כתב הרשב"א בתשובה (ח"א ס' שנז'): חיי דמר שכך אני סבור שיכולין ב"ד לצוות לגוי לזרוק פתילה לתוך פיו שאין הגוי אלא שלוחו של ב"ד ואין מיתת ב"ד צריך גופו של ב"ד, עכ"ל.

ובס' קובץ הערות (ס' עו' סקי"ח) ביאר דברי הרשב"א, דהנה מצות הריגת מחויבי מיתת ב"ד נלמד מדכתיב בפס' ובערת הרע מקרבך, ואין מוטל על ב"ד שיעשו גוף המעשה, אלא לדאוג על כך שיהא מומת ומבוער, וא"כ אין צריך לדין שליחות בהריגת מחויבי מיתת ב"ד. [וכמו שמצינו בדברי הרעק"א בע"ז דף כז ע"א לענין מילת הבן, שאין החיוב למולו אלא שיהא מהול, וכ"כ הגרא"ו שם].

ויש להוסיף עוד לדון טעם אחר בדברי הרשב"א, דהנה כתבו התוס' (שבועות דף ג ע"א ד"ה ועל) דמהני לעשות גילוח נזיר ע"י נכרי. [ובקובץ הערות ביאר לדרכו שלא בעינן לדין שליחות לענין גילוח], וכתב הנתה"מ (ס' קפב' סק"א) לבאר דברי התוס', דמהני שליחות בנכרי לשליחות מעשה, וכל מה דלא מהני שליחות בנכרי הוא רק היכא דבעינן להחיל חלות שאינו יכול, אבל רק לשליחות מעשה מהני אף נכרי. ולפי"ז א"ש דברי הרשב"א דמהני להרוג חייבי מיתת ב"ד ע"י נכרי, דהרי איכא שליחות לנכרי בשליחות מעשה.