"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם".

   "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, א-ב).

   "תניא, דוד אמר (תהלים קמד) 'אדם להבל דמה' ולא פירש לאיזה הבל, אם להבל של תנור, של כירה, יש בו ממש. בא שלמה ופירש הבל הבלים" (קהלת רבה).

   "רוצה לומר הבל של הבל, והיינו ממש כמו שאינו" (תורה תמימה קהלת אות ו).

   "אמר קהלת – אילו אחר אמר הבל הבלים, הייתי אומר זה שלא קנה ב' פרוטות מימיו הוא מגנה ממונו של עולם. אבל שלמה שכתוב בו (דברי הימים ב' ט, כ) 'אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה' – לזה נאה לומר הבל הבלים" (מדרש רבה).

   שמעתי מרבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שהגאון מוילנא הקשה על זה: וכי כל זה צריך לעשות כדי להגיד שכל הגשמיות והעולם הזה הם "הבל הבלים"? –

   הלא אם נלך לכל אדם מבוגר, שעבר דברים בחייו, ואפילו שאינו יהודי, ונשאל אותו מה הוא אומר על העולם הזה וחומריותו, גם הוא יגיד מיד שהכל "הבל הבלים", ומה החידוש, אם כן, בדבריו של שלמה המלך?

   אומר הגאון מוילנא: זהו בדיוק ההבדל!

   כששלמה המלך אמר שכל העולם וגשמיותו – הבל הבלים, הוא היה בגיל שלושים. להגיד בגיל כזה, שהכל הבל הבלים, זאת החכמה!

   ילד קטן רוצה תפוח-מסוכר, זהו כל חפצו. לאחר מכן כשהוא גַּדֵּל, הוא מבין שתפוח מסוכר זה הבל הבלים, והוא רוצה סוסון מעץ. וכשהוא כבר נהיה נער אז הוא רוצה אופניים. ואחר כך רודף אחרי כסף…

   בכל תקופה האדם מגיע להבנה שמה שהיה לפני-כן זה הבל הבלים. אבל לא לומד להסיק מזה, שגם שאר הדברים הגשמיים שהוא רוצה הם גם כן הבל הבלים.

   בא שלמה המלך עם כל עושרו וגדולתו, וכבר בגיל שלושים מודיע לנו: הכל הבל הבלים! אל תחפשו דברים גשמיים שיכולים להיות אמת, כי הכל רק 'נדמה', ולבסוף האדם יגיע למסקנה שכל הגשמיות הבל הבלים.

…

   רק על-ידי תורה ומצוות, וההליכה בדרכי ה', האדם יכול לקדש את החומר, שלא ישאר הבל הבלים.

   לוקחים בד, לוקחים חוטי פשתן, טווים, קושרים ומכוונים, והנה "ציצית", בגד קדוש.

   גביע כסף נוצץ ומהודר – הבל הבלים! אבל לא כשמוזגים לתוכו יין, ומקדשים עליו את יום השבת.

   האדם אוכל ונהנה מגשמיות, אבל הוא מתכוון לאכול כדי שיהיה לו כח לעבוד את בוראו – פתאום זה הופך להיות משהו אחר.

   הכל עולה מדריגה!