בשנים כתיקונם שקוראים פרשת ויקרא לבד בלא פרשת החודש – מפטירים בישעיה (פ"מג פ"כא) את ההפטרה של "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", ובהפטרה זו יש פסוק שהוא אבן היסוד לכל עבודת ה' – "וכי לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" – יגיעה – מלשון עמל וטורח.

וצריך ביאור מה ההסבר בפסוק הזה, ומה זה בא ללמדנו?

מבאר המגיד מדובנא ע"פ משל מפורסם – לאדם אחד שהגיע לשדה התעופה עם מזוודות של יהלומים, ונתן לסבל נאמן להעביר לו את המזוודות לביתו, היהודי הגיע לביתו והמתין לבואו של הסבל עם המזוודות, והבחין שהסבל מתעכב מלבוא, ניגש לפתוח את החלון – וראה ממרחק את הסבל שמתנשף כ"כ בכבדות בסחיבת המזוודות, וכל כמה פסיעות הוא מניח את המזוודות.

נבהל מאוד אותו אדם, ואמר לבני ביתו: שצרה גדולה נפלה בחלקם, משום שהחליפו את כל היהלומים באבני חצץ וחול, ולכן זה כ"כ כבד לסבל לסחוב, שהרי הסחורה של היהלומים לא כבידה.

כך מבאר המגיד מדובנא את כוונת הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" – שכשהקב"ה רואה שהמצוות והתורה הם טורח ומסע "כי יגעת בי ישראל", אומר הקב"ה: שזה לא הסחורה שלו, "ולא אותי קראת יעקב" – זה טעות בכתובת, משום שהתורה היא מתוקה מדבש ונופת צופים, וקיום המצוות ערבים לעם ישראל.

וכך אומר האור החיים הקדוש – על הפסוק בפרשת בלק "ולא ראה עמל בישראל"  שהקב"ה לא רואה שהמצוות לעם ישראל זה עמל.

ופרשת כי תבוא כותב האור החיים –  "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.