הנביא ישעיה (א, ט) אומר: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".

   ביאור הדברים, שהשור מכיר את "קונהו", את הבעלים שלו ויודע לחזור אליו מתוך ידיעה שהוא ונתן לו את מאכלו.

   ואילו החמור לעומתו, אין לו אלא מה שעיניו רואות – ומול עיניו הוא רואה את האבוס, "אבוס בעליו", וזה מה שהוא מכיר, אז הוא חוזר אל האבוס שם נמצא האוכל, אבל אינו מכיר בבעלים הממלא את האבוס באוכל עבורו.

   הנביא אומר על אותם אנשים שלא מבקשים להתבונן, ורואים הכל בשטחיות וחושבים שה"טבע" פועל ועושה הכל.

   נצייר לעצמנו אם בסיום הנסיעה, יגש הנוסע אל הסוס ויתן לו את חמשת הרובלים ויודה לו וילך לדרכו, באומרו ש"הסוס הוא זה שהביאני למחוז חפצי". אכן הסוס יש בו הכח להלוך במהירות, אך היה כאן אדם שהנהיג את הסוס כדי שילך בדרך ישרה ולא יוביל את הנוסע הלז לפי תאום.

   זוהי התבוננות קלה מאד, שכל אחד מבין שהתשלום והתודה מגיעים לעגלון המנהיג ולא לסוס.

   ולכן, אומר הכוזרי (מאמר ראשון אות סט והלאה) מי שמתבונן ומנסה להבין דבר מתוך דבר יגיע אל ה"סיבה הראשונה" המפעילה כל דבר, והיא "רצון ה' יתברך".