א. פרק כז פסוק טו. ותקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמדות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן, וברש"י שלא סמך על נשותיו והפקידן אצל אמו, מפורש שזה היה אצלה בגדר פיקדון.

והעירו האחרונים והקדמונים היאך רבקה התירה לעצמה להשתמש בפיקדון ללא רשות בעל הפיקדון, שליחות יד בפיקדון זה בגדר גזילה, והשאלה היא גם על יעקב איך הסכים לה להשתמש בזה הרי שואל שלא מדעת הוי גזלן.

והשאלה מתחדדת יותר וכך הוסיף בספר הנותן אמרי שפר לר' אליהו בן חיים מחכמי צפת בדור הב"י, הרי שש פסוקים קודם רבקה אומרת ליעקב לך נא אל הצאן וקח לי משם – אומר רש"י קח לי משלי הם ואינם גזל שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עיזים בכל יום, ב"ר סה, יד, עכ"ל רש"י, הנה רבקה בפרשה זו גופא מדגישה את זהירותה מגזל ואיך מיד אח"כ שולחת יד בפיקדון שאינו שלה.

ב. ולפני שנביא בזה כמה דרכים מדברי רבותה"ק, יש להדגיש כי יתכן וכל הקושיא מעיקרא ליתא, והוא משום שרבקה אמנו היתה נביאה, ובמעשה זה גופא כתוב מפורש בתרגום אונקלוס כאשר יעקב פחד ללכת ואמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה, ורבקה עונה לו "עלי קללתך בני" אומר תרגום אונקלוס "עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך ברי", א"כ רבקה קיבלה נבואה על כך ונביא יכול לצוות לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, וכאן הכל היה בנבואה על פי השי"ת שהיא צריכה לפעול ולעשות כל מה שצריך ויועיל לקבל הברכות מיצחק עבור יעקב, ותו לא מידי, כך נאמר בנבואה, ואין להקשות, וכ"כ האו"ח הק' בקצרה על המילים "שמע בקולי" בזה"ל: הגם שיש בדברים אלו כגניבת דעת עם כל זה יש לך לשמוע בקולי, פירוש מלבד חיוב מצות כיבוד אם ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה, וכתיב בדברי נביא "אליו תשמעון" לזה אמרה שמע בקולי, וכבר כתבנו שיצדק נביא באמרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה, עכ"ל האור"ח.

ומ"מ טרחו רבותינו לברר האם באמת היה פה בבירור עבירה על הדין והתורה.

ג. ונציע בזה כמה דרכים,

החת"ס עה"ת הקשה את זה, וענה תשובה מחודשת, הוא מביא גמ' בב"מ יב: שגדול הסמוך על שולחן אביו זהו קטן, א"כ כל אשר לעשיו היה של יצחק מחמת שהיה סמוך על שולחנו, ומותר להנות מאשה הנאה מועטת שלא מדעת בעלה דהיינו הנאת לבישת בגדים על זמן קצר, רק החת"ס מקשה על עצמו א"כ גם הנזיד עדשים היה של יצחק ואיך קנה בזה יעקב, ופלפל בזה ואכמ"ל.

כ"כ בתורת משה להחת"ס, ובספר חתם סופר עה"ת (של ר"י נפתלי שטערן חתן נכד החת"ס) כתב תירוץ אחר, דליל פסח היה ומותר להשתמש במשכונות של נכרים כמש"כ המג"א בשם מהרי"ל סי' תעב ועשיו ישראל מומר ודינו כגוי, עי"ש.

ד. והמהלכים הללו דחוקים, דהנה מש"כ החת"ס שהיה זה ליל פסח ועפ"י המהרי"ל שהובא במג"א מזה גופא קשה, דהנה באמת היה מקום לדון שאע"פ שאיסור גזל יש בבן נח, שהרי"ז משבע מצות בני נח, מ"מ הפרט הזה של "שואל שלא מדעת גזלן הוי" אולי לא נוהג בגוי ובבני נח, וגם אם לאבות היה דין ישראל מ"מ לעשיו היה דין ישראל מומר וכגוי וכלפיו לא היה איסור של שואל שלא מדעת, כלומר רבקה וודאי שהקפידה לא לגזול, ולא זו בלבד גם לא ליקח שאלה שלא מדעת אבל זה רק מישראל, אבל מעשיו סברה דמותר לה לשאול שלא מדעת, כך היה מקום להציע, אבל מהמג"א הזה גופא נראה לא כך, משום דהמג"א תעב ס"ק ב' מביא המהרי"ל שכל השנה לא השתמש במשכונות של נכרים כי אם בפסח, והביא שם שהטעם שלא השתמש כל השנה, הביא בשם מהר"מ "דהוי גניבת עכו"ם דשואל של"מ גזלן", ושואל המג"א, וקשה, אטו בפסח מותר לגזול וי"ל כיון דאין משתמש בהם אלא פעם אחת בשנה לא מקפיד העכו"ם, ועיין ט"ז יו"ד סי' ק"כ ס"ק יא, עכ"ל המג"א. ומפורש במג"א שיש דין ואיסור שואל של"מ גם כלפי גויים ונכרים, והיתרא דמהרי"ל בגלל אומדנא שעל פעם בשנה לא מקפיד, ומרשה על כך, והרי ברור שעשיו היה מקפיד ע"ז אילו ידע שיעקב לוקח בגדיו אפי' פעם אחת כדי להתחפש ולקחת לו את הברכות מידי האבא, א"כ אדרבא מקפיד ומקפיד, ואיפה פה בנד"ד ההיתר של המהרי"ל של משכונות של נכרים בליל פסח, ויעו"ש במה שציין המג"א להט"ז ביו"ד סי' קכ בהל' הכשר כלים, ושם כ' הט"ז שיש איסור גניבת דעת בגוי, ומתיר שימוש במשכון גוי דלא עדיף מהפקעת הלוואתו שאין זה גזל ממש עי"ש באורך, ועדיין אפשר דמשכון שעומד לגנוביינא לעיתים, שאני לקולא מכל פיקדון אחר, וצ"ע, שהרי מודגש שם ש"בהיתרא אתי לידיה", ועיין.

ה. וראיתי מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שרצה ליישב שגזלן שנותן דמים נקרא חמסן ותוס' כתבו בב"ק סב. שדין חמסן נלמד מ"לא תחמוד" ובגוי אין איסור לא תחמוד, ובאמת סברה רבקה לשלם באיזהו דרך לעשיו על שימוש בבגדים ממילא אין פה גזל, רק חמסן שיסוד איסורו מלא תחמוד, ובני נח לא מוזהרים ע"ז, וזהו דוחק משני צדדים, א. עצם האוקימתא שחשבה לשלם על כך, ב. האם לרבקה היה דין בן נח או ישראל זה הרי נידון גדול כידוע מהפרשת דרכים להמל"מ.

ו. ובאמת אם הולכים במהלך שהיה להם דין בן נח ולא הוזהרו כישראל כבר יש לפרש יותר פשוט, וכך ראיתי מובא שתירץ מרן בעל הקהילות יעקב, שגזל גמור אין כאן כשלוקח לשימוש לזמן קצר בתוך הבית וכו'. רק מ"מ יש הלכה של שואל שלא מדעת גזלן הוי, על כך ענה הקה"י בן נח מוזהר רק על עיקר דין גזל כפשוטו לא ליקח ולגזול ממון השני כעין ויגזול החנית מיד מצרי, אבל ענפים וחלקים שאינם גזל ממש, רק ענפי גזל כמו דין שואל שלא מדעת בזה גוי לא מוזהר. ראיה לכך הביא הסטייפלר מהיד רמה בב"ק טז, שם יש איסור גניבה אפי' בגונב ע"מ למיקט, או גוזל ע"מ לשלם כפל וכיוצ"ב כולם נכללו בענפי הגניבה והגזילה, ואעפ"כ כתוב על איוב שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם משובחת, וע"ז שאל היד רמה הרי גם זה אסור כגונב ע"מ לשלם כפל, וע"ז תירץ שאיוב היה בן נח, ובני נח לא מוזהרים על ענפי הגזל והגניבה כיוצ"ב, ממילא ה"ה איסור זה של שואל של"מ אינו גזל רגיל, רק ענפים ופרטים של גזל, ובני נח לא מוזהרים ע"ז, כך נדפס בספר כמטר לקחי מהקה"י, וכל זה מתאים רק לשיטה שהאבות היה דין בני נח. ומ"מ יש לפרש שאפילו אם לאבות היה דין ישראל גמור, והקפידו על כל התורה אפילו על עירובי תבשילין, מ"מ הרי סוף סוף לא היו מצווים ועושים, רק השיגה דעתם דעת תורה, וקיימוה, אך במקום שהיה ענין לפי השגתם בעולמות לשנות ולסטות מדין התורה עשו כן כדי להביא איזה תיקון לעולם. כמו שיעקב נשא שני אחיות וכיוצ"ב. שקודם מתן תורה היה שייך לשנות אם משיג בדעתו שכך יפעל תיקונים יותר עליונים בשמים, (וזה לא מדין נבואה, כמש"כ לעיל, אלא בלא"ה).

ז. וראיתי מהלך חדש מגאון ישראל מרן רה"י ר' דוב לנדו שליט"א ר"י סלבודקא, הוא מביא שבקידושין יח. מפורש שעשיו היה לו דין של ישראל מומר והדין בו מורידין ולא מעלין, והנה בב"ק דף קיט. נחלקו ר' הונא ורב יהודה אם מותר לאבד ממון של מסור, אחד אמר מותר לאבדו בידים, לא יהא ממונו חמור מגופו, (וברש"י דקי"ל בעז דף כו דמותר לאבד גופו בידים, דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין), ומ"ד אסור לאבדו דילמא הו"ל זרעא מעליא וכתיב: "יכין רשע וצדיק ילבש", (איוב כז, יז) ונראה שעד כאן לא פליגי אלא לענין איבוד הממון לגמרי, לכלות את הממון מן העולם שם יש מ"ד שס"ל דילמא הו"ל זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וילבש צדיק, אבל היכא דמשתמש שימוש קל ואינו מכלהו ומאבידו ממנו, וכגון שואל שלא מדעת לכו"ע מותר שהרי מחזירו אח"כ ויוכל להורישו לזרעו אחריו, ומהמומר עצמו אין איסור ליטול ולגזול, לכן שפיר מעיקר הדין רבקה נטלה בגדי עשיו החמודות להשאילם ליעקב לצורך קבלת הברכות, וזה מהלך נפלא וברור.

ח. ויש לציין שבספרי הקדמונים יש תירוצים נוספים לשאלה זו. בספר הקדמון הנותן אמרי שפר למהראנ"ח מחדש שהיות ונאמר לרבקה ורב יעבוד צעיר, דהיינו הגדול יעבוד לקטן, אז הגדול הוא עבד של הקטן, ומה שקנה עבד קנה רבו נמצא שבגדי עשיו היו שייכים ליעקב ממילא לא שייך בזה גזל, ולכן הוא מוסיף התורה הדגישה בלשונה ותקח רבקה את בגדי עשיו "בנה הגדול.." ותלבש את יעקב בנה הקטן, וכי לא ידענו זאת שעשיו נקרא בנה הגדול ויעקב בנה הקטן, וקודם לכן מוזכר יעקב ועשיו בלי תוספת הגדול והקטן, אלא הפסוק בא להדגיש שעשיו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן, והרי נאמר לה מפי נביא ורב יעבד צעיר לכן הכל שייך לקטן.

ויש במהלך זה הרבה מן החידוש, א. לא מצינו שעשיו היה לו דין עבד גמור ליעקב אבינו ועוד דין עבד כנעני שיש לו מה שקנה עבד קנה רבו, זה לא שמענו, ב. אפשר שזה נבואה לעתיד ולא חל מיד כששניהם עדיין צעירים לימים, וצ"ע.

ט. ונראה יותר מבורר המהלך שהעיר בספר זרע ברך גדול תלמידיו של בעל המגלה עמוקות משנת ת', מה הם בגדי עשיו החמודות, באיזה בגדים מדובר, במדרש כאן כתוב שלשון חמודות זה על שם שחמדן מנמרוד והרגו ונטלן, ובהם היה משמש את אביו יצחק – דרך כבוד ומלכות.

אולם בירושלמי מגילה פ"א דף יז: כתוב מה הם החמודות, וביאר הפני משה: וכי הכתוב משבח לבגדיו של עשיו, עונה הירושלמי שהיה משמש בכהונה גדולה, מפני שהיה בכור ועד חטא העגל שימשו הבכורים בכהונה.

וזה מתיישב עם המדרש במדבר רבה פרשה ד' אות ח' שם כתוב שאדה"ר לבש בגדי כהונה גדולה והקריב קרבנו, ואח"כ היו הבכורות משתמשים בהם, ואדם מסרן לשת ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לשם ושם לאאע"ה, והמד"ר שם כ' שאאע"ה אפילו בכור לא היה אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב, וכשיעקב נטל מעשיו את הבכורה זכה גם בבגדי כהונה שהיו עוברים מדור דור לכהן המקריב, וכ"כ בפירוש מהרז"ו בפר' תולדות שהבגדים הולכים יחד עם הבכורה והכהונה גדולה וכשקנה הבכורה והזכות לשמש ולהקריב קרבנת ממילא הבגדי כהונה שייכים לו. וזה שעשיו מחזיק בזה לא מעלה ולא מוריד, הוא יעקב קנה את זכויות הבכורה, לפי"ז פשוט וברור שלא היה לו לעשיו שום בעלות בבגדים קדושים וטהורים אלו שנעשו ע"י הקב"ה בעצמו ונמסרו לאדה"ר כבגדי כהונה כשישמש את הקב"ה בקרבנות, ונמרוד נטלם בגזל שלא כדין, וגם עשיו בזזן מנמרוד, והשתמש בהם לשמש אביו עם בגדי מלכות, ועל אף שזה דבר טוב והנהגה טובה, סוף סוף יעודם היה לקרבנות וזה הגיע ליעקב בדין ובמשפט כ"צדיק" והן כמי שקנה זכויות הבכורה והעבודה במקדש, ממילא הקושיא מעיקרא ליתא, זה לא קנוי בבעלות לעשיו, ולא היה שום מניעה לרבקה לקחת את זה לצורך הברכות שהגיעו ליעקב כבכור יחד עם הכהונה ובגדיה, וזה מישב שאלה ידועה נוספת הרי מכירת זכויות העבודה הם דשלב"ל ואיך יועיל המכירה הזו, כמשנ"ת לעיל, אולם אם המכירה כוללת בגדי כהונה שנמצאים כעת בעולם, והם שייכים לזוכה בכהונה וזה דבר ממשי שישנו בעולם ושייכי בזה מכירה, ומכוח זה חל הקנין כבר על הכל, ודו"ק, [ובמדרש במדבר מסיים שבגדי הכהונה הללו נמסרו מיעקב ליוסף הצדיק עי"ש].

י. ומ"מ יש דעות שזה לא היה בגדי כהונה, על אף שגם לדעות אלו זה בגדים שהגיע מאדה"ר שנמרוד לקחם ממנו וזה היה מיועד לאברהם.

וזה בפרקי דר"א סו"פ כ"ד כתוב שזה כתנת שעשה השי"ת לאדה"ר, ומבואר במדרש רבה שהיה מצוייר ע"ז כל החיות שבעולם, וכאשר החיות היו רואים את דמותם חקוק על הבגד מיד היו נכנעים לאדה"ר שלבשם ושלט עי"ז בכל החיות שבעולם. כשנמרוד ראה זאת חמד אותם, וכשמת אדה"ר לקחם ולבשם ועי"ז גופא נעשה גיבור ציד לפני השם, ששום בע"ח לא עמד בפניו, עשיו ראה בגדים אלו על נמרוד וחמד אותם בלבו והרג את נמרוד ולקח אותם ממנו, ומפורש בפרקי דר"א שכשלבש אותם נעשה גם הוא עשיו גבור ציד שנאמר ויהיו עשיו איש יודע ציד, וכתוב בפרקי דר"א שכשהאמא רבקה הלבישתם ליעקב – כשחזר יעקב מיצחק אביו אמר אין עשיו הרשע ראוי ללבוש הכתנות הללו וחפר וטמנם שם שנאמר באיוב יח טמון בארץ חבלו, עי"ש בביאור הרד"ל שפירש שכל הפסוקים מדובר שם על יעקב שהיה אוחז בעקבו ומתחזק עליו, וראיתי בספר שיח יהודה, שכתב שבגדים אלו ניתנו לאדה"ר קודם החטא כדי שעי"ז יהיה לו שליטה על כל הבע"ח "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" שזה היה סגולת  ומעלת הבגדים האלו, והקב"ה השאיר אצלו את הבגדים כדי שזה ישמש את מי שמוטל עליו להיות אדם השלם ולהחזיר את מדרגת אדה"ר לפני החטא, ולזה ברור שהיו מעותדים יעקב וזרעו שהמשיכו מסורת אברהם ויצחק של "שלימות האדם" וברגע שעשיו לא היה שייך לזה כלל וכלל ממילא זה שייך באופן טבעי ליעקב (ואפילו בלי קניית הבכורה) ועשיו החזיק בהם מפני שהיה הגדול ושלט בהם, אבל היות ואינו ממשיך דרך אבותיו כלל הרי הבגדים הללו מקומם אצל יעקב, ולכן יכולה היתה רבקה לתת לו אותם, ולא זו בלבד אלא שיעקב הרגיש בהם כזו קדושה ומעלה עד שאמר אין ראוי כלל שעשיו ילבש בגדים מעשה ידיו של השי"ת לאדם השלם, ולכן טמנם אח"כ כלשון פסקי דר"א.

ולפי ב' הדרכים לא מדובר ברכוש פרטי של עשיו אלא בדבר שנברא מן השמים וניתן לאדה"ר למטרה מסויימת ואח"כ זה עומד למען האדם שיעשה בהם את תפקידם ויעודם, וכלל לא שייך פה לדון בדיני גזל או שואל שלא מדעת או שליחות יד בפקדון, כי עשיו מחזיק בהם שלא עפ"י הדין והאמת.