לאדם המתבונן מהצד בכותרת חרות היא עבדות וכו' יראה לו הדבר כהבל, והרי חרות ועבדות הינם שני דברים מנוגדים והפוכים זה מזה, והבנתם ברורה. ונאיך יעלה על הדעת להפוך היוצרות ולקרוא לחרות העבדות ולהפך.

אולם לעומק הענין הדבר מבואר היטב, כאשר אדם הינו בן חורין על רצונותיו מעשיו ומחשבותיו, ופועל בעצמו על דעת עצמו בלבד אף שנראה הדבר כחרות המחשבה והפעולות, אין זה כי אם דבר הכבול בכבלי העבדות. דכאשר יסטלק מהעולם לא ישאר מכל מחשבותיו ומעשיו כי אם אבק ויכלו במרוצת הזמן. והינם סך הכל עבדי הזמן ומציאות קיומו בעולם. ולכך חרות המחשבה והמעשה הינה בעצם עבדות ושיעבוד.

אך כאשר אדם עבד במחשבתו ופעולתו לדבר נצחי אשר יעמוד לעולם ולא יכלה, וכל מחשבותיו ורעיותיו מחוברים לשם. הרי הוא נהפך במחשבתו לחלק מאותה הנצחיות שלשמה ולמענה הוא פועל. ולכך אינו תלוי בחיי גופו גרידא ודבריו ועצמותו בני חורין הן להשאר לנצח ולעמוד עד עולם. ועבדות בעצם הינה חופש וחרות.

וזהו דאיתא "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" דלכאו' תמוה כמש"כ וכי לעסוק בתורה אשר אי"ז תמיד לפי רצונו של אדם הלזה יקרה חרות. והתשובה עולה מעליה, שרק אדם המחובר לחיי הנצח לתורה האלוקית הוא הבן חורין האמיתי וקניניו הם קניני נצח וגופו נעשה מחובר לתורה הנצחית ונחשב נצח וחופשי כמותה.