מובא בהלכה שיש מצוה להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וצריך להבין היאך יתכן שחז"ל יצוו אותנו והגיע למצב שהאדם לא יודע בין ימינו לשמאלו וכחסר דעת, ומה שמובא בהלכה טעם זכר למשתה, גם זה צריך ביאור וכי גם נעשה עבירות שהיו באותו משתה "זכר למשתה".

ונראה וודאי שאין מצווה להגיע למצב שכרות כלוט באופן שעל ידו השותה יכול להגיע למכשול עוון כהפסד מצוות [ברכת המזון, תפילה, קריאת שמע].

אך א"כ מהי המצווה חייב איניש לבסומי בפוריא, נראה שהיינו שהאדם צריך לשתות באופן שיתבסם ויוכל להתרומם טפח מעל הקרקע ולצאת מתאוותיו הגשמיים, אך ודאי לא שכרות כלוט, אך עדיין צריכים אנו לבאר את הנאמר בהלכה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דלכאורה אי"ז רק התבסמות בעלמא אלא שכרות גמורה.

והנה באמת יש להקשות דאם הפיסקה בהלכה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" באה להגדיר מצב שכרות כלוט שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, א"כ מה הטעם שנקטו דוגמא זאת, שיכתבו בפירוש חייב אדם להשתכר כלוט שלא תהיה בו דעת כלל ולא ידע כלל מה זה המן ומה זה מרדכי.

ונראה בביאור העניין דהנה בעולם הזה נראה שהצלחת הרשעים זה חילול כבוד שמים, שכביכול הרשעים שעושים נגד רצון הקב"ה מצליחים ואין הקב"ה יכול לפעול כרצונו ח"ו, והצלחת הצדיקים זה ריבוי כבוד שמים, שרואים שיש שכר ועונש ועושה הטוב יצליחנו שכרו.

אך לעתיד לבוא שנראה את כל התמונה, נבין למפרע שגם הצלחת הרשעים לא היתה מיעוט כבוד שמים, אלא כל הנעשה בעולם תכליתו להרבות כבוד שמים, יש באופן ישיר כהצלחת הצדיקים, ויש באופן עקיף כהצלחת הרשעים, שנראה שכל גדולתם אינה אלא כדי להאבידם מן העולם הזה, וכמו שהמן התרומם וחשבו שהנה זה ביזוי כבוד שמים, אך למפרע התברר שכל גדולתו לא היתה אלא כדי להפילו, או ששכר הרשעים היה בבחינת משלם לשונאיו על פניו להאבידם מן העולם הבא.

וזהו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שבפורים ישנה אפשרות להתעלות ע"י ההתבסמות מעט ביין ולהתרומם מעל הגשמיות, ולהבין שאין הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי, דאין המן ממעט כבוד שמים וברוך מרדכי מרבה כבוד שמים, אלא הכל מרבים כבוד שמים כל אחד במסלול שלו.