בגמ' יבמות עו,ב- עז,א, דואג האדומי רצה לפסול את דוד משום שבא מרות המואביה, א"ל אבנר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, והקשה עליו אם דורשים כן, יש לדרוש מצרי ולא מצרית והרי מצרית אסורה, והשיב שהטעם שעמון ומואב אסורים בקהל, "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ורק האיש דרכו לקדם ולא האשה, לכן רק אנשים אסורים לבוא בקהל, והקשה עליו למה לא יצאו הנשים של עמון ומואב לקראת הנשים של ישראל. והיו עומדים להכריז על דוד שהוא פסול, ובא אחד ואמר "כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית".

הגרי"ז (בחי' הגרי"ז על התורה) הקשה הרי בועז כשנשא את רות המואביה, כבר פסק שמואבית מותרות לבא בקהל, ומה הוא המחלוקת בימי דוד. ועוד הקשה, פלוני אלמוני לא רצה לישא את רות "פן אשחית את נחלתי", ואם סבר שמואבית אסורה בקהל ופוסל את זרעה, הוא אסור לישא אותה, ולמה אמר רק שיפסול זרעו.

הגרי"ז ביאר, אע"פ שבועז פסק שמואבית מותרת בקהל, מ"מ הלכה שבית דין אחד דרש מהפסוקים, יש כח לבית דין אחר לחלוק עליהם ולדרוש הפסוקים אחרת, כמבואר ברמב"ם הל' ממרים פ"ב, ולכן דואג האדומי היה רוצה לחלוק על דברי בועז, ואמר שאין לדרוש מואבי ולא מואבית שא"כ מצרי ולא מצרית. ולכן כאשר אמר מקובלני מב"ד של שמואל, מואבית מותרת, והרמב"ם בהל' איסורי ביאה פ"יב ה"יח פירש שהוא הלכה למשה מסיני, לא היה יכול לדואג האדומי לחלוק עליו, כי אין לחלוק על הלכה למשה מסיני. ופלוני אלמוני חשב שבועז התיר את רות ע"י דרשת החכמים, ולכן אע"פ שהוא מותר לישא את רות, דאג שמא ב"ד אחר יחלוק עליו ויפסלו את זרעו, ולכן אמר "פן אשחית את נחלתי" ולא אמר שאסור לו לישא את רות, ע"כ מהגרי"ז. 

ויש להעיר, בגמ' לא כתוב הלכה למשה מסיני אלא שקיבל משמואל, ולמה כתב הרמב"ם שהיא הלכה למשה בסיני. יש לתרץ, משום שאמר "כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני וכו'", ואם זהו הלכה שדרשו החכמים מהפסוקים, למה החולק עליו ידקר בחרב, אלא שהיא הלכה למשה מסיני ואסור לחלוק עליו.

עוד יש לדקדק, אחר שהגמ' מביא כך מקובלני מב"ד של שמואל, הגמ' אומר "מ"מ קשיא, הכא תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה", הרי שהקשו שהיה לנשי עמון ומואב לקדם לנשי ישראל, ולכן יש לאסור את העמונית ומואבית, ותירצו כל כבודה וכו', שאין דרך הנשים לצאת לקראת עם אחרת אפי' נשיו. והרי לפי הרמב"ם זהו הלכה למשה מסיני, ואין צריך דרשה מהפסוק ואין צריך לתת טעם לדבר.

נראה לתרץ, לפי דברי הרמב"ם בהל' טומאת מת פ"ב ה"ב לגבי השיעור כזית בשר לטומאת מת "אע"פ שהשיעורין כולם הלכה למשה מסיני הן אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית". הרי שאע"פ שהשיעור כזית הוא הלכה למשה מסיני, מ"מ נתנו בו חכמים טעם להבין את ההלכה [עיין עוד מהר"ץ חיות סוטה ה,א].  וכן מצינו בחגיגה דף יא נזיר נב,א שאמרו " בהם יכול בכולן ת"ל מהם אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן ושיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה", הרי שנתנו טעם לשרץ מטמא בכעדשה משום שזהו תחלת ברייתו, ומצאתי בירושלמי בנזיר פרק ז הלכה ב שהקשו על טעם זה , ותירצו שהוא רק מדרש דרוש וקבל שכר, ופי' המפרשים שהשיעור עדשה הוא הלכה למשה מסיני, ומ"מ נתנו בהם חכמים טעם להשיעור, תחלת ברייתו בכעדשה.  

לפי זה נראה אע"פ שעמונית ומואבית מותרות בקהל מהלכה למשה מסיני, מ"מ החכמים רצו לתת בו טעם, ולכן אמרו "מ"מ קשיא" ותירצו שלא היה לנשי עמון ומואב לקדם לנשי ישראל, משום כל כבודה בת מלך פנימה.