכך ה"ה בטוחן סמוך לסעודה.

אבל הרמב"ן ס"ל שמדין דרך אכילה אף פסולת מתוך אוכל הוי מותר, והוא משום שס"ל או הטעם הוא כד' הרשב"א שלא אסורה תורה לאוכל וזהו אף ספסולת מתוך אוכל. אלא שהרמב"ן ס"ל שכיון שהפסולת היא איסורא ובהתירא טרחינן אם כן לא חשיב דרך אכילה אלא באופן שהוא נוטל את האוכל.

ג. ברירת שני מיני אוכלים והיסוד במהות המלאכה

הנה התבאר שמלאכת בורר הוא תיקון ההאוכל על ידי הוצאת הפסולת ולכך כל שהוא ברר פסולת מתוך אוכל הוא חייב[49].

והנה איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב מט:) בירר אוכלים מתוך אוכלים. חזקיה אמר חייב[50]. ומבואר שמלאכת ברירה נאמרה בכל אופן שהוא רוצה מין אחד מבודד מהמין השני ולאו דוקא אוכל מתוך פסולת.

והנה יש לעיין בגדר בורר מהו חשוב תיקון האוכל, אם זה במה שהוא מסודר ומבודד בפני עצמו או מה שהוא מתוקן שאין בו פסולת.

ולכאו' אי נימא שהתיקון בבורר דעלמא הוא מה שתיקן את התערובת במה שאין בה פסולת אם כן לא שייך בברירת ב' מינים תיקון האכול שהרי מעיקרא הוי ראוי לאכילה.

והנה כתבו התוס' שם (עד. ד"ה היו) שהגירסא בבריי' היא שני מיני אוכלים. וביארו 'דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול'.

ומבואר מד' שודאי גדר המלאכה הוא ברירת אוכל מפסולת, אלא שאף בב' מינים חשוב המין שאינו רוצה לפסולת[51].

כשרוצה לאכול או להניח שניהם
ובפמ"ג (סי' שיט משבצות זהב סק"ב) כתב להסתפק לד' התוס', בהיכא שהוא בורר שניהם כדי להניח או לאכול לאלתר מותר, משום ש'הי מיניהו אוכל והי מיניהו פסולת', והינו שכל מה שהוא נעשה לבורר הוא דוקא משום שיש לבורר עדיפות על מין מסוים במה שהוא רוצה להניחו או לאכלו.

וע"כ מבואר מד' נמי שהתיקון בברירת ב' מינים הוא תיקון של אוכל מתוך פסולת.

ולכאו' יש לעיין שהרי אף שהוא רוצה מין אחד לאכול ואת המין השני הוא רוצה להניח, עדין נימא שהי מיניהו אוכל והי מיניהו פסולת, שהרי אף מה שהוא רוצה להניח הוא בורר, וכלפי מה שהוא רוצה לאכול המין הנשאר חשוב אוכל וכן הפוך, שכלפי הדבר הנאכל עתה מה שהוא רוצה להניח חשוב בורר. ואם כן תיקשי נמי מדוע היכא שהוא בורר ב' מיני אוכלים בדרך אכילה אינו חייב על מה שהוא הניח, והרי כלפי דבר הנאכל יש בורר על מה שהוא הניח.

תיקון האוכל הרצוי לאכילה הוא על ידי הבדלתו מן האוכל המעורב בו
ונראה מד' שכיון היסוד מה שאסור לברור ב' מיני אוכלים הוא משום שהאיסור של בורר הוא תיקון האוכל, והיכא שהוא רוצה לאכול עתה חשוב הדבר כמתוקן יותר ממה שיש בו את מה שרוצה להניח, ואף שמה שהוא רוצה להניח הוא אוכל כיון שאין הדבר מתוקן לאכילה עתה כיון שהוא מעורב חשוב תיקון התערובת שלא אוכל ופסולת, אבל היכי שהוא רוצה את שניהם עתה או הפוך אין אוכל ופסולת חשובים בו.

ולכך, אין חשוב מה שהניח כאכול לגבי דבר הנאכל, והוא מפני שאנו דנים עתה בברירה מהו האוכל ומהו הפסולת וכיון שהתיקון הוא לדבר הנאכל אף שהוא מניח את המין השני אין זה חשוב ברירה אלא דרך אכילה.

אכן בביאור הלכה (סי' שיט ס"ג ד"ה היו לפניו) דחה את ד' הפמ"ג מד' הרמב"ם (שבת פ"ח הי"ג)[52], וע"כ שיסוד החיוב בברירת ב' מינים הוא משום שהוא סידר את ב' המינים ולא משום תיקון של אוכל מהפסולת, שהרי אם בירר שניהם לאחר זמן אין זה תיקון של אוכל ופסולת אלא מה שהוא רוצה שב' המינים יהיו מחולקים.

ואם כן לכאו' לד' הרמב"ם תיקשי מדוע הבורר אוכל מתוך אוכל אינו חייב בדרך אכילה על מה שהוא הניח, שהרי כלפי מה שהוא אכל הנשאר חשוב אוכל, שהרי סידור המינים הוא מה שכל אחד ואחד הוא מסודר.

האם מעשה המלאכה הוא רק הפירוד ולא מה שהמאכל עתה מבודד
ונראה לבאר טפי והוא בהקדם ע"פ מה שהובא לעיל בד' הרמב"ן שדימה (שבת קו.) את נוטל ציפורניו לבורר שהוי מלאכה הצריכה לגופה והערנו [בהערה בפתיחה לזבו"מ] שמדוע היה הרמב"ן צריך לדמות בורר לנטילת ציפורנים שהמלאכה היא בהפרדה והתיקון היא בחד מינהו[53], והרי טפי אפשר לומר שהתיקון הוא באוכל עצמו [וכמו בחופר בור] והמלאכה הוא במה שהוא משאיר את האוכל לבד, וביארנו שם שהיסוד של מלאכת בורר הוא הפרדת המינים ולא במה שהוא משאיר את האוכל מבורר, שהרי אין יצירה באוכל במה שהוא מסלק את הפסולת ושם ומהות המלאכה הוא רק על ידי ההפרדה ולכך חשוב המלאכה שהיא נמצאת בהפרדת הפסולת מהאוכל ורק התיקון הוא במה שהאוכל נשאר לבד, אבל לעולם יצירת המלאכה היא בהפרדת הפסולת.

ואם כן א"ש ד' הרמב"ם שאף שהוא מתקן את האוכל שנשאר לאח"ז כשהוא מברר את האוכל הרצוי לאכילה כיון שאין ההפרדה ועיקר המלאכה נעשית כמלאכה כיון שהוא עשה הפרדה בשביל אכילה ואין זה חשוב מלאכה אלא הפרדה לברירה, אם כן אף שנשאר במין השני לבד אין זה חשוב מלאכה[54].

ואם מכן יצא יסוד לד' הרמב"ם והרמב"ן בהי' בורר, שיסוד דין בורר במה שהוא חשוב מלאכה הוא רק על ידי שהוא עושה הפרדה אבל אם הוא יברר פסולת מתוך אוכל שלא על ידי מעשה הפרדה יהיה מותר.

אכן לדעת התוס' אפשר שלעולם התיקון הוא במה שהוא מכשיר את האוכל לאוכל שכל זמן שהפסולת מעורבת בו אין זה חשוב אוכל ועתה הוא הכשיר את האוכל על ידי מה שהוא מבודד ואם כן שפיר יהיה המלאכה כמלאכה הצריכה לגופה ממש כמו חופר בור ולא כמו נטילת ציפורנים שהרי הוי תיקון שפיר באוכל שהוא מכשירו לאכילה[55].

טעם ההיתר של ברירת חלמון מחלבון לגוון
איתא במתני' (שם קלט:) 'נותנין ביצה במסננת של חרדל'. ופירש"י שם שמותר לסנן את חלבון הביצה במסננת בשביל שהחלמון ירד במסננת לחרדל. ואמרי' שם תני יעקב קרחה 'לפי שאין עושין אותה אלא לגוון'[56]. ובפשטות הבריי' באה להביא הטעם מדוע מותר להשים את הביצה במסננת, שהטעם הוא משום שהוא נותן את החרדל לגוון.

והנה יש להבין מדוע כשנותן לגוון הוא אינו חייב משום בורר. ורש"י פי' שם (קמ. ד"ה לפי) שהטעם הוא שכיון שנותנים אותה רק לגוון את החרדל ולא לאכול 'אידי ואידי אוכל הוא, ואין כאן ברירת פסולת מאוכל'[57].

ומבואר שכל האיסור בברירת ב' מינים הוא דוקא אם הוא רוצה לאכול חד מינהו עתה אבל אם הוא אינו רוצה לאוכלו אינו חשוב ברירה.

והפמ"ג (סי' שיט משמבוצות זהב סקי"ב) הביא בזה ראיה שבברירת ב' מינים החיוב הוא דוקא אם הוא רוצה לאכול חד מיניהו אבל אם הוא רוצה לאכול את שניהם או להניח את שניהם אין חיוה כי הי מינהו אוכל והי מיניהו פסולת[58].

אינו רוצה בקיום ב' המינים
ולכאו' צ"ע מהו הטעם של לגוון או סוכ"ס הוא רוצה את בידוד החלמון מהחלבון.

אכן בביאור הלכה (שיט ס"ג ד"ה היו לפניו) כ' לדחות, שהטעם בברירת חלמון הוא מפני שאינו רוצה לאכול שניהם[59]. וכיון שאין כאן ברירה לאכילה אין זה חשוב ברירה[60].

ולכאו' אין משמע כדבריו ברש"י, שרש"י כ' שהטעם הוא משום האידי ואידי אוכל ולא משום שלא הוי לאכילה. ואם כן לרש"י צ"ב מהו הטעם שמותר לברר את האוכל מתוך.

וצ"ל שאין כונת הביאור הלכה לומר שהוי פסולת מפסולת בדין אוכל מפסולת, ויש שם של אוכל גם לחלבון וגם לחלמון אלא כיון שאין לו עדיפות על חד מיניהו כיון שאין רוצה לאכול שניהם והוא הולך לאיבוד אם כן אין זה חשוב ברירה. ואם כן נמצא מודה הביאור הלכה לפמ"ג באופן שאינו רוצה לקיים שניהם שאין בזה איסור של סידור ב' מינים, ודוקא שרוצה שניהם לאוכל הוא חייב, ולעולם אין חושב פסולת.

ולפי"ז אפשר לקיים את ד' רש"י שכיון שאין רוצה אלא לגוון ממילא הוי כסידור ב' מיני אוכלים שמותר אם הוא לא רוצה את שניהם, ואין כונת רש"י לומר שהוי אוכל שהוא רוצה לקיים, אלא אוכל מדיני ברירת ב' מיני אוכלים.

ומעתה מתבאר מהו הטעם של לגוון, שכל הדין של ברירת אוכל מאוכל הוא דוקא אם הוא רוצה חד מינהו לאכילה שאז הוא מקיים את ב' המינים להחשיבם כל אחד ואחד בפני עצמו אבל אם הוא רוצה לגוון ואינו רוצה לקיימו אין זה חשוב סידור ב' מינים[61].

מח' הפסוקים בברירת מין אחד
והנה איתא בתרומת הדשן (סי' נז) כ' שברירת מיני אוכלים הוי דוקא בשני מינים אבל במין אחד ליכא בורר.

ולפי"ד העירו האחונים אם כן היאך שייך ברירה בחלמון וחלבון שאמרי' בגמ' שרק מטעמא דלגוון הוא רוצה מותר ובל"ה היה חייב והרי הוי אותו מין. 

ובמג"א שם כ' שאף שאין ברירה במין אחד כ"ז באופן שהכל אוכל ואינו רוצה חלק מהם אבל באופן שאיכא פסולת ואוכל אפשר שהוי ברירה.

ואם כן נפקא לד' המג"א שחלוק מין אחד מב' מינים, שמין אחד האיסור בורר הוא דחקא באוכל ופסולת ובברירת מין אחד ליכא חילוק בין פסולת לאוכל.

אכן הט"ז (שם סקי"ב) הוכיח שבברית מין אחד איכא בורר ודוקא בברית חלמון וחלבון כיון שעושה לגוון מותר. וצ"ע במה פליגי.

מח' ביסוד ברירת ב' מינים
ונראה לבאר מח' הפסוקים, שנח' ביסוד ברירת ב' מינים אם החיוב הוא משום שהוא מסדר כל מין בפני עצמו או משום שתיקון האוכל מהפסולת, שלדעת הט"ז התיקון הוא מה שמה שאינו רוצה לאכול חשוב פסולת. אבל לדעת ההב"ח והמג"א ברירת ב' מינים החיוב הוא משום סידור ב' המינים ואם כן במין אחד ליכא בורר. ולכך טעמא דבררית חלמון וחלבון שאסורה אם אינו עושה לגוון הוא או משום שהוא שני מינים או משום שהחלבון חשוב פסולת.

ד. בגדרי התערובות

איתא בגמ' (קלט:) 'דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא, אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא האוכא ניצוצות, ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי'. והינו שמבי רב פפא נראה שהתירו לברור את השיכר מן הפסולת שבו על ידי עירוי מהכלי. ואמרי' שהיתאר הוא דוקא אם הוא משאיר את הניצות של השיכר יחד עם הפסולת, אבל אם הוא מוציא את כל השיכר הוי בורר.

וביאר רש"י (שם ד"ה ניצוצות) את טעם ההיתר כשהוא משאיר את הניצוצות, שכיון שהוא משאיר את הניצוצות עם הפסולת 'ניכר דלאו בורר הוא'. ולכאו' צ"ב מה אכפת לן שלא ניכר שהוא בורר הרי למעשה הוא ברר.

בהיתר להוציא את הזבובים מן הכוס עם מעט משקה
והנה הט"ז (סי' שיט סקי"ג) כ' להתיר להוציא את הזבובים מן הכוס כל שהוא מוציאם יחד עם קצת משקה.

ובפשטות נראה שלקח את סברתו מן הגמ' הנ"ל, שכמו שחזי' בגמ' שכל שהוא משאיר מים עם המשקה אין בורר אף שהוא הוציא את כל הפסולת אף כאן אף שהוא משאיר בכלי הנשאר את האוכל כיון שהוא הוציא את הפסולת יחד עם המשקה מותר.

ומקשין העולם, שלכאו' איזהו טעם יכול להיות להיתר זה שהרי כיון שחזי' סוף סוף שהוא ברר אם כן מאי אכפת לן מה שהוא השאיר קצת ניצוצות וכן בד' הט"ז מאי אכפת לן שהוא מוציא את הפסולת יחד עם האוכל.

ועוד יש להקשות שאם כן התרנו לעשות בור, שהרי כל בורר גרעינים מן הצרורות יברור את כל הגרעינים ובלבד שיאיר מעט, וצ"ע.

עוד הקשו בעולם שהרי לדעת הירושלמי [הובא לעיל בפתיחה] שאדם בורר צרורות כל היום כל שהוא משאיר פסולת מן האוכל מבואר שדוקא הוצאת פסןלת לבד לא מועילה להתחייב על בורר כל מן שהוא לא תיקן את האוכל, ומבואר שכל שהוא תיקן את האוכל אף שהוא יוציא את הפסולת עם קצת אוכל התחייב על מה שהוא מתקן. וכן קשה לד' הרמב"ן שהובא לעיל שס"ל כל שהוא תיקון האוכל חייב עליו משום בורר.

אכן אם נימא שס"ל לט"ז כד' הבעל המאור שבורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה היה מקום לומר שבורר הוי דוקא על ידי הוצאת הפסולת לבד אבל אם הוא הוציא את הפסולת מעורב עם האוכל לא. אכן גם זה אינו שהרי אף לבעל המאור אם הוא מתקן את האוכל ודאי שיהיה חייב, וכל החידוש שאסור הוא דוקא באופן שהוא מוציא את הפסולת. ועוד שהרי להלכה נפסק כישועות יעקב וכהרמב"ן שהוי מלאכה הצריכה לגופה ודלא כהבעל המאור.

החילוק בסוג התערובת
ונראה לבאר, שחלוק תערובת של משקה עם פסולת לתערובת של גרעינים עם פסולת, שהחיוב על חילוק הפסולת מן המשקה הוא לא מחמת מה שהוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת ומתקנו, שהרי ודאי שהחלק התחתון במים לא מעורב עם הזבובים כלל, וכן באופן שאירי בגמ' שדבי רב פפא שאפו שיכרא, הרי השיכר לא מעורב עם הפסולת כלל, וכל החיוב הוא מה שהוא מפריד את האוכל מתוך הפסולת לגמרי, שעל ידי הפרדתו אנו רואים שהוא לא חפץ לפרוס את כיכרו בלבד אלא להפריד את הפסולת מן האוכל, ולכך כל שהוא משאיר קצת מן הפסולת מוכחי מילתא שלאו בורר הוא אלא שהוא רוצה להפריד מאותו המין, אבל בשאר תערובת שכל פרי ופרי חשיב מעורב אם כן כל תיקון באוכל חשיב בורר.

ולכך רש"י כ' שטעם ההיתר דבי רב פפא הוא משום שלא מינכר מילתא שהוא בורר שכיון שחלק העליון של השיכר לא חשוב מעורב עם הפסולת לכך מותר לערות אותם אבל את הניצוצות שמעורבבות עם פסולת השיכר אם יוציאם מוכח שהוא בורר שהרי אין זה כפורס כיכרו.

ולפי"ז יש לבאר מש"כ המשנ"ב (סי' שיט סקס"ב) בהא שמותר לברור את השומן שצף על גבי החלב ובלבד שישאיר קצת שומן בחלב[62]. ובפשטות טעמו הוא כד' הירושלמי שכיון שהוא השאיר מקצת מן הפסולת אין זה חשוב ברירה. אכן לפי"ז יש לומר שס"ל שה"נ בתערובת זו על ידי שהוא לא הוציא את הפסולת לגמרי הרי אין זה הפרדה לגמרי ואם כן הוי כפריסת כיכר[63].

ה. ברירת התורמוסין

איתא בגמ' שם, 'חזקיה אמר, הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב'. ופריך בגמ', 'לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור'. ומבואר שלא ניחא ליה לגמ' לומר שס"ל לחזקיה שאוכל מתוך פסולת אסור.

והנה, אי חזקיה אירי כשברר את התורמוס לאחר זמן וקרינן ליה אוכל מתוך פסולת, מדוע ק' לגמ' מאי דס"ל שאוכל מתוך פסולת אסור, והרי לדעת הר"ח וסי' [שהובא לעיל] שהילכתא כאביי דאוכל מתוך פסולת אסור לאחר זמן, ע"כ צ"ל שאירי לדעת הנך ראשונים שברר את התורמוס לאכול לאלתר, ולכך פריך בגמ' לימא קסבר חזקיה שאוכל מתוך פסולת אסור אפילו לאחר זמן.

אכן לדעת רש"י [שהובא לעיל] שס"ל שאוכל מתוך פסולת הותר אפילו לאח"ז וכל היתר של לאלתר הוא אפילו בפסולת מתוך אוכל ובנפה וכברה, ע"כ צ"ל שאירי חזקיה בבורר לאחר זמן[64].

ומשני בגמ', 'שאני תורמוסים דשלקיה ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי'. והנה לא נתברר בגמ' מדוע נחשיב את התורמוסין כפסולת מתוך אוכל.

וברש"י (שם ד"ה מסרח) הובא שלושה ביאורים לתי' הגמ'. א. ז"ל 'והלכך אוכל נמי, כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת, ומיהו אוכל הוא, ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל'. והינו שאף שהתורמוס חשוב אוכל כיון שאילו לא היה מוציא את התורמוס הוא היה מתקלקל לכך אנו מחשיבים אותו כפסולת מתוך אוכל.

והנה לכאו' צ"ב בביאור הטעם הזה, שהרי עד כמה שהוא חשוב אוכל מתוך פסולת שהוא לא דרך ברירה אם כן מאי אכפת לן מה שהוא מוציא את את התורמוס אף בכדי שלא התלקל, הרי כיון שלמעשה הוא נטל את האוכל מתוך הפסולת מותר.

כיון שהוא מתקן את האוכל ע"י הברירה חשיב כפמ"א
ונראה לבאר ובהקדם ע"פ מה שבי' בדעת רש"י בהא שהותר אכוכל מתוך פסולת אפילו לאחר זמן שהוא משום שאין חשיב תיקון התערובת במה שהוא מוציא את האוכל לבד שהירי לא ניתקן התערובת ולא נעשה שום תיקון על ידי הברירה שהרי כל שהוא מוציא את האוכל לבדו הוי כמו שהוציא אוכל מאוכל שהרי מקודם הוי אוכל והשתא הוי אוכל ולא הוי שום תיקקון מיחוד, אבל היכי שהוא מוציא את הפסולת מתוך האוכל כיון שהוי תיקון בתערובת בכלי חשיב שפיר מה שהוא תיקן את גוף התערובת.

ואם כן אפשר לומר שכל מה שהותר אוכל מתוך פסולת הוא דוקא אם הוי שם של אוכל קודם בתערובת שאז אנו אומרים שמעיקרא הוי אוכל והשתא אוכל ואין שום תיקון מלבד אם הוא יתקן את התערובת, אבל עתה שהתורמוס חשוב כפסולת כיון שאילו לא היה מוציאו הוי מסרח אם כן שפיר חשוב הוצאת האוכל לתיקונו שהרי על ידי מעשה הברירה הוא מתקן את התורמוס שלא יסרח.

בדעת הריטב"א הנ"ל אין לומר כן
אכן לדעת הריטב"א שטעמא של אוכל מתוך פסולת שהותר לאלתר הוא משום שהוא כמכניס אוכל לתוך פיו וכן לדת הרשב"א שלא אסרה תורה לאכול וכו', הרי שאין לבאר את תי' הגמ' כרש"י הנ"ל, שהרי מאי אכפת לן שהוא מתקן את האוכל הרי סוף כל סוף הוא מכניס את האוכל לתוך פיו והת' לא אסרה לתקן בברירה אלא ברירה להעמיד את הדבר לזמן מועט ולא להכניס לפיו וכנ"ל ואם כן כל שהוא בורר לאכול מותר אף שהוא מתקן את האוכל על ידי כן.

ב. עוד כ' רש"י שם לבאר את תי' הגמ' וז"ל, 'ולי נראה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים, ובורר המתולעות שלהן, כמו שעושין לפולין, וכן בכל פעם ופעם, וזה בורר האוכל ומניח הפסולת, ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן, הלכך: מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת, הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו  מסרחי, וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי, דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה'. וכן ביאר הריטב"א.

והינו שלעולם ודאי אין חשוב התורמוס אלא לאוכל ולא משום מה שתיקן את האוכל אתינן עלה, אלא מטעם שבאמת כל אחד לגבי השני נחשב פסולת, שהרי מה שהתבשל כל צורכו חשוב פסולת לגבי מה שלא התבשל מפני שמה שלא התבשל חשוב משובח טפי, ומה שלא התבשל חשוב כפסולת לגבי מה שהתבשל כיון שלא גמר בישליהו.

ולכוא' תמוה מאי אכפת לן מה שחשוב הגרועות שהתבשלו כפסולת לגבי מה שלא התבשל כיון שהם גרועות, והרי כיון שהוא ברר כדי לאכול לאלתר אם כן מותר לעשות את הברירה למלאכה ומאי אכפת לן מה שהוא מתקן אף את התערובת שהוא הניח לאח"ז.

אכן לפמש"כ בברירת ב' מיני אוכלים [בהערה] שמה שהותר לקחת את האוכל אף שהוא מניח את המין השני לאח"ז הור רק לדעת הרשב"א שהתורה התירה לעשות מעשה ברירה בשביל אכילה, ואף שהו אמתקן את המאכל הנותר, אבל לדעת הריטב"א והרש"י כיון שהוא מתקן את המין השני הוא חייב ולא יהני דרך אכילה[65], וכן לד' רש"י כיון שהוא מתקן את מה שנשאר איכא על מעשה הבריה שם ברירה שהרי הוא תיקן את התערובת שנותר ולא חשוב כאוכל מתוך פסולת בלבד.

א"ש החילוק בין ב' מינים לכאן, שכאן אין זה מטעם מה שהוא רוצה לאכול אלא מטעם שהוי אוכל ופסולת ממש אחד לגבי השני, ואם כן אין לעשות את הברירה הזאת והדברים יפים מאוד.

ולכך ביאר הרמב"ם ביאור אחר, שכיון שהוא ממתק את הפרי אין איסור כיון שלעולם התורמוס חשוב אוכל.

[1] וכשמם כן הם, ששם זורה הוא על שם העשיה הברירה ברוח, ושם מרקד הוא על שם פעולת הריקוד בנפה, ובורר שמו הוא על מה שהוא בורר בידים ולא על שם צורה הפעולה שהוא פועל את הברירה, בשונה מזורה ומרקד.
[2] וז"ל, 'אם נטל בידו אדם תבוא' בתיבנא ובפסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה. פי' בורר נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכ' או נוטל האוכל ומניח הפסולת. מרקד שמטיל את האוכל והפסולת בכברה ונשארת האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשארת הפסולת בכברה'.
[3] ובעיקר טעמא מה שעל ידי שהמלאכה נעשית במשכן ראוי לקרותו אב בפנ"ע, נראה שהביאור הוא משום שכל ענין האבות והתולדות הוא ללמד לכלל ישראל את סדר המלאכות שנאסרו בשבת, ואמרה תורה שכל מקום ששנו חכמים את המלאכה לקרותו אב ללמד תולדות ממנה העובר עליה חייב חטאת בפנ"ע, ואין איסור אחד למלאכות שבת אלא כל אב ואב של מלאכה, והאב נקבע ע"פ מה שחכמים ראו להחשיבו כאב, וזהו מטעמא שמאי דהווה במשכן חשיבא. והיה נפק"מ טובא האם לחייב על מלאכת זורה ובורר תרתי, וזהו לא חשוב חטאת מדרבנן משום שחכמים החישבו אלא זהו ענין מהותי שכל מקום שראוי להחשיב את המלאכה כאב [ע"פ כללי התורה, דהינו מאי דהוה במשכן] העובר עליה חייב חטאת בפנ"ע.
[4] וכגון מפרק, שהוא תולדת דש אף שאינו כצורת מלאכת דש, וכן בשאר מלאכות.
[5] ובעיקר פלוגתתם יש לדון אם היא על אותו פלוגתא במו"ק (ב:) בין רבה לרב יוסף גבי מנכש ומשקה מים, שבעי שם בגמ' משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע. ועיין לעיל [חורש] שביארנו ע"פ התוס' שם שמח' למה לדמות את התולדה אי בתר עשיה אזלי' או בתר התועלת, שרבה סבר שאזלי' בתר המעשה ולכך חייב משום חורש שדכו של חורש לרפויי ארעא, ודעת רב יוסף שהוא חייב משום זורע משום שאזיל בתר הכוונה והתועלת וכונותו לצמוחי אילנא. ויש לדון הכי אם רבה הוא שיטתו והכא כיון שהוא עושה את פעולת נטילת האוכל מתוך הפסולת הוא חייב משום בורר אף שהתוצאה היא כמרקד שהרי לבסוף יהיה אוכל למעלה ופססולת למטה או לא. והנה נח' רש"י והר"ח (שבת שם) אי לדעת רבה שחייב המשמר מדין בורר אם הוא חייב משום מרקד, שדעת רש"י שחייב אף משום בורר ודעת ר"ח שחייב רק משום בורר. ואי לדעת רש"י צ"ע, שהרי במו"ק רבה ס"ל שאזלי' רק בתר המעשה. אכן לר"ח א"ש. אך בעיקר הענין אם יש לדמות אפשר שאף רב זירא אזיל בתר המעשה, והם ח' האם אנו הולכים בתר מעשה בגברא או בתר הנעשה בחפצא, אבל לא בעיקר תועלת הפעולה, ולכך לא שייכי סוגיא דהתם להכא.
140 שכרכר העץ שמסייע להעברת הערב בשתי. מדקדק, כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי, שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג.
[7] והנה בדעת רב יוסף בגמ' שם (עד.) גבי ברירה, דס"ל שביד מותר ונפה וכברה אסור ולכאו' שם הוי על בריתא דברירה, ומשמע כדברינו שהיכי שהוא מרקד קטניות ולא בשלב של הקמח  הוא חייב משום בורר. אכן בשביתת השבת (פתיחה זוב"מ) כתב שלצדדין קתני בבריי' שם ובאמת החיוב בנפה וכברה אף בקטניות הוא משום מרקד. וצ"ע.
[8] ומיהו יש לומר בד' הרמב"ן שלא ס"ל שהוי כמלאכה הצריכה לגופה כחופר בור, שהרי בחופר בור התיקון הוא הבנין והמלאכה הוא הבנין אבל בנטילת ציפורנים מהמלאכה יכולה להתקיים בין אם הוא רוצה את הדבר הנגזז ובין אם הוא רוצה את הדבר הגזוז, וע"כ הטעם שהצד השווה בהם שהמלאכה היא בהפרדה ולכך כל תיקון מחד מיניהו חשוב מלאכה. וכן מבואר באג"ט (זורה סק"א אות ו). והנה עדין יש לעין מדוע הרמב"ן דימה את בורר לנטילת ציפורנים, שהרי בשלמא נוטל ציפורניו ע"כ התיקון הוא ההפרדה מזה שבין שהוא רוצה את דבר הגזוז בין שהוא רוצה את הדבר הנגזז יש מלאכה וע"כ מהות המלאכה היא הפרדה היכי שהוא רוצה חד מיניהו, אבל בבורר אוכל מתוך פסולת אפשר שהתיקון הוא רק מה שהוא מברר את האוכל ולא את הפסולת ולעולם יהיה חייב רק בתיקון האוכל. ונראה לבאר שע"כ מהות הברירה היא בהפרדה, והטעם הוא משום שאין חשיבות למלאכת בורר במה שדבר נמצא מבורר שאין לזה שם תיקון המלאכה שהרי הוא לא עשה שום יצירה בדבר שהתברר, אלא ע"כ שמהות המלאכה ותיקונה הוא במה שהוא מפריד ב' מיני אוכלים וזהו יצירת המלאכה, ולכך זה דומה לנטילת ציפורנים, שגם גוזז היצירה היא מה מפריד והתיקון הוא חד מיניהו שהוא רוצה לתקן על ידי הפרדה זו. וראה בבורר שמשמע כן אף בדברי הרמב"ם. ודלא כהתוס', ע"ש. אכן בביאור הלכה (סי' שיט ס"ג ד"ה לאוכל מיד) הביא את דעת הישועות יעקב שס"ל שהוי תיקון במה שהאוכל הוי מתוקן והוי מלאכה הצריכה לגופה כחופר בור. אכן אף לד' הישועות יעקב גדר המלאכה היא ההפרדה. וצ"ע.
[9] והוסיף שם האג"ט להוכיח ממה שכתב הירושלמי שם שפריך רק הבורר והמרקד שהם אותו מלאכה ולא זורה.
[10] ולא דמי לקרוע שלא על מנת לתפור, שאמרי' שאין לקריעה שם יצירה אם הוא לא רוצה לתקן על ידי כך, שהכא הרי הוא רוצה לתקן את הגערינים על ידי כך והוא לא מקלקל, ואף הוא חפץ שהמוץ לא ישוב לגרעינים. ולכך זה לא חשוב אף מלאכה שאינה צריכה לגופה, משום שעתה הוא חפץ בעצם פיזור המוץ.
[11] וצ"ל ע"כ שהרוקק חפץ שיאבד רוקו על ידי הרוח, שאם לא כן ודאי יחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועיין במגן אבות (זורה) שתי' שהוי לפי הבעל המאור שס"ל שזורה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכאו' תמוה לבאר כן עפמש"ב שמהא גופיה הירושלמי ס"ל שמלאכת זורה היא פיזור על ידיה רוח בכדי שלא יחשב הזורה מלאכה. ושו"ר להדיא שכתב כן בשביתת השבת (זורה סקט"ו) שודאי אין האדם חפץ בקיום הרוק מפני המיאוס, הוא חפץ שהרוח תפזרו.
[12] הרעק"א שם, ובנשמת אדם (כלל טו סק"א) ובגר"ז (קו"א סי' תמו ס"ג).
[13] עוד הק' שם מדוע הרוקק חשוב גידולי קרקע להתחייב, וע"ש מה שביאר הרע"א שהחייב הוא משום שאף האדם חשוב גידולי קרקע, אכן נראה לי לבאר בזה שודאי אין צריך גידולי קרקע לפי מה שהתבאר במלאכת דש, והרי שכל מקום שמתקיים המלאכה אף שאינו גידולי קרקע איכא בזה משום דש.
[14] עיין אבי עזרי (שבת פ"ח הי"א).
[15] וכן ס"ל לשאר אמוראים שתי' שהבריי' דליבה וליבתה הרוח איירי באופן שאין לחייב מטעם אחר, ולא מטעם שהוא עביד את העשיה יחד עם הרוח, ובאמת היכי שליבה וליבתה הרוח חייב.
[16] וכמבואר בתוס' שם (ד"ה ליבה), שאם לא כן ודאי שאין המלבה חייב כיון שבלא"ה הרוח היתה מלבה. ע"ש.
[17] ובאמת שזהו רק למ"ד אשו משום חיציו, אבל אה"נ למ"ד אשו משום ממונו הוי גרמא ולכך חייב רק משום שמירתן עליך. ומ"ד אמ"מ, א"ש נמי שרק היכי שהוא יצר את המזיק המזיק חשוב ממונו להתחייב עליו  ברוח מצויה, אבל היכי שליכא מזיק אין חייב, שהרי אין זה ממונו.
[18] ובאבן העוזר שם הרחיב לבאר שבשבת אין המעשה קובע אלא המלאכת מחשבת בלבד, ויש שלענין נזיקין יחשב מעשה ולענין שבת לא, וכן הפוך. וז"ל, 'ועל כרחך צ"ל דלענין נזיקין הכל תלוי אי ברי הזיקא אי לא, לכן בהעמיד בהמתו על גבי קמת חבירו חייב משום דברי הזיקא, ובזורה ורוח מסייעתו פטור, אבל בשבת הכל תלוי במלאכת מחשבת, על כן בזורה ורוח מסייעתו דמחשבתו לברר מתוכו הפסולת ונעשית מחשבתו, אף שהרוח מסייעתו חייב דהא נעשית המלאכה על ידו, אבל בהעמיד בהמתו על גבי מחובר דאין כוונתו ומחשבתו על שום מלאכה רק שבהמתו תאכל ותמלא כריסה ואין מחשבתו על המלאכה כלל, לכן פטור, כיון דהוא אין עושה כלום וגם מחשבתו לא היה על המלאכה כלל'. ועיין באגלי טל (טוחן) מה שדן שם היכי שהוא טחן על ידי ריחים שטוחנים על ידי הרוח אם חייב בזה דילפי' מזורה אי לאו.
[19] ומבואר בתוס' (שם ד"ה בורר) שלא הוי ק' לגמ' מה שנאמר בורר ומניח, וכוונת הבריי' היא בורר ואכל או בורר ומניח לאחרים. וכן כתב בריטב"א. אכן האחרונים דיקו ברש"י ובפשטות הכונה היא בורר ואכל מיד בורר ומניח או לבו ביום או לאלתר או לאח"ז תלוי בשיטת האמוראים ויבואר בעז"ה להלן.
[20] ולכאו' יש לעיין אם בירר סמוך למוצ"ש אם זה חשוב לבו ביום וכן הפוך כשבירר בליל שבת לסמוך למוצ"ש אם חייב או לא. ובעלמא לבו ביום הכונה היא לאותו היום ממש, ולפי"ז מותר לעולא לברור בליל שבת לסוף היום.
[21] ואפי' במלאכת דש מצאנו שי' בראשונים שאם הוא גילה את הפרי ממקום שנתכסה בו אין בזה דש, ולשאר שי' הראשונים הרחבנו בביאורם [במלאכת דש] מדוע יהיה לזה שם מלאכה, ואם כן ק"ו שהפרי לא מחובר מדוע יהיה בזה שם מלאכה כשבורר את הפסולת.
[22] שודאי גם הברירה במשכן היתה ברירה לאוצר.
[23] וכעין מה שאמרו (ביצה יג: לדעת רש"י) במעמר שאם הוא לא מעמר ממקום גידולו אינו חייב משום ש'מלאכת מחשבת אסרה תורה', והינו משום שמלאכת האומנים הוא לברר את הפרי מן התערובת לאוצר ולא סתם בשביל לאכול שאין ההתקיימות בפני עצמו משמעותית בשביל להתחייב עליה.
[24] התוס' הוכיחו מהגמ' בביצה (יד:) שנח' ב"ש וב"ה במתני' שם האם מותר לבורר ביו"ט כדרכו, שב"ש אוסרים וב"ה מתירין, וב"ה התירו דווקא בחיקו בקנון ובתמחוי אבל בנפה וכברה לא, והוכיחו תוס' שמדלא מפליג שם בין לאלתר ללאח"ז וכ"ש בין לבו ביום אין חילוק ולעולם אסור. אכן באג"ט (בורר) כתב ליישב את דעת רש"י שהתם איירי בקטניות שהם מחוסרים בישול ולכך אף היתר שלבו ביום ליכא. וק' לי ע"ד שהרי לעולא טעמא הוא משום שכל דבר שאינו בורר לאח"ז אלא לשימוש לבו ביום מותר ואם כן גם הבישול חשיב השתמשות עכשיו, ולא הוי ברירה לאח"ז. וצ"ב אם טעמו שבעינן דוקא שימוש של אכילה ולא שימוש לדבר אחר. ויל"ע.
[25] מדלא חילק בזה כלל, וכתב טעם אחד לכל תי'. וכן משמע ממה שהתוס' הק' כן לפי' רש"י.
[26] אמנם לדעת רש"י א"ש, שלעולם אין לברור אלא לאוצר וכדרך הבוררים אבל אם בירר לזמן מועט [לאביי כשבורר לאלתר ולעולא שבורר לבו ביום] אינו חשוב מלאכת אומנות כדרך הבוררים, שאין עשיתו היא לברירה בעצם של האוכל מן הפסולת אלא בשביל להשתמש עתה באוכל, וכנ"ל, וכמו שיבואר להלן.
[27] וכמו שיבואר להלן שלדעת הריטב"א רב יוסף ורב המנונא ואביי לא פליגי אלא באוקימתא דבריי' ולכולם הוי משום דרך אכילה.
[28] וברמב"ן גריס רבה.
[29] ורש"י שם (ד"ה פחות) פי' כשיעור פחות מגורגרת.
[30] ובדעת הרמב"ן נח' המהרי"ט צהלון ומהר"י אבולאפיה (הובא בביאור הלכה סי' שיט ס"ד), האם היתר של בשעת אכילה הוא דוקא שבורר בפיו או אפילו בורר בידיו, שדעת המהרי"א שדווקא אם הוא בורר בפיו. וכן פסק הביאור הלכה שם אבל דעת המהריט"ץ, שאפי' שבורר בידיו. וכתב הביה"ל שבדברי רא"ש (הועתק לשנו בשו"ע שם סט"ז) משמע כהאוסרים שכתב, במים שיש שם תולעים שמותר לסנן על ידי מפה שאין זה מעין המלאכה, ולא כתב שמותר מצד עצם מה שהוא שותה את המים. אכן נראה לי שאדרבה שם ההיתר הוא באמת משום שהוא נותן את האוכל לתוך פיו אף שהוא בורר בכלי כמו שהתבאר להלן. אכן בדעת הרמב"ן משמע ודאי כדברי המתירין, שהרמב"ן לא הוסיף שדוקא בפיו ונראה מד' שבכל ענין כל שהוא באמצע אכילתו כשהן בידיו מותר.  
[31] ודוחק לומר שטעמו הוא משום שלמוצ"ש הוי מכין.
[32] ובעיקר קושיית ר"י לכאו' יל"ע, שהרי אם רב יוסף הבין שדעתו של ר"ח הוא משום דרך אכילה אם כן מדוע הק' עליו 'וכי מותר לאפות פחות מכשיעור' והרי ודאי לא סק"ד שלר"ח התיר פחות מכשיעור. ונראה לבאר שודאי בכל מקשן ותרצן הוי בריר למקשן שהוי מטעמא של פחות מכשיעור, ולא מטעם של דרך אכילה, שלא סק"ד שמה שהתיר ר"ח הוא משום דרך אכילה וכמו שכתב הרמב"ן שהרי גם בורר הוא בורר קימעא קימעא וממילא אין זה אלא גם דרך ברירה, ואם כן הק' עליו רק מדים פחות מכשיעור אבל התרצן סבר שבאמת הוי דרך אכילה.
[33] ולדעת שאר ראשונים שפליגי וס"ל שרב יוסף רב המנונא ואביי טעם אחד להם, צ"ל שטעמא דרב ביבי הוא משום שעל ידי שהוא שפך ניברר האוכל מאליו וכל החיוב על הבורר הוא דוקא אם הוא בורר בידים ולא שנברר האוכל מאליו, אכן לדעת רש"י הנ"ל מסתבר טפי בפשיטות, שטעמא דרב ביבי הוא משום שהוא לא תיקן את התערובת כלל.
[34] ועיין בריטב"א שם שכתב שאביי רב המנונוא ורב יוסף פליגי באוקימתא דבריי', ולעולם כו"ע ס"ל שרק ברירה של דרך אכילה מותר וכמש"כ ברב המנונא 'כי כשנוטל האוכל לאוכלו אינו נראה כבורר אלא שנוטל מה שהוא רוצה לתת לפיו'.
[35] וכן כתב הרמב"ן שם שהחיוב הוא דוקא אם הוא בורר בנפה וכברה.
[36] ואין לומר שס"ל לתוס' כן רק משום שהוי לשי' (כמו שהתבאר להלן) שסוגיין אירי בב' מיני אוכלים ולכך מותר אף פסולת מאוכל שהרי שם במשמרת אירי באוכל מתוך פסולת שהרי השמרים הם הפסולת. 
[37] ע"פ טור (שם שיט ב) ובשביתת השבת (בורר).
[38] וזהו לכאו' לא כד' תוס' כנ"ל שכשהפסולת מרובה מותר לברור לר"ח את הפסולת משום שהוי שינוי. וצ"ב. אולם אפשר שהתוס' אירי שהפסולת בשיעורה פחות מן הואכל אלא אירי שהפסולת דקה ולכך יש טירחא יתירא בברירה, וכל זה חשוב שהאוכל מרובה.
[39] וצ"ל לד' הרמב"ן שס"ל שגדר דרך אכילה הוא משום שלא אסרה תורה לאדם לאכול, וכמו שהתבאר להלן בד' הרשב"א שבאופן שכך היא צורת האדם לאכול אין זה מיקרי שם אכילה.
[40] ואם כנים הדברים, ושי' הרמב"ן היא שמעיקרא ליכא חילוק בין אוכל מתוך פסולת לפסולת מתוך אוכל ותרויהו חשיבי דרך אכילה, וכל האיסור הוא משום שעל ידי שהוי הפסולת מוקצה מדין שבהתירא טרחינן אם כן יבואר ד' הרמב"ם. שמשמע מד' הרמב"ם (שבת פ"ח הי"ג) שבברירת שני מיני אוכלים מותר לבורר אף את מה שאינו רוצה [ע"ש], ואין זה חשוב כברירת פסולת מתוך אוכל. ולד' הרמב"ן א"ש שכיון שתרויהו אוכל אם כן אין האיסור של באיסורא לא טרחינן ואם כן הוי דרך אכילה בתרויהו. ואפשר לפי"ז שא"ש מה שהרמב"ן לא גרס בסוגיא בשבת שם שאירי ברי' בב' מיני אוכלים, שאם כן לא שייך אוקימת דרב המנונא שפסולת מתוך אוכל אסור, שהרי בב' מיני אוכלים אין חילוק בין אוכל לפסולת ופסולת מתוך אוכל.
[41] ולכאו' זהו סיע' לדעת הריטב"א שאף דעת אביי כן, שהרי הלכה כאביי ולא מסתברא שרב אשי למד דעה חדשה, אכן מהא דרש"י לא פי' כן ע"כ שהוי שיטה שישית בגמ' שם שבעינן לאלתר ובנפה וכברה.
[42] ובין לדעת הבעל המאור שבורר הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין לדעת הרמב"ן שהוי מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוי תיקון במעשה ההפרדה, שהרי למעשה הוא עביד את התיקון של המלאכה ומאי אכפת לן מה שהוא מניח את האוכל.
[43] שהרמב"ם כתב שם, 'היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד'
[44] ויש להוסיף, שזהו גופי' המושג של סעודה, דהינו אכילה ארוכה, וכמו כן רואים לענין ברכות וכו', סעודה היא אכילה ארוכה רק שאכולים בה קימעא קימעא.
[45] אכן בשילטי גיבורים (שבת עד.) כתב שודאי אין להתיר לעשות מלאכות לאלתר ורק בבורר מותר. וע"כ שס"ל שהגדר של דרך אכילה הוא משום שלא הוי דרך ברירה אלא ברירה לאוצר. וכדב' בדעת הריטב"א.
[46] וכעין זה כ' בחזו"א (סי' סא סק"א) שלא נאמר מלאכת בורר וטוחן ב'אכילה תמידית'. ולכאו' משמע כן ברבינו חננאל שכ' בדעת אביי משום שמלאכת מחשבת אסורה תורה לכך מותר, והינו שכיון שזה לא מלאכת אומנות, מותר.
[47] ולכאו' איכא נפק"מ בין ב' הסברות בהיתר של לאלתר, באופן שבורר בשביל לאבד, שלדעת הריטב"א שהביואר בזה מה שהוא מכניס את האוכל לתוך פיו אם כן ה"נ באיבוד יש לומר כך, ולדעת הרשב"א כל ההיתר הוא רק אם הוא אוכל ומשמתמש אם הדבר הנברר שזהו כל ההיתר שלא אסרה תורה אבל אם הוא בורר לאבד סתם אין היתר [אך ודאי יהיה חשוב מקלקל כי ליכא שום תיקון]. ועוד נפק"מ איכא, שהיכי שהוא בורר לצורך תמשיש ולא לצורך אכילה [וכגון בחפצ שאינו מתכלה על ידי השימוש] שאם הוא משום שלא אסרה התורה לברור בשביל להתשמש או לאכול ה"נ אבל אם הברירה מתקימת לבסוף מה שהוא אח"כ מבורר ועומד א"כ יהיה חייב לדעת הריטב"א שהרי למעשה הוי ברירת אוצר. והנה כ' המשנ"ב (סי' שיט סק"ה) שאם בירר ונשתהה ולא אכל לבסוף אין צריך לאוכלו כלל ויכול לשמור את האוכל לסועדה אחרת והביא שם בשה"צ שהפמ"ג כ' שלא אריך למיעבד הכי, והנה לכאו' צ"ע על המשנ"ב מדוע כ' דלא כהפמ"ג ואין צריך לאוכלו כלל והרי הא על ידי שהוא לא אכל נתהוה מלאכה בשבת [ואע"פ שאין זה חשוב מלאכת מחשבת] ולפי"ז יש לדון בכל גונא שהוא מסתפק אם הוא יאכל אם יותר לו לעשות את המלאכה שהרי עד כמה שהוא מסתפק אם יהיה מעשה ברירה שלא יברור כלל ואם כן צ"ע היכא שהוא רוצה לבורר בעין יפה אם מותר אם לאו. אכן להנ"ל לדעת הרשב"א א"ש שהרי עד כמה שלא נאסר מעשה ההפרדה כיון שהוא עושה כן בשביל לאכול מותר לעשות כן אפילו על צד ספק שאין זה בשביל מלאכה כלל, אכן לדעת הריטב"א כיון שלמעשה אינו מכניס את האוכל לפיו והוי ברירת אוצר יהיה אסור וצ"ע. ועיין לקמן מה שהבאנו ביאורים בסוגיות ע"פ ב' הדרכים הנ"ל.
[48] ודלא כמו שבי' לעיל שס"ל לתוס' שבשביל להעמיד את מלאכת הברירה צריך שהברירה תעמוד לזמן מרובה אלא אם כן הוא מברר בנפה וכברה שאז אנו רואים שהוא עושה מעשה ברירה וחזי' ע"פ מעשיו כן, אלא שהטעם הוא לעולם משום דרך אכילה. אבל לעולא ודאי צ"ל כנ"ל שהטעם הוא שמשום שהברירה נעשית בכלי זה חשוב מעשה ברירה.
[49] כן הוא כרוחא דמילתא בראשונים ובפסקים ולא אליבא דבעל המאור שהתיקון הוא בעצם הוצאת הפסולת שס" שלכך הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[50] ואמרי' שם שרבי יוחנן אמר פטור ומיהו מודה רבי יוחנן שלא יברור כל המין. ובדעת רבי יוחנן יש לומר שטעמו הוא משום שכ"ז שלא בירר את כל המין אין זה חושב אלא כברירת אוכל מתוך אוכל של אותו המין, שכ"ז שאנו לא רוים שהוא מחלקם לב' מינים אם כן אין נפק"מ במה שלקח מעט מן האוכל, ורק לאחר שהוא בירר את כל המין חזי' שאינו רוצה את התערובת ולא רק משום שהוא רוצה כך לאכול. וצ"ע.
[51] ולכאו' בלשון התוס' עדין אפ"ל שדווקא באופן שהוא לא רוצה לאכול כלל את המין השני והוא זורקו, אבל ברא"ש (שם פ"ז ס"ד) כ' 'הבורר שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאוכלו עתה מיקרי אוכל ואידך מקרי פסולת'. ומשמע שאפי' שאינו רוצה לאכול רק עתה האוכל שרוצה להניח חשוב פסולת.
[52] שכ' 'היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב'. וכ' שאם הוא רוצה להניח מין אחד איכא בורר ק"ו שרוצה להניח את שניהם. ולכאו' אפשר לומר שהאיסור בב' מיני אוכלים מה שהוא מעדיף אחד על השני.
[53] לרמב"ן לשי' שהמלאכה בדבר הנגזז ובדבר הגזוז, ולכך ע"כ המלאכה שם היא ההפרדה. ויבואר בעז"ה במלאכת גוזז.
[54] אכן כ"ז הוא לפי הדרך לד' הרשב"א [שהובא לעיל] שהיתר ברירה סמוך לאכילה הוא משום שהת' לא אסרה להתעסק באכילה אף שעל ידי זה נעשית מלאכה, אבל לד' הריטב"א שההיתר של לאלתר הוא משום שלא הוי דרך ברירה משום שהוא לא מכניס את האוכל לאוצר אלא לפיו אין לומר כן, שהרי למעשה את המין הנותר הוא לא מכניס לפיו. ולפי"ז צ"ל שהריטב"א ס"ל כהתוס', שהגדר בשני מיני אוכלים שאותו שהוא רוצה לאכול חשוב אוכל והנשאר חשוב פסולת. וראה להלן בברירית תורמוסין את הנפק"מ שם לד' הראשונים בביאור הגמ'.
[55] וההכרח הוא מהא שהתוס' לא למדו כדעת הרמב"ם, שהרי מעיקרא מנ"ל דעת הרמב"ם שיש ברירת ב' מינים, אכן אי נימא שהרמב"ם ס"ל שעיקר המלאכה היא מעשה ההפרדה אם כן מבואר מדוע אף ב' מינים חשיבי הפרדה אכן לדעת התוס' שהוא הבין שהכל הברירה היא פסולת מתוך אוכל ותיקון של אוכל אם כן ע"כ שס"ל שמהות התיקון הוא באוכל.
[56] פי' שאין החלבון נשאר בחרדל לאכילה אלא עובר מאליו לתת צבע לחרדל.
[57] והנה הפנ"י שם (עד.) כ' להוכיח שרש"י ס"ל שאין ברירת ב' מינים חושב ברירה. ולכוא' מוכח מסוגייא דברירת חלמון מחלבון שאיכא ברירה שהרי אי ליכא בריה בב' מיני אוכלים אם כן מדוע הגמ' צריכה להיא טעם משום שעושים את החלמון לגוון הרי בלא"ה אין זה בורר. ולולי לשון רש"י היה אפשר לומר שהחלבון הוא פסולת כיון שא"א לאכול אותו חי או משום שהוא מעורב עם הקליפות ולכך החלמון חשוב אוכל מתוך פסולת, ורק מטעמא דלגוון אף החלמון לא חשוב אוכל, אלא שרש"י כ' להדיא שטעמא דלגון הוא משום שאידי ואידי חושב אוכל, וע"כ כפי' הפמ"ג.
[58] וכ' שם הפמ"ג שודאי בפסולת ואוכל לא יהני מה שהוא אינו רוצה לאכול שניהם. והטעם הוא משום שהתם הוי תיקון ממש במה שהאוכל מבודד מהפסולת מה שאין כן היכא שאן תיקון אלא במה שהוא רוצה עתה לאוכלו אין זה חשוב בורר.
[59] או מטעם שאין ראוי לאכול את החלבון חי או מטעם שהוא מעורבב בתוך הקליפות ואין זה חשוב אוכל. ולכאו' צ"ע גדול שאם החלבון לא חשוב אוכל כלל אם כן ודאי שאיכא בורר בכאי גוונא שהרי הוי אוכל מתוך פסולת ממש שהרי החלמון הוא לאוכל ואף שאינו נותן אותו לגוון.
[60] ומוכח מד' הביאור הלכה כנ"ל, שכל מקום שאין ברירת אוצר אלא לאיבוד אין חושב בורר ולכך כיון שהוא בורר או לפיו או לאיבוד אין זה מעין המלאכה ומותר.
[61] ומוכח מיניה ששימוש גרידא באוכל לא מחשיבו לחלקו למין אחר בשביל שיהיה מעשה ברירה, והוא משום שכל הטעם בב' מיני אוכלים הוא משום שהוי אחד לאכילה אבל סתם שימוש לא וצ"ע. ואכן זהו טעמא מדוע דוקא היכי שהוי תרויהו אוכל שייך טעמא דלגוון וכדפירש"י שם, אבל היכא שהוא אוכל ופסולת משמע שאפי' לגוון הוי מלאכה, והטעם הוא משום שכיון שסוף דבר הוא הפריד אוכל מפסולת בשביל תיקון של גיוון הוי שפיר מלאכת ברירה, אבל בב' מיני אוכלים או במין אחד של אוכל שכל המהות של הברירה הוא מה שהוא מחלקו בשם אוכל שבו, באופן שהוא רוצה לגון ולא לחלקו בשם אוכל שבו אינו חייב משום בורר. וצ"ב.

 
[62] מקור ד' המשנ"ב הם במג"א (שם תקי סקי"ג), שכ' שם שמותר לקחת את השומן עם משאיר מעט פסולת, ובמשנ"ב כ' שאפי' שהוא לוקח את כל הושמן עם מעט חלב מהני, ומשמע בפשטות כד' הט"ז.
[63] הנה יש לעיין האם בקילוף גם שייך ברירה ואם כן המקלף צריך שיאיר מעט מן הפרי או לא, שהנה כ' בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב מט.) 'הן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש. כד מברר בקליפייתיה משום בורר'. כלומר, אם הוא מפריך את ראשי השום חייב משום דש ואם הוא בורר את השומים מן הקליפות חייב משום בורר. ופסק מיניה הרמ"א (סי' שכא סי"ט ע"פ הסמ"ג הגה"מ תרה"ד ורבינו ירוחם) שאסור לקלוף שום ובצל, ופי המשנ"ב שם (סקפ"ג) שהאיסור הוא משום בורר. ולכאו' צ"ע מדוע יחשב בורר עד כמה שהקליפה לא חשובה מעורבת עם הקליפה, ועוד שעד כמה שאסור לברור פסולת מתוך אוכל מדוע הוא מותר, והרי הוי פסולת מתוך אוכל. ובביאור הלכה שם כ' שאף שאסור לברור פסולת מתוך אוכל היכי שהוא באופן שאין לברור אחרת מותר אפילו פסולת מתוך אוכל, וצ"ע טעמא דהיתר זה. אכן לענ"ד היה נראה לי שאולי רק משום דש שייך למימר שהוא חייב וכיון שהרגילות להביא את השום והבצל לשולחן ולא מפרקים את הקליפות קודם אין בזה דש כלל וכמו שהתבאר במלאכת דש. ושו"ר באגלי טל (דש סק"ג אות ה) שכ' להתיר את מלאכת הדש בקילוף אגוזים לאלתר כמו בבורר, ומשמע שס"ל שהחיוב הוא רק משום דש ולא משום בורר. ולפי"ז באמת אסור משום דש ורק הותר לאכול לאלתר משום דרך אכילה כבורר, שהרי מסברא מדוע לנו לחלק בין דש לבורר עד כמה שהוא לא עושה מלאכה אלא מכניס את האוכל לתוך פיו. אכן לולי הדברים הנ"ל היה מקום לומר שלא שייך לומר כלל שקליפה תהא חשובה כתערובת, שהרי אין זה מעורבב אחד עם השני אלא הוא פסולת שמחובר לאוכל וכל אחד לחודא קאי, ובשלמא היכא שהוא לא מחובר הוי תערובת אבל היכי שהוא מחובר והוא מין אחד הוי כפורס את ככירו שאין לזה שם תערובת כלל אלא אוכל המחובר עם פסולת ואדרבה כיון שהוא שומר לפרי אפילו פסולת לא הוי. ושו"ש שרצו להוכיח בשם ר"ח (שם עד.) שלעולם ליכא שם בורר בפסולת מחוברת אלא בתערובת, ודש דוקא הוי במחוברת ע"ש. וכן כ' על אותו דרך בביאור הלכה(שם ס"ד). ואם כן יש לומר שד' הירושלמי אירי היכי שהוא כבר קילף את הקליפה והשתא הוא בא להוציא את האוכל מהתערובת של הקליפות עם האוכל שאז שפיר איכא בורר, ובכה"ג יהא מותר דוקא אוכל מתוך פסולת. והנה אף אי נימא שהוא חשיב תערובת ודאי אין זה חשוב כתערובת של כמה גרגירים אל כתערובת החלב והשומן שכ' במשנ"ב, ואם כן היכי שהוא יקלף עם מעט מהפרי יהני, וצ"ע אם יהיה מותר לעשות כן אף בכלי המיועד לקילוף שחשיב ברירה בכלי אם יהני כשהוא משאיר מעט מהפרי לקליפה. ועוד צ"ע האם מותר לקלף בסכין שאינו מיועד לברירה לקלף בצימצום כמו שאסור לקחת שומן בצימצום על ידי כף [כמו שהובא במשנ"ב שם סקס"ב] כיון שאי אפשר לברור שומן בלא כף וכמו כן בקילוף לא שייך לקלף בלא סכין. ויל"ע בכ"ז.
[64] וכ' בריטב"א שם, שלדעת התוס' [שהובא לעיל] שס"ל שפסולת מתוך אוכל הותר לאלתר לאביי ע"כ אירי הכא בלאחר זמן, שהרי למסקנא מדין אוכל מתוך פסולת אתינן עלה וע"כ שהוי לאחר זמן. אלא שצ"ע שאם כן מאי מקשי על חזקיה לימא אוכל מתוך פסולת אסור והרי לדעת התוס' אם הוי לאחר זמן ליכא חילוק בין אוכל מתוך פולת לפסולת מתוך אכל. ולפי"ז קו' הגמ' היא מה שלא סבר חזיקה כדעת רב המנונא שהחילוק בין אוכל לפסולת אפילו לאחר זמן [כמו דעת התוס' שהחילוק הוא מדין שינוי כנ"ל] וצ"ע אם כן מאי אכפת לגמ' לאוקמי דעת חזקיה כאביי שהוא להלכה.
[65] וביארנו שדעת הריטב"א להתיר הוא משום שהוא לא חשיב את המאכל שהוא אוכל לפסולת לגבי מה שנשאר אלא רק מה שהוא משאיר חושב פסולת ולכך אין באמת מעשה ברירה במין הנשאר.

דעת הרמב"ם באיסור ברירת תורמוסים
והנה כ' הרמב"ם (שם פ"ח הי"ג) וז"ל, 'והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן כשישלקו אותן'. ומבואר שביאר טעמא אחרינא מהנ"ל באיסור ברירת התורמוסים, שהטעם משום שהתורמוס בלא הפסולת חשוב פסולת משום שעיקר טעמו הוא מהפסולת ולכך זה חשוב פסולת מתוך אוכל.

וע"כ כ' הרמב"ם כן ולא מטעם הראשונים הנ"ל משום שלד' אין הוא יכול לפרש שהטעם הוא משום שמה שהוא מניח זה אוכל לגבי מה שהוא נוטל, שהרי כיון שהוא עושה את מעשה ההפרדה בהיתר לא אכפת לן מה שהוא מתקן את המין הנשאר.

ג] והנה רש"י שם בי' עוד ביאור בד' הגמ' בשם רבינו הלוי, שהטעם שהמה שהוא מוציא חשוב פסולת כיון שהוא נימוח בידו. ולכוא' צ"ע מדוע נחשיבו לפסולת במה שהוא נימוח אח"כ, הא סוף כל סוף הוי אוכל. ועוד יש להקשות, שהרי עד כמה שהוא אוכלו מאי אכפת לן במה שהוא נימוח. וצ"ע.