בגמ' (גיטין מה.) 'אמר עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה אדהכי אתא יונה וקא קריא אמר ליה מאי קאמרה א"ל עיליש ברח אמר כנסת ישראל כיונה מתילא ש"מ מתרחיש לי ניסא'.
וכתב המהרש"א דהא דלא האמינו לעורב הוא משום שכן דרכו של עורב לשקר בשליחותיה כענין שמצינו בנח, משא"כ היונה דודאי אינו משקר בשליחותיה כמפורש גבי נח.
והקשה באוצר בלום (להג"מ ישעיה פיק) היכן מצינו בנח שהעורב היה משקר. ותי' דהמהרש"א רומז לפרקי דר"א (פכ"ג). וע"ש.
ונראה דעי"ל דהמהרש"א לא בא לומר שהעורב שיקר גבי נח, אלא רק דנתכחש לשליחותו ולא עשאה, ולכן ה"נ לא האמין לו דיעשה את שליחותו כראוי, משא"כ היונה.
וע"ש עוד במהרש"א שהקשה לפ"ז א"כ אמאי היה צריך לומר דכנסת ישראל נמשלה ליונה שלכן האמין ליונה, והרי מנח כבר ידעי' שהיונה לא מתכחשת לשליחותה. ותי' דהיה צריך לומר כן דחשש שמא אותו אדם שקרן, ולזה אמר דמכיון שכנסת ישראל נמשלה ליונה ש"מ קושטא הוא ומתרחיש לי ניסא.
ותירוצו צ"ב. ויש לבאר בדוחק, דכשראה את היונה הוא ראה את כנסת ישראל באה אליו ואמר ש"מ שמתרחיש לי ניסא, וכששמע את דברי אותו אדם הוא לקח את זה כסייעתא לזה שיהיה לו נס, [ולא שנסמך ע"ד אותו אדם].