הובא במשנה במס' ברכות (נ"ד א') חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ונתבאר בגמ' (ס' ב') שאין הכוונה לאותה הברכה דהרי ברכת הטובה וברכת הרעה שונות הן, אלא לקבלם בשמחה, והובאו שם מקורות שונים לזה , ונפסק דין זה בשו"ע (רכ"ב ג') .

והנה נתקשו רבים מהאחרונים כיצד יתכן להיות באותה שמחה ? וכי אדם – ולו הנעלה ביותר – המשכל בנו ר"ל – שמח כביום הוולדו ?

ונראה לבאר על פי דברי רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים שער ב' שביאר שם באריכות שבאמירת ברוך אתה ה' אין הכוונה כאדם המברך את חברו בשפע וכדו' כי ודאי שאין הקב"ה צריך לברכתינו (וכן בהבנת בקשת הקב"ה מרבי ישמעאל כהן גדול "ישמעאל בני ברכני") אלא כמשמעות הפסוק (בראשית י"ב ב') ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה וכן בעוד מקומות שמוזכר ברכה שהכוונה היא לריבוי וגדולה כך אנו מבקשים מהקב"ה שיתרבה אורו בעולם עד אשר יהיה ה' אחד ושמו אחד

ובזה ניתן להסביר שאדם מחוייב לרבות את כבוד ה' בעת רעה ע"י ההבנה שהכל מאתו יתברך ואין רע יורד מן השמים ובזה מתרבה אור אין סוף של הקב"ה בעולם כידוע כפי אשר בעת טובה יודע האדם להודות ולשייך את הטובה לחסדו של הקב"ה 

ויתכן לומר גם שזו הסיבה לאמירת הקדיש דווקא בעת יתמות ואבלות להגדלת שמו של הקב"ה ומלכותו בעולם דווקא מתוך הצער וזה הגורם נחת רוח גדולה לנפטר