וַיִהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה 

(בראשית כג, א) 

האימהות הן הקורבנות של העקדה 

חז"ל (שמות רבה א, א) מצאו בדברי ה' אל אברהם, בעניין גירוש הגר וישמעאל – "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקְלָהּ" – הוכחה לכך ש"היה אברהם טפל לשרה בנביאות". כידוע, על פי אגדת חז"ל שציטט רש"י, המידע על העקדה לא נגלה לשרה ברוח הקודש, אלא מתוך מעשה שטן נודע לה הדבר. ההפתעה הגמורה גרמה לשרה לבהלה גדולה שהביאה למותה כששמעה שרה את הבשורה, "שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה": 

כששב אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמאל, שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו. מה עשה? הלך ואמר לשרה: "הלא שמעת מה נעשה אחר בעולם?", אמרה לו: "לאו!". אמר לה: "לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה". התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות, שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבכות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה (פרקי דר' אליעזר, פרק לא). 

נשאלת אפוא השאלה כיצד ייתכן ששרה, שהייתה נביאה חשובה, לא הייתה מודעת לניסיון העקדה? מדוע מנע ממנה ה' את המידע החשוב הזה? 

אנו מכירים דוגמאות נוספות במקרא שבהן ה' לא מגלה לנביאיו מידע חשוב. הפטרת פרשת וירא (מלכים ב, ד) עוסקת בסיטואציה דומה, שבה נמנע מהנביא ידע משמעותי. האישה השונמית חווה אסון גדול: בנה יחידה שהובטח לה באופן שמזכיר את הבטחת לידת יצחק לאברהם ולשרה: 

"ותַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֶּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ אֱלִישָׁע" — מת. כאשר פוגשת האישה השונמית את אלישע הנביא, מתברר שהוא כלל לא מודע לכך שהבן מת: "וה' הַעֲלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי" (מלכים ב, ד, כז). 

הדמיון בין שתי הפרשות מרתק: בשתיהן מובטחת לידתו של ילד לעת זקנת הוריו, בשתיהן הבנים כמעט מתים, ובשתיהן נמנע ידע חשוב מהנביא. כל זה מחזיר אותנו לפרשנות שהצענו ב"חידושי העם" במאמר, "עקדת יצחק מנקודת מבט הרמב"ן והמלבי"ם":

'אמר ר' אבא: אמר לו אברהם: "אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך'. עכשיו אתה אומר לי: 'אל תשלח ידך אל הנער'!" אמר לו ה': "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה; כשאמרתי לך 'קח' – מוצא שפתי לא אשנה; לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו'" (רש"י בראשית כב יב).

ה' לא רצה במותו של יצחק, כדברי רבי אבא. להפך, העקדה היא הטקס שבו ה' יוצא כביכול מגדר הרגיל למען אברהם וצאצאיו. כאן, בעקדה, ה' הבטיח את עתידם של צאצאי האבות. זה הוא מה שה' הכין לאברהם. 

עבור השתתפותו בעקידה קיבל אברהם אבינו שכר כפול: חייו של יצחק וחייהם של צאצאיו: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם.  וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". (בראשית כב-טז-יז)
ועל ברכה זו שאל הרמב"ן: "מה נוסף לאברהם כאן שעדיין לא הובטח בברכות שקיבל לפני העקדה?" ועל כך השיב: "גם מתחילה, הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ. אבל עתה הוסיף לו, 'יען אשר עשית המעשה הגדול הזה', "שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו: והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו"

ומה היה עד למעמד העקדה? מי שמר על הבנים המאוימים קודם לה? אין ספק שלאימהות היתה תפקיד משמעותי בהגנה על הבנים. כך היה כאשר שרה הביאה לגירוש ישמעאל, וכך, מאוחר יותר, כאשר רבקה שלחה את יעקב אל לבן אחיה. בכל הצמתים הללו, ניכר שהאימהות הרחיקו ראות והבחינו במה שהאבות לא ראו. הבן היחיד שלא זכה להגנת אימו היה יוסף, שנשלח על ידי אביו לפגוש את אחיו בדותן וכמעט הומת בידיהם. יוסף, כידוע, היה יתום מאימו בשלב זה, ולכן הוא נזקק לסייעתא דשמיא יותר מכל הדמויות האחרות בספר בראשית על מנת לשרוד ולהוביל את המהלכים של הירידה למצרים. נמצא אפוא כי חשיבות ניסיון העקדה היא הבטחת שלום הבנים גם לאחר שהאימהות לא יוכלו לדאוג להם! 

שרה ושאר האימהות לא נזקקו לעקדה כדי לשמור על הבנים מאיומי אחיהם. העקדה, שתפקידה להבטיח את שלום הבנים, אינה נוגעת להן. לכן לא מספרת לנו התורה, מה ידעה שרה ומה לא ידעה, כי כל זמן שהייתה בחיים, היא ממילא דאגה לשלום יצחק. 

רש"י מבאר את פשר מותה של שרה בסמיכות לעקדה, אותה הוא מכנה "בשורה": "לפי שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". 

השימוש במילה "בשורה" הוא על פי רוב לטובה, ואולי לכך התכוון רש"י: כאשר נודע לשרה על הסיום המוצלח של העקדה, הושלמה המשימה. לאברהם הובטח כי "לא יגרום שום חטא יכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום", וממילא, תפקידה של שרה כאם המגינה על בנה הסתיים והיא יכולה למות. העקדה היא ששחררה את האימהות מתפקיד ההגנה שלהן על הבנים והשאירה ביטחונם בידי ה'.