שבועות דף יט ע"א "תנו רבנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב".

והוא תמוה טובא איך אפשר לחייבו בסיפא דטבל בין ראשון לשני, והלא כל שעה ושעה בחזקת טהור הוא, ואינו שב מידיעתו כי גם אם אומרים לו שהוא מקדש אינו פורש, ונהי דלגבי הקרבן של ביאת מקדש יש כאן ממ"נ שנכנס בטומאה, אבל הרי כדין הוא עושה שסמך על חזקה [ואינו ענין לנידון אם סמך על הכרעת היתר שאח"כ הוכחשה אי חשיב שוגג או אונס, דכאן עדיין החזקה בתוקפה עומדת על כל כניסה וכניסה דבהיתר נעשית].

וע"כ אתה אומר, דאם היה בא לישאל אחר הליכתו בשביל השני אם רשאי ליכנס היינו אוסרים עליו, אפילו שכעת בחזקת טהרה הוא עומד, כי בכניסתו כהיום, הרי מקלקל את כניסתו של אתמול למפרע, ויסוד ברור הוא, שהאדם אחראי על מעשיו יום אתמול שלא להפוך אותם לחטא, כגון שנשבע על ככר שלא יאכלנה אם יאכל את חברתה ואכל את כיכר האיסור דאסרינן ליה לאכול את כיכר התנאי, והיינו משום דהופך להיות עובר עבירה למפרע, וה"ה הכא אם ירצה להכנס בשנית אמרי' ליה אינך יכול עכשיו להנהיג עצמך בטהרה, דבזה אתה הופך את ביאתך אתמול לביאת טומאה, ועי"ז תו לא מיקרי אונס כי היה מוזהר מליכנס מחמת הך ממ"נ.

ומכאן מקור לענין הנהגת תרתי דסתרי בחד גברא, [האמור כבר בקמאי גבי מנחה וערבית בפלג המנחה] והכא חשבי' ליה כמוזהר מדאורייתא. והוא חידוש גדול.