כתוב בפרשה ״שור או כשב או עז כי יולד״. ועוד כתוב בב״ק בדף סה: ״שור בן יומו קרוי שור״. רואים אנו שתהליך גדילת והתפתחות השור והבהמה, זה תהליך שהולך על הגוף. אין איזו שהיא השתנות בטבעה של הבהמה, אלא פיתוח של הגוף ושל הרצון לקבל לעצמה. רצון הבהמה הוא רק לקבל ללא רצון לתת תמורה לנותן, לקבל לעצמה, לטאבה שלה, שזה הגרוע מכל. לאט לאט מתפתחת הבהמה ורק מגדירה את רצונה לקבל לעצמה, מגדילה את צד הגוף. לעומת זאת האדם ״ועיר פרא אדם יולד״ כותב באיוב. אדם נולד כדבר שחייב לעמול בכדי להגיע להשג, אדם באמת הוא נולד כחמור, כבהמה, אבל לאט לאט מתפתח ולומד להתפתח ביחס לעצמו ולכלל. האדם הוא יצור שתפקידו ניצחי כמו שכתוב ״נר ה׳ נשמת אדם״ ובגלל שאורו של השם הוא אור נצחי, כך נלמד גם על האדם שנשמתו נצחית, כן הוא יש בו חלק נצחי, כי הוא חלק אלוהה ממש. אומר הזוהר שבשונה מבהמה בגלל שתפקידו של אדם הוא נצחי, אז די לנו לחפש את השכר והעונש, את הדברים שהם לא לשמה, יש עלינו לחפש את הדבר האמיתי בתורה, את המקום שלנו שמגיע לדרך עבודה, שכל מקרה נקח לדרך עבודת ה׳. המצוות הגשמיות הן חשובות, אך הן אמצעי לעבוד את בוראנו, אמצעי שלימדונו רבותינו שאי אפשר בלעדיו, אבל עוד לימדונו רבותינו שבגלל שהאדם הוא נצחי אז גם מחוייב שתורתו תיהיה נצחית ולכן לא יכול להיות שעבודתינו תיהיה רק עבודה זמנית של שכר ועונש, אלא עבודתינו ולמודינו חייב להיות על נפש האדם ובוראו. אז בעז״ה שניהיה כולנו אנשים ולא בהמות, שניהיה מחפשי נצח ולא דברים כלים וזמניים ורק ככה נתקרב למידה הרצויה בעז״ה.