-א-

בגמ' ברכות (דף ל"ה) מסקינן דאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה. ויש לעיין א"כ במה דאי' שם (דף נ"ג:), שהשמן מעכב את הברכה, ופי' רש"י שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים אחר המים להעביר זוהמתן, מעכב את הברכה שאסור לזמן עד שיובא, וכן מעכב ברכת כל דבר הבא בקינוח הסעודה, "שמותר לאוכלו בלא ברכה" עד שיסוכו. ובב"ח שם גרס שאסור לאוכלו בלא ברכה עד שיסוכו, וכנראה שהוקשה לו שהרי אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, אך במעדני יו"ט (פ"ח אות ח') נשאר עם גירסת רש"י ויוקשה עליו כהנ"ל.

והנה העמק ברכה (בענין ברכות הנהנין), וכן האבני נזר (סי' לז) דנו בגדר האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, דלכאורה קשה בהא דמצינו רפ"ג דמסכת ברכות דאי' התם, מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ופי' רש"י ברכת המוציא, ויש לעיין דנהי דאונן פטור מכל המצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל באיסורים הרי אסור לו לעבור. וכן הא דתנן דף כ(:) דבעל קרי מהרהר בלבו, ולא מברך לא לפניה ולא לאחריה, והיכן מצינו דמותר לבעל קרי לעבור באיסור דרבנן. וייסדו מזה דהדין דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, זהו רק אם יש מצוה לברך, וביאור סברתם נראה, שאם נקבע ע"פ הכללים שאין מצוה לברך, איך יהיה אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה.

ולפי"ד יש ליישב הקושיה הנ"ל, שבנידו"ד דאין מצוה לברך משום שידיו אינן נקיות, אז גם אין איסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ולכך מותר לו לאכול בלא ברכה כל זמן שלא סך ידיו בשמן.

אך שבעיקר דבריהם איך נראה מדברי העמק ברכה, שיש ב' דינים הא' מה שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, והב' מצוה לברך, והאיסור הוא רק אם יש מצוה לברך, גדר זה צ"ב. דמנין לנו לחדש מצוה שלא נזכרה בגמ', ועיין עוד כמה קושיות שהזכרנו בענין אסור להנות מהועה"ז בלא ברכה מהדורא קמא.

ונראה לי לומר קצת בנוסח אחר, דכך הוא מעיקרא חלות הדין דאסור להנות בלא ברכה, שהוא רק אם יכול לברך, אבל אם אינו יכול לברך לא חל האיסור להנות בלא ברכה. ובזה מיושב הקושיה מהשמן מעכב את הברכה ובעל קרי, אבל הקושיה מאונן אינה מיושבת בזה, ובמהדורא קמא הבאנו ישוב לקושיה מאונן.

והנה בביאור הלכה סוף סימן ס"ב, הקשה לנוהגים לשתות בבית המרחץ בלא ברכה מטעם שאנוסים הם שלא יכולים לברך שם, דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל שיש מצוה לברך, ובאמת אמרו חז"ל דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה. וביאור קושייתו, דאם היה רק מצוה לברך שייך לומר שכשלא יכול לקיים המצוה פטור, אבל מכיון דהוי נמי איסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, נמצא דהברכה היא "מתיר" ולא רק מצוה, והוי כמו שאין יכול לשחוט הבהמה שאסור לאוכלה בלא שחיטה, דשחיטה היא המתיר לאכול הבהמה, והכי נמי הברכה היא מתיר את האכילה ושתיה, וכשאין יכול לברך אין לומר דיאכל או ישתה בלא ברכה.

ולפי הנ"ל י"ל, דאף אם ברכה הוא משום שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, אך מ"מ באופן שאינו יכול לברך ליכא עליו כלל האי איסורא וכפי שנתבאר.[1]

-ב-

והנה דעת הכלבו הביאו ב"י (סי' רי), שאין צריך לברך ברכות הנהנין על פחות מכשיעור. ויש להקשות ע"ז שהרי חיוב הברכה נלמד ממה שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, (וזהו באמת טעם החולקים), וא"כ מאי נפק"מ אי הוי פחות מכשיעור או לאו. (ועיין מש"כ במהדורא קמא ואינו מוכרח).

ונראה לומר בדעתו שסבר שדין זה נאמר דוקא על הנאה חשובה שיש בה כשיעור, אבל הנאה שאינה חשובה משום שאין בה כשיעור אי"צ לברך.

ועל דרך זה יש לבאר דברי ר' יונה שהביאם הב"י שם, שעל פחות מכשיעור אין לברך את הברכה הראויה לאותו מין, אלא שהכל נהיה בדברו. שסובר ר' יונה כהנ"ל שצריך הנאה חשובה, אבל זהו רק בכדי שיצטרך לברך את הברכה הראויה לאותו מין, ואם אין הנאה חשובה אז מברך רק שהכל.

ולדידן דאף על פחות מכשיעור מברכינן ברכה הראויה כמבואר בב"י שם, זהו משום דנקטינן דאי"צ הנאה חשובה כלל.

והנה בב"י (סי' רי"ב) כתב בשם תרומת הדשן, שכל מה דאמרי' העיקר פוטר את הטפילה, זהו דוקא כשאכל העיקר קודם לטפל, אבל אם אכל הטפלה קודם לעיקר צריך לברך עליה, ואין מברך עליה את ברכתה הראויה אלא שהשכל נהיה בדברו, ולדעת הב"י כשם שלענין פחות מכשיעור מברך את ברכתו הראויה, כך בטפלה מברך את ברכתה הראויה. ובדעת תה"ד צ"ב, דהלא דין ברכה ילפינן ממה שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ומכיון דחל דין זה אף בטפלה, למה שלא יברך את ברכתו הראויה.

ומוכרח מזה כסברת ר' יונה שבכדי שיחול חיוב לברך את הברכה הראויה בעינן הנאה חשובה, והנאת טפלה אינה הנאה חשובה.

ובנוסח אחר יש לבאר את מחלוקת הראשונים, דהנה בפשטות ממ"ש אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, מבואר שהברכה באה להתיר את האיסור להנות מהעוה"ז, אלא שמצינו דינים בברכה שאין עינינם רק להתיר את האיסור להנות מהעוה"ז, כגון באופן שאת האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה היה אפשר להתיר בברכת שהכל, מ"מ יש דין לברך ברכה הראויה לאותו מין, מה שנראה מזה שיש מצוה בפנ"ע לברך ברכות הנהנין, אף באופן שלא שייך איסור להנות בלא ברכה[2].

ובדעת ר"י נראה שיש נפק"מ בב' הדינים בברכה לפחות מכשיעור, שמצד הדין לברך משום האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, שייך דין זה אף בפחות מכשיעור, ומצד הדין מצוה לברך, דין זה הוא רק בכשיעור[3]. ועוד נראה בדעת ר"י, שברכה הראויה לאותו מין זה רק במקום שיש מצוה לברך, שאז חל דין לברך ברכה הראויה לאותו מין, אבל אם דין הברכה הוא משום האיסור להנות מהעוה"ז, אין דין לברך ברכה הראויה לאותו מין אלא שהכל. ולפי"ז מבואר מה שחילק ר"י בדין ברכה הראויה לאותו מין שזה דוקא בכשיעור.

ועל דרך זה יש לבאר את דברי תה"ד שאם אוכל את הטפל קודם העיקר מברך שהכל, שהמצוה לברך לא חלה על טפל אלא על העיקר, ובטפל שייך רק האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ולכך מברך רק שהכל[4].

ודעת הכלבו יש לבאר שחיוב הברכה הוא רק מצד המצוה לברך, ואין למצוה זו בפחות מכשיעור, והדין שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה בא בתולדה מהמצוה לברך, ולכך בפחות מכשיעור שאין מצוה לברך ל"ש גם איסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה.

ולסוברים שגם בפחות מכשיעור יש חיוב לברך גם ברכה הראויה לאותו מין, י"ל שסברו או שאין מצוה לברך וכל דיני ברכות הנהנין הם רק מדין אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, או שאף אם יש מצוה לברך, מ"מ היא באה בתולדה מהאיסור להנות מהעוה"ז ולכך תלויה בו.

-ג-

ובעצם מה שהבאנו שיש מצוה לברך מלבד האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, יש להקשות ע"ז ממה מהגמ' בראש השנה (דף כט) תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא, ופי' רש"י שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות, וברכת הלחם והיין שאינן חובה אלא שאסור ליהנות בלא ברכה, אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם, שלא יהנה ולא יברך. ולכאורה כל זה יש להבין רק אם נאמר שאין מצוה לברך אלא איסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, אבל אם נאמר שיש מצוה לברך מאי שנא ברכת הנהנין מברכת המצות, ומה שיכול לא לאכול ולא לברך, הרי גם בכמה מצות יכול לא לעשותם ולא לברך כגון מצות ציצית שלא ילבש ד' כנפות ולא יברך. וצ"ע.

והנה בריטב"א ר"ה (דף כט:) דן לשי' שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אם אפשר לברך להן מדין ערבות, דכיון דרשות היא הוי ליה ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו, ויש אומרים דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך, והראשון נכון יותר וכ"כ רבינו אפרים.

ולשי' שברכת רשות כברכת הנהנין שאין בה דין ערבות אף שלא שייך הטעם שאסור להנות בלא ברכה אלא מצוה לברך, מ"מ כיון שהיא רשות אין בה דין ערבות, ומזה שדימו זה לברכת הנהנין מוכח שאף אם ברכת הנהנין היא מצוה לברך, מכיון שהמצוה היא רשות ל"ש בה דין ערבות. ומיושב השי' שבברכת הנהנין יש מצוה לברך ולא רק איסור, ומ"מ אין בה דין ערבות. ומה שרש"י הוצרך למה שברכת הנהנין אינה מצוה אלא איסור להנות בלא ברכה, משמע כשי' שאם היתה מצוה אף שהיא רשות שייך בזה דין ערבות.

[1] בתוס' מסכ' ברכות (דף יב ד"ה לא לאתויי), הביאו בשם הרי"ף שספק ברכות להקל, ור"י היה אומר להחמיר שצריך לברך פעם אחרת. ותמהו בזה שהרי חיוב ברכה הוא מדרבנן וקי"ל ספיקא דרבנן לקולא. והקהילות יעקב (סי' ד') ביאר ע"פ דברי הגרע"א, שזהו רק לענין ברכת המצות שייך לומר ספיקא דרבנן לקולא, אבל לענין ברכת הנהנין דמבואר בגמ' (דף לו), שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה חייב לברך, וכל מה דאמרי' ספק דרבנן לקולא ואין צריך לחוש  לכתחילה לאיסור, זהו רק במצות דרבנן, אבל באיסור דרבנן צריך לכתחילה לחוש לאיסור, ולכך לא יאכל בלא ברכה, ולא הוי ברכה לבטלה כיון שמחוייב לכתחילה לברך. ע"ש באריכות. וצ"ב א"כ בשי' הרי"ף דאעפ"כ כתב ספיקא דרבנן לקולא, דהכא הוי איסור דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ולא אמרי' בכה"ג ספיקא דרבנן לכתחילה.

ולפי הנ"ל מיושב, שהאיסור להנות מהעוה"ז תלוי במצוה לברך, ומכיון שמצד המצוה לברך שייך ספק דרבנן לקולא לכתחילה, ממילא אין איסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה.

 
[2] ויש לדון אם מצות ברכה זו היא תקנה נפרדת לגמרי, ויש לנו ב' דנים בברכה א' להתיר איסור הנאה מהעוה"ז, וב' מצוה לברך, וכך נראה בדעת ר"י כפי שיתבאר. או שהאיסור להנות מהעוה"ז גורם למצוה לברך, וממילא לתקנות איך ראוי להתיר את האיסור להנות מהעוה"ז, או שמה שיש מצוה לברך גורם שיהיה איסור להנות מהעוה"ז. וזה מה שדן בעמק ברכה הנ"ל.

 
[3] ולפי המבואר שמצד המצוה לברך אין מברכין על חצי שיעור, יש לעיין לשי' שכשם שחצי שיעור אסור מן התורה, כך גם במצות יש בחצי שיעור מצוה אף שאין יוצאין יד"ח המצוה, וי"א שצריך לברך ברכת המצות. ובמצות הרי אין שייך אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, וגדר הברכה הוא שיש מצוה לברך, ולפי המבואר בדין מצוה לברך שאינה אלא א"כ יש שיעור, היה מן הראוי לא לברך על חצי שיעור. וצ"ע.

 
[4] ובב"י נחלק ע"ד תה"ד שברכה על הטפל צריכה להיות ברכה הראויה על אותו מין, וראייתו ממה שיש לברכה ברכה הראויה על פחות מכשיעור, וחזינן שמדמה פחות מכשיעור לטפל. ועכ"פ יש ללמוד מזה לבאר את דברי תה"ד בטפל כפי שביארנו את דברי ר"י בפחות מכשיעור. ועיין בדרכי משה שם שנחלק על הב"י, ועכ"פ נראה מדבריו כש"נ שזה משום שדין הברכה רק משום האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה.