'כחס על הנר כחס על השמן – חייב'

במשנה במסכת שבת (ב, ה) מובא: המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן, פטור.
כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב.
ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם.

נראה לי לבאר בסייעתא דשמיא משנה זו על דרך הדרש, שכידוע התורה נמשלה לאור ואש ("נר מצווה ותורה אור", "ממנו אש דת למו"), והשמן מסמל את החכמה "..מתוך שרגילים בשמן זית, חכמה מצויה בהם" (מנחות פה:)

ובאה המשנה לומר שאם אדם מפסיק מלימודו בהתלהבות וקול (כלהבת הנר) מפני שהוא מתיירא מהליסטים, רוח רעה שיכול להזיק, וכן אם לימוד זה מפריע לאדם אחר חולה.. – פטור, דהיינו במקרים מסוימים אדם רשאי (ולפעמים אף חייב) להפסיק מלימודו בבחינת 'עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך'.
אולם אם אדם מפסיק מלימודו משום שהוא 'חס על הנר' – דהיינו כוחו (כמו האש שזזה כל הזמן), שיישאר לו כוח ללמוד ולעשות דברים אחרים, או 'חס על השמן' – כלומר שחושש שלא לאבד מהזיכרון שיש לו, ולמלא אותו גם בדברים אחרים. 'חס על הפתילה' – שהיא בעצם מחברת את שני הכוחות הללו שהקב"ה נתן לנו; הזיכרון, וכוח הלימוד בהתלהבות והתמדה, והאדם חס על כך להשתמש ללימוד אחר, חייב.

ובא רבי יוסי ופוטר בכולן חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם – כלומר, רבי יוסי אומנם איכשהו מסכים לקבל את חלק מהטענות (חס על הנר או על השמן) ופוטר על כך בדיעבד [כדין פטור אבל אסור], אומנם דבר אחד הוא לא מסכים לוותר ולפטור, כשאדם חס על הפתילה, דהיינו, שאדם יודע שיש לו את הכוחות ללמוד (נר), ואת הזיכרון והחכמה (השמו) אך הוא חושש 'לבזבז' את זה על תורה, ורוצה לעשות את החיבור בניהם בעייני חול בלבד, על זה אפילו רבי יוסי המקל לא מוכל לפטור.

ומדוע?

'מפני שהוא עושה פחס' – שכל לימוד זה בסופו של יום לא נשאר לנצח נצחים, ומתפורר ונעלם אחר 120 (עושה פחם), ולכן על טענה זו רבי יוסי לא מוכן לפטור בשום פנים ואופן.