"ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו" 

 וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:

 וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:

 וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: 

 עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד  (בראשית כח, מב-מה),

גילוי רוח הקודש 

"ויגד לרבקה" – ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו "מתנחם לך" – נחם על האחוה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך ומ"א כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים ולפי פשוטו לשון תנחומים מתנחם הוא על הברכות בהריגתך (רש"י, שם).

"גם שניכם"- אם [עשו[ יקום עליך ואתה [יעקב] תהרגנו, יעמדו בניו [של עשו] ויהרגוך. ורוח הקודש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג): באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב (בראשית כז, מה): "למה אשכל גם שניכם יום אחד?" ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי (רש"י).

בעת שהובא יעקב לקבורה במערת המכפלה הגיע עשו וטען כי זכות הקבורה באותו מקום שייכת לו, וניסה לעכב את הקבורה של יעקב שכבר נפטר, ואז קם חושים בן דן והרג את עשו, ונמצא שנקברו שניהם ביום אחד.(אשיכל-התורה), 

אלא, יכול להיות שדברי רבקה, "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" אינם רוח הקודש, אלא משום החרדתה  לחיי בניה מפני שהם תאומים.

חתם סופר: 'לא רוה"ק כמו שהיה לרע"ה וחבריו'

בהשגות הראב"ד על הרמב"ם, באחד מהמקומות קודם שמשיג על הרמב"ם, כותב הראב"ד כך: ”כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול… ומקום הניחו לי מן השמים.”. כמו כן הוא התבטא בשני מקומות שדבר מסוים "נגלה לי בסוד ה' ליראיו". חלק מהראשונים הבינו עניין זה כפשוטו, ביניהם ר' מנחם רקאנטי שכתב שהיה לראב"ד גילוי אליהו. וכן כתב מהר"י בן לב, וכתב שגם רמב"ן הבין דבריו כפשוטם, ולמרות זאת לא קבלם. אבל אחרים אמרו שאין משמעות דבריו כפשוטם, כגון החתם סופר שכתב על דברים אלו: ”אין רוצה לומר רוה"ק כמו שהיה לרע"ה וחביריו[!], אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי' כזו, מ"מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה.”ומהר"ם בן חביב כתב שראב"ד אמר כן בדרך גוזמא, וכן נראה שהבין המגיד. (השגות הראב"ד  ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק   ח',   הלכה').

לדברי החתם סופר הנ״ל,”אין רוה"ק כמו שהיה לרע"ה וחבריו, כי שימוש ברוח הקודש הופרז, למרות שרש"י גרס שרבקה זכתה פעמיים ברוח הקודש במקום הסבר שנראה לקמן:

תאומים בימי רבקה

 בימי קדם, תאומים בתרבויות רבות ברחבי העולם נחשבו כמבשרות רעות, ובאחרות הן נתפסות כמבשרות טובות. האמינו אז כי תאומים חולקים קשר עמוק יותר מזה של אחים רגילים, הם נתפסים כנפש אחת המשותפת בין שני גופים. אם אחד התאומים מת, גם השני ימות. 

דוגמה לקשר חזק זה, היא כאשר הורים של תאומים היו יוצרים בובה שמתארת ​​את גופתו של הילד שנפטר, כי התאום החי כמעט נועד למוות, בגלל  שחסרה לאח מחצית מהנשמה שלו (From Wikipedia, the free encyclopedia “Twins in mythology”)

רבקה גדלה בבית אביה בתואל והאח לבן. כולנו מכירים את סיפורי המרמה, את העבודה הזרה שהיה בבית. לאור הבית בו גדלה, דמותה של רבקה רק התעצמה. היא הולכה בדרכי אברהם אבינו למרות החינוך שקיבלה, שלא תואם דרך של טוב וחסד. אכן, רש"י כותב כי ברוח הקודש נודע לה שעשו מהרהר בלבו "מתנחם לך" – נחם על האחווה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך, להרגך. יעקב כבר מת בעיניו של עשו והוא גם שתה כוס של תנחומים ולפי פשוטו לשון תנחומים מתנחם הוא על הברכות בהריגתך (רש"י, שם).

רש"י, שחי במאה ה-12 סביר להניח לא היה מודע לאמונות הטפלות שהיו קיימים בזמנם של רבקה, וכאשר התורה מצטטת את רבקה, "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד", הכוונה שלה  הייתה משום שהתאומים שלה קשורים זה בזה ולכן היא פחדה ששני הבנים שלה ימותו ביחד תוך הגנה עצמית.  משום כך היא ביקשה לשמור שהבנים לא יתקוטטו עד מוות כדי "שלא אשכל גם שניכם יום אחד", ולא מפני אזהרה שמקורה ברוח הקדוש. 

קבורה ביום אחד

….ויעל יוסף לקבור את אביו [יעקב] ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' והדר (בראשית נ, ח) וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו ומאי שנא לבסוף דכתיב (בראשית נ, יד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו לקבור את אביו….א"ר יוחנן, בתחילה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד דכתיב (בראשית נ, י) "ויבאו עד גורן האטד". וכי גורן יש לו לאטד? א"ר אבהו מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו. אטד שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה. תנא כולם למלחמה באו. כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב (בראשית נ, י). ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד…. כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב. חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה. אמר להו: מאי האי? ואמרו ליה: קא מעכב האי, עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא [מקל, מחייה ארישיה. נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך. והיינו דכתיב (תהלים נח, יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". באותה שעה נתקיימה כאילו נבואה של רבקה, דכתיב (בראשית כז, מה): "למה אשכל גם שניכם יום אחד?" אף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, רק קבורתן מיהא ביום אחד הואי (סוטה יג).

אילו רבקה והבנים שלה חיו בזמנו של רש"י, דהיינו בתקופה שכבר נשכח מהעמים האמונה  הטפלה שגרמה להורים של תאומים להאמין שאם אחד מהתאומים מת גם השני ימות אז רבקה שהכירה טוב את עשו, ידעה בלי רוח הקודש כי רציחה של אחד מהתאומים יסתיים בהענשה של השני, כמו אצל קין והבל. בשל כך, רבקה שלחה את יעקב אל לבן "עד אשר תשוב חמת אחיך".