בפרשת בראשית יש שלשה נקודות המופיעות האחת בתחילתה, השניה באמצעיתה, והשלישית בסופה, נביא לפסוקים וננסה למצוא את הקשר המחבר בינהם.

א "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" לכאורה סיפור הבריאה הוא ביטוי לתצורת החיבור של התורה שאמנם ענין התורה הוא בהבאת הלכות שיקיימם המין האנושי, אלא שהצורה שבו מופיעה התורה הוא כעין סיפור וצריך לידע מה המסר המונח בזה?

ד,כו "וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם ד'" הלידה של אנוש הייתה מפנה שלילי כלפי הבורא דורו של אנוש החלו להיות עובדי עבודה זרה, וכמו שמציין הרמב"ם (הלכות ע"ז א,א)  "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה" בעצם להיות 'אנושי' או בן אנוש זהו ביטוי שלילי, כי אנוש היה טועה וכמו שביאר רש"י הוחל לקרא ענינו חילול שחיללו את ה ד' .

ושמעתי שואלים (כמדומני אב"ד תל אביב הר' דומב שליט"א) הרמב"ם שספרו הי"ד החזקה ענינו ספר שמורה הלכות ומה ראה צורך לכתוב הסטוריה זו של תקופת אנוש, ואנו נוסיף לשאול על התורה מה המסר לומר את הסיפור של אנוש הנכד של אדם הראשון הרי הדור כולו מת במבול ומה יש לכתוב ולדבר על עולם שנמחה.

ו,ו "וַיִּנָּחֶם ד', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ" הסוף של הפרשה שיש חטאים שהאדם עושה, ולדעת רש"י אין חרטה על בריאת האדם שהרי נח מצא חן בעיני ד' אלא בשעת שמחה – שמחה ובשעת עצב – עצב, ולכאורה מדוע באמת לא נברא נח הראשון אם כולם נמחו והסיבה שבגללה יש טעם לבריאת האדם הם הצדיקים העתידים לבוא א"כ מדוע היה צריך את כל הסיבוב של אדם הראשון ושל אנוש ושל נח, שתתחיל הבריאה מנח?

לכאורה, נראה לומר שהאדם נברא שלם בגופו ובדעתו, אבל בלי הסטוריה ללא זכרון, התפקיד של הזיכרון בכל אדם הוא לימנע מטעויות שעשו הוא או אחרים בעבר, ולכן התפקיד של התורה ושל הרמב"ם היא לעורר את האדם שילמד מטעויות של אחרים.

התורה יכולה לפתוח בהוראה תשמור שבת כי כן ציויתי, אבל כשמתארים את הבריאה והבורא ששבת ביום השביעי זהו פתח לזיכרון שנזכור את יום השבת כך הזיכרון מביא תועלת בקיום שמירת השבת.

באמת הרמ"א בתחילת או"ח מביא שויתי ד' לנגדי תמיד – וזהו הרעיון של דברי החינוך שישנם שש מצוות תמידיות, שענינם יש בורא לבריאה, וכל זה היה הטעות של אנוש שהאמין בשיתוף שנמסרה הנהגת העולם למלאך או כוכב, וזהו טעות כי הבריאה מתחדשת כל יום וכל רגע ואין כח לשום נברא לעשות דבר בלא רצונו.

הרמב"ם כשמביא את הסיפור ההיסטורי של אנוש מבין שזהו האפשרות שלנו לשמור על הלאו ש'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' על ידי שנזכור לא להיות כמו דורו של אנוש, מעניין לציין שהגמ' בשבת (קיח:) "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו" מבינה ששמירת שבת היא האפשרות למחול על עון אנוש ולכאו' הסיבה לזה מכיון שכל ענין השבת היא לשבות ממלאכה ובעצם להחזיר להקב"ה את הבריאה שזה להזכיר לעצמינו שכל הבריאה היא של האלוקים ואין לנבראים כח לעשות בלא רצונו.

מעתה מובן שאמנם נח מצא חן בעיני ד' אבל אחר המבול אין זה עולם שמתחיל מבראשית אלא נח נושא עמו זיכרון של העולם הקדום שנמחה, ורק ע"י אותו זיכרון הוא יכול להוות גשר לעולם החדש שבו יש לאנושות זיכרון שצרוב עמו מה לא לעשות ורק כך שייך התחלה מחודשת ברת קיום.