בפרשת אמור, באמצע פרשיית המועדות בין שבועות לראש השנה נאמר הפסוק הזה "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם". (ויקרא כג, כב)

וההקשר לפרשה מבאר רש״י על המקום "אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן. ללמדך, שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

והנה גאולת ישראל ובנין בית המקדש, הם ע״י דוד המלך וצאצאיו. וסביו וסבתו של דוד היו בועז ורות, שנישואיהם נשתלשלו ע״י שבועז נהג ברות 'לקט שכחה ופאה כראוי' [שכשראה שאין סיפק בידה השעורים שליקטה אמר לה שתאכל מפתו וכו'] וכך בא לעולם דוד, ונתגלגל בנין ביהמ״ק. וע״כ כותב רש״י שע״י מצווה זו מעלה הכתוב כאילו בנה ביהמ״ק.

ולכן פרשה זו נאמרה בסוף הפרשה של חג השבועות, שיש בו מענין מגילת רות.