רש"י (דברים כד יט) מביא דרשת הסיפרי, "נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה", ובספרי שם "מעלה עליו הכתוב כאלו זכה".

הרבה מוכיחים מזה שמקיימים מצות צדקה בלא כוונה, שאין לך מי שאינו מכוין למצוה כמי שנפל ממנו סלע שאינו יודע שנפל ולא שעני זכה בו, אך ראיה זו צריכה ביאור, כי דברי רש"י לא נאמרים לגבי צדקה אלא לגבי מצות שכחה, ומצוה זו הא ודאי שנעשית בלא כונה.

ונראה ראיה אחרת לכך שכוונה אינה מעכבת בצדקה, מהסיפור הידוע שרבי עקיבא לקח מרבי טרפון מעות "לקנות בהם עיירות", ולמעשה פיזרם שליש לעניים ושני שלישים למתנין ולעוסקי באורייתא ולספריא (מס' כלה פ"ב, קרוב לסופו, ויקרא רבה  בהר פל"ד, פסיקתא רבתי פכ"ה), ומשמע שם שנחשב לרבי טרפון שקיים מצות צדקה, שקרא לו הפסוק "פיזר נתן לאביונים", על אף שבשעת נתינת המעות רבי טרפון כלל לא ידע מזה. וגם שר"ט שאל שם לרע"ק למה לא עשה זאת בידיעתו? וענה לו רע"ק: "כלום עבידנא או יהיבנא אלא מדידך", משמע שהעיקר הוא שעושים ונותנים משלו.

עוד י"ל לפי ההלכה (או"ח תעה ס"ד) דהאוכל מצה בלא כונה יצא, ומפורש בראשונים הטעם דמצוות שיש בהם הנאה אין כוונה מעכבת. והנה כשאדם עושה ופועל מתוך רחמים יש לו מזה הנאה, וא"כ כל שנתן צדקה מתוך רחמים אולי הנאה זו מועילה ככוונה, ועולה לו למצוה אף אם לא כיון למצוה.