וְכָל הַחַיִּים יודוּךָ סֶּלָה

יש לשאול וכי שייך להודות לקב"ה רק החיים וכי הצומח והדומם לא מודה לקב"ה. והרי יש פרק שירה וכל הבריאה יש להם שירה לקב"ה, ומבואר בספרים הקדו' שיש שירה מיוחדת לעשבים. ומדוע אנשי כנסת הגדולה כתבו דווקא "וכל החיים".

א. ויש לומר בסייעתא דשמייא, שהכא מיירי בימות המשיח שרק אז יתרומם ויתנשא שמו של הקב"ה שעד אז אין הכיסא שלם,  ולכן עד היום היו אנשים שלא היו אנשי אמונה ולכן לא היו מודים לקב"ה אבל לעתיד לבוא שיתרומם ויתנשא שמו, אזי "וכל החיים יודוך סלה". ואין הכוונה לאפוקי את הדומם וכדו' אלא לרוותא את הגויים והכופרים.

ב. עוד נראה לומר על אותו הדרך שבימות המשיח יהיה תחיית המתים ממילא כולם יהיו חיים, וגם מי שעד עכשיו היה מת ולא יכל להודות ש"לא המתים יהללו קה" (תהילים קט"ו, י"ז), ממילא עכשיו כולם חיים, 'וכל החיים יודוך סלה'.

ג. ועוד נראה ליישב, שהרי בכל הבריאה כולה ישנה חיות מהקב"ה, "ואתה מחייה את כולם" ואין שום בריאה בעולם שיכולה לעמוד לולי שהקב"ה נותן לה חיות, ממילא כל הבריאה המציאות הזאת של "ואתה מחיה את כולם". עצם זה זה השבח של הקב"ה, שהרי עניין תודה להודות זה הכרה בנתינה של הנותן 'אני מודה לך' – 'אני יודע שאתה נתת לי!', ועצם המציאות שכולם עומדים וכל הבריאה מתפקדת. עצם זה מעין הודאה לקב"ה שהכל ממנו.

ולכן באמת הפרידו בין ההודאה לבין ההמשך "ויהללו ויברכו את שמך הגדול וגו'" משום שכדי להלל לקב"ה צריך שבחים אמיתיים כמו שחז"ל תיקנו ולא להמציא שכל המוסיף גורע בעניינים אלו. אולם להודות זה תמיד טוב שעצם המציאות של חיות זה מציאות שמגלה במאה אחוזים את הכרה שהחיות ממנו ית'.