בס"ד נתחדש לי על הפס' "אברך את ד' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי".
שאדם במהלך שגרת החיים מקבל החלטות ופועל על פיהן, ועם כל מה שהוא חושב לפני
כן, כאשר הוא מחליט שזה הדבר הנכון אין הוא מסתפק יותר אלא בטוח בעצמו ופועל על פיהן.
אבל אחרי שהוא כבר עושה את המעשה, בלילה, כשהוא כבר יוצא מהסיטואציה ומחשבותיו
מתפנות מטרדות היום, פתאום עולות לו ספיקות אם באמת המעשה היה נכון.
אלא שצריך לדעת שכשאדם נמצא בסיטואציה ומחליט החלטה, אז יש לו סייעתא דשמיא
לקבל את ההחלטה הנכונה, אבל כאשר הוא כבר לא בסיטואציה שם כבר אין את הסייעתא
דשמיא, כי זה כבר הופך לשאלה תיאורטית. ושם פתאום עולות כל הספיקות והשאלות
ועל זה נאמר "אברך את ד' אשר יעצני', העצה שהיתה לי בראש ועל פיה פעלתי באותו רגע
היא עצת ד' וסייעתא דשמיא, ועל כן אני מברך את ד' על כך, על אף שב"לילות יסרוני כליותי", למרות שאחר
כך בלילה יהיו לי יסורי מצפון או ספיקות ושאלות. כך נלענ"ד בביאור הפס'.