הִנֵה יָמִים בָאִים נְּאֻם ה', וְּלֹא יֹאמְּרּו עֹוד: חַי ה' אֲשֶר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְּרִָים. כִי אִם חַי ה' אֲשֶר הֶעֱלָה וַאֲשֶר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵית ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפֹונָה ּומִכֹל הָאֲרָצֹות אֲשֶר הִדַחְּתִים שָם, וְּיָשְּבּו עַל אַדְּמָתָם (ירמיהו כג, ז–ח)

 גאולה פסיבית או אקטיבית?

 בתנ"ך אין הנחות. סיפורו של עם ישראל, אבותיו ומנהיגיו, מלכיו וגיבוריו – עוברים תחת שבט הביקורת לטוב ולרע. אילו הייתה ההגדה של פסח ספרות מקראית, היינו מצפים לקרוא לא רק על מעשי הניסים אלא גם על התנהגות בני ישראל ובמיוחד על רצונם לשוב מצרימה. אבל בהגדה, במקום זאת, אין אנו מוצאים דברי גנאי אלא "מִתְּחִלָה עֹובְּדֵי עֲבֹודָה זָרָה הָיּו אֲבֹותֵינּו, וְּעַכְּשָו קֵרְּבָנּו הַמָקֹום לַעֲבֹודָתו". מדוע לא מספרת ההגדה מעבר לכך? 

אולם כשמעיינים היטב בהגדה מגלים שהיא מספרת הרבה מעבר לכך. במיוחד אני מבקש להצביע על הפיוט האהוב "דיינו". הרי בפיוט זה הציג בעל ההגדה את הסיפור כולו, בצורה מתוחכמת ביותר ובלי לקלקל את אווירת החג. ללא כחל ושרק הוא תיאר את התנהגות בני ישראל, שכמעט בכל שלב ושלב אמרו: "דיינו"; עכשיו נשוב למצרים! ואמת זו נכונה עד עצם היום הזה, כאילו הרצון להסתפק במה שיש ולא להתקדם מקודד בגנים שלנו. 

אך ההגדה, כפי שציינתי, איננה חיבור מקראי והיא מרבה לצטט את דברי חז"ל. מפורסמת במיוחד המשנה בסוף פרק ראשון של מסכת ברכות, המצוטטת בהגדה ודנה בחיוב להזכיר יציאת מצרים בלילות: 

מזכירין יציאת מצרים בלילות; אמר רבי אלעזר בן עזריה: "הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – 'ימי חייך' – הימים; 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" – העולם הזה; 'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח. 

הגמרא מוסיפה על הדיון המופיע במשנה, ומסבירה שבן זומא הסתמך על פסוקים בירמיהו (כג, ז–ח): 

לָכֵן הִנֵה יָמִים בָאִים נְּאֻם ה' וְּלֹא יֹאמְּרּו עֹוד חַי ה' אֲשֶר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְּרָ ים. כִי אִם חַי ה' אֲשֶר הֶעֱלָה וַאֲשֶר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵית ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפֹונָה ּומִכֹל הָאֲרָצֹות אֲשֶר הִדַחְּתִים שָם וְּיָשְּבּו עַל אַדְּמָתָם. 

וחכמים בשלהם:

 לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בא אתה אומר: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך". לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא שישראל עיקר ויעקב טפל לו. בהמשך מביאה הגמרא משל: למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל – צרות אחרונות משכחות את הראשונות. 

במה אפוא נחלקו החכמים? כשהייתי ילד, זכיתי לשמוע מדי שנה את דרשת אבי, הרב יצחק זצ"ל, בין מנחה למעריב בחג הפסח. דברים שאמר מעידים גם על השקפתו, כאחד מראשי הציונות הדתית באמריקה. הדברים מופיעים גם בספרו "מנחת יצחק", אבל אז כששמעתי אותם, ביידיש, ראיתי את הדברים כאילו במחזה, כי התיאורים שלו היו כל כך ממשיים וחיים. 

דבריו של אבי נסבו על דברי משה אל פרעה, בטרם באה המכה האחרונה מעשרת המכות על המצרים: "וַיֹאמֶר מֹשֶה כֹה אָמַר ה' כַחֲצֹת הַלַיְּלָה אֲנִי יֹוצֵא בְּתֹוְך מִצְּרָים" (שמות יא' ד). 

כידוע, רש"י הסביר שמשה נקט לשון "כחצות", שמשמעתו לא חצות ממש אלא "סמוך לו, או לפניו או לאחריו". לדברי רש"י, הקב"ה "יודע עתיו ורגעיו", ולמשה אמר "בחצות". ומדוע שינה משה? "שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו, משה בדאי הוא". הדבר אומר דורשני! כל בכורי מצרים מתים באמצע הלילה ואצטגניני פרעה אומרים שמשה בדאי הוא?! משה רמאי, מפני שהם לא כיוונו היטב את שעוניהם?! 

כזכור, בפגישתו האחרונה של משה עם פרעה, לפני מכת בכורות, משה גורש תוך כדי איום על חייו: "וַיֹאמֶר לֹו פַרְּעֹה, לֵ ך מֵעָלָי; הִשָמֶר לְּך, אַל תֹסֶף רְּאֹות פָנַי כִי בְּיֹום רְּאֹתְּך פָנַי, תָמּות".והנה, בפרק ו' בפרשת בא נאמר "וַיְּהִי בַחֲצִי הַלַיְּלָה וה' הִכָה כָל בְּכֹור בְּאֶרֶץ מִצְּרִַים". ואילו בפסוקים הבאים: "וַיָקָם פַרְּעֹה לַיְּלָה הּוא וְּכָל עֲבָדָיו וְּכָל מִצְּרִַים וַתְּהִי צְּעָקָה גְּדֹלָה בְּמִצְּרָים כִי אֵין בַית אֲשֶר אֵין שָם מֵת. וַיִקְּרָא לְּמֹשֶה ּולְּאַהֲרֹן לַיְּלָה וַיֹאמֶר קּומּו צְּאּו מִתֹוְך עַמִי גַם אַתֶם גַם בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל ּולְּכּו עִבְּדּו אֶת ה' כְּדַבֶרְּכֶם". 

אבי ז"ל נתפס לדברי רש"י על הפסוק "ויאמר, קומו צאו…"; וכך כותב רש"י: "מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי? היכן אהרון שרוי?". 

וזאת אני זוכר מילדותי: אבא תיאר את הסצנה הבאה: פרעה מסתובב לו באמצע הלילה ב"שטעטל" היהודי, בארץ גושן. בשעה זו, בלית ברירה, אחרי שאיים על משה הוא אישית מחפש אותו ברחובות החשוכים של גושן. והוא מופתע, אף שידע שהגיעה שעת הגאולה של בני ישראל! במקום שהרחובות יהיו הומים עם אנשים, ועגלות רתומות מלאות ציוד אישי, וכולם יהיו מוכנים ליציאה הקרובה ממצרים, ישן לו יענקל'ה היהודי במיטה, לאחר שאכל אפיקומן, ואין שום תכונה מיוחדת נראית לעין. 

חושב לו פרעה בליבו: "כחצות הלילה" אמר לי משה, אולי לכן אין האנשים מוכנים? משה הרי ידע מה ימצא פרעה, כאשר יבוא לחפשו. הוא בוודאי ימצא את בני ישראל, שאפילו בפתח הגאולה אינם מוכנים – "וגם צידה לא עשו להם" (שמות יב, לט). לכן בחר לומר: "כחצות". 

לדברי אבא ז"ל, פסח, ובעיקר המַצֹות שעליהם אנו מצווים, מסמלים את חוסר נכונותם של בני ישראל לגאולה. ייתכן שאבי רמז בעדינות על החרדים שהתנגדו לציונות והתנגדו לעלייה לארץ, טרם בואה של השואה. במפגשים עם גדולי תורה שאיתם התחנך בישיבות ברוסיה, היה שואל אותם אם ההיסטוריה לא הוכיחה שגדולי התורה שהתנגדו לעלייה טעו? 

זו, לדעתי, הייתה מחלוקתם של בן זומא והחכמים – מחלוקת המסמלת את ההבחנה בין גאולה פסיבית לגאולה אקטיבית: החכמים שדיברו על ימות המשיח סברו שאין להקדים את הקץ לפני בואו של משיח. לכן, אצלם, לא היה דופי בכך ש"גם צידה לא עשו להם". הכול בידי ה', ומשום כך גאולת מצרים היא האב טיפוס של כל הגאולות. ההבדל בין הגאולות מתמצה בכך ש"צרות אחרונות משכחות את הראשונות", אבל עדיין מקומה של יציאת מצרים שמור. 

בן זומא, בן דורו של ר' עקיבא, לא קישר את הגאולה ל"ימות המשיח". ייתכן שאף הוא היה "אקטיביסט", כמו ר' עקיבא, במרד בר כוכבא. לדעתו, הגאולה לעתיד לבוא תהיה שונה מגאולת מצרים, כי היא תבוא לא רק מתוך שאיפה להיגאל, אלא מתוך מעשים שיקרבו את הגאולה. על מצב כזה דיבר הנביא: 

לָכֵן הִנֵה יָמִים בָאִים נְּאֻם ה' וְּלֹא יֵאָמֵר עֹוד חַי ה' אֲשֶר הֶעֱלָה אֶת בְּני ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְּרִָים, כִי אִם חַי ה' אֲשֶר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפֹון ּומִכֹל הָאֲרָצֹות אֲשֶר הִדִיחָם שָמָה וַהֲשִבֹתִים עַל אַדְּמָתָם אֲשֶר נָתתִי לַאֲבֹותָם (ירמיהו כג, ז–). 

רמז לדברים האלו אני מוצא בהפטרה של חזון העצמות היבשות שנבחרה לקריאה בשבת חול המועד פסח, אף שלכאורה אין לה כל קשר לחג. למי היו שייכות העצמות היבשות בנבואתו של יחזקאל? רש"י על אתר כתב: "רבותינו אמרו שהיו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת…". ומה עלה בגורלם של העצמות היבשות? בגמרא במסכת סנהדרין (צב ע"ב), נאמר כך: 

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: "מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות". עמד ר' יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: "אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם…". דומני, שהעובדה שהפטרה זו היא שנבחרה לקריאה בחג הפסח, אומרת הכול.