זָכֹור אֶת יֹום הַשַבָת לְּקַדְּשֹו. שֵשֶת יָמִים תַעֲבֹד וְּעָשִיתָ כָל מְּלַאכְּתֶָך. וְּיֹום הַשְּבִיעִי שַבָת לַה' אֱלֹהֶיָך. לֹא תַעֲׂשה כָל מְּלָאכָה אַתָה ּובִנְָּך ּובִתֶָך עַבּבדְָּך וַאֲמָתּך ּובְּהֶמְּתֶ ך וְּגֵרְּ ך אֲשֶר בִשְּעָרֶיָך, כִי שֵשֶת יָמִים עָ שָה ה' אֶת הַשָמִַים וְּאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָם וְּאֶת כָל אֲשֶר בָם וַיָנַח בַיֹום הַשְּביעִי; עַל כֵן, בֵרַ ך ה' אֶת יֹום הַשַבָת וַיְּקַדְּשֵהּו (שמות כ, ז–י) 

מבחן השבת של טורנוסרופוס 

מחזור שבעת הימים שבסופו חל יום השבת החל בבריאה, בששת ימי המעשה, שבסופם שבת האל מכל מלאכתו. אם כך, היה צפוי שאדם הראשון וצאצאיו יציינו את יום השבת ויעניקו חשיבות מיוחדת ליום השביעי. אך אין לכך כל זכר בכל ספר בראשית, ועד שנצטוו ישראל על השבת היא לא נזכרה. לא זו בלבד, אלא שחז"ל קבעו שאין השבת מיועדת לבני נוח ואסור להם לקיימה, כפי שמבואר בתלמוד הבבלי:

ואמר ריש לקיש: גוי ששבת – חייב מיתה שנאמר, [עֹד כָל יְּמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְּקָצִיר וְּקֹר וָחֹם וְּקַיץ וָחֹרֶף] וְּ יֹום וָלַיְּלָה לֹא ישְּבֹתּו" (בראשית ח, כב) ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת. 

תחת הביאור הפשוט, ש"ויום ולילה לא ישבתו" משמעו "לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן" (רש"י בפירושו על התורה), פירש ריש לקיש שהפסוק מכוון לאסור על גויים "שלא ישבתו". מדוע הוציא ריש לקיש את הפסוק מפשוטו, ולמה התעלם מכך רש"י בפירושו על התורה? 

נניח רגע לפרשנות פסוק זה, ונעבור לדון בדו־שיח בין טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא, כפי שבא לידי ביטוי בבראשית רבה, פרשה יא. לפי  המדרש, טורנוסרופוס רצה לדעת, "מה יום מיומיים?" כלומר, במה שונה יום השביעי מכל ימי השבוע האחרים? טורנוסרופוס תבע עדות שתוכיח את קיומה האובייקטיבי של השבת. לשם כך הוא דרש מרבי עקיבא להציג בפניו אירועים טבעיים שניתן לראות בהם כי האל שובת ונמנע מלעשות אותם בשבת. 

רבי עקיבא סיפק לו מספר הוכחות, כמו הסמבטיון, שבכל ימות השנה שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח (רש"י, סנהדרין נה ע"ב). כיוון שרבי עקיבא ידע שטורנוסרופוס קיים סיאנס [קשר ספיריטואליסטי] עם המתים, ובמיוחד עם אביו שמת, הוא ציין את העובדה שאין תקשורת עם המתים בשבת כי גם הגיהינום מושבת ביום זה, דבר שמעיד אף הוא שהיום השביעי הוא יום שבו האל שובת ונמנע מלפעול. 

לטורנוסרופוס הזדמן לבחון את אחת ההוכחות ששמע מרבי עקיבא: קרה שהוא ניסה לדבר עם אביו ביום השביעי של השבוע ולא הצליח עד יום ראשון. טורנוסרופוס שאל את אביו: "אבא מן דמיתת איתעבדית יהודי [אבא, לאחר מיתתך נעשית יהודי?!]". טורונוסרופוס רצה לדעת מדוע אביו נגלה לו בכל אחד מימות השבוע, פרט ליום השבת, ואביו השיבו כי כל מי שאינו משמר את השבת בעולם הזה, ברצונו – בעולם הבא הוא משמר אותו בעל כורחו. 

גם לאחר מה ששמע טורנוסרופוס מאביו הוא המשיך לטעון שקיומה האובייקטיבי של השבת לא הוכח. טורנוסרופוס דרש לראות שינויים בטבע המעידים על כך שהקב"ה בכבודו ובעצמו שובת ביום השבת. לטענתו, אם הקב"ה מצפה מבני האדם לשמור את השבת, עליו לכבד אותה בעצמו ולכן הוא מציע: "אם כדבריך, שהקב"ה מכבד את השבת – אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב", שהרי יש באלו חילול השבת. 

רבי עקיבא דוחה את טענת טורנוסרופוס על ידי שהוא מלמד אותו, מהלכות היהודים, כי אין במעשים אלו של הקב"ה משום חילול שבת, כיוון שאין הוא יתברך עובר על "הוצאה מרשות לרשות" בשבת:

אמשול לך משל, לשנים שהיו דרין בחצר אחת. אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר? אבל אם היה אחד דר בחצר – הרי הוא מותר בכל החצר כולה. אף כאן, הקב"ה, לפי שאין רשות אחרת עמו, וכל העולם כולו שלו – מותר בכל עולם כולו. ולא עוד, אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו, שכל ימות השבת היה יורד, ובשבת לא היה יורד. 

לכאורה, איזו תשובה זאת? האם משום שלקב"ה מותר לטלטל בחצר כולה מותר לו להצמיח בה עשב בשבת? ההסבר הוא שהתשובה של ר' עקיבא היא רק דוגמה שמסבירה כי מעשי האל אינם יכולים להימדד בכלים אנושיים. מה שנחשב כמלאכה ואסור לבני אדם – אינו נחשב כך בהכרח אצל מלך מלכי המלכים. אבל, ממשיך ר' עקיבא, אף שאין בהורדת המן כל איסור אצל הקב"ה, בכל זאת, הוא נמנע מלעשות כן ביום השבת במשך ארבעים שנה במדבר. מדוע נהג כן? כדי להעיד בפני כל כי השבת משמעותית עבורו והוא חפץ שישראל ישמרו עליה, וכפי שכתבו הרבה מן המפרשים, ובראשם רש"י: "ראו בעיניכם, כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומיים" (שמות טז, כט). 

בעקבות ניתוח הוויכוח בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס, נשוב עתה לפירוש רש"י לפסוק "עֹד כָל יְּמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְּקָצִיר וְּקֹר וָחֹם וְּקַיץ וָחֹרֶף וְּיֹום וָלַיְּלָה לֹא ישְּבֹתו" (בראשית ח, כב). דומה שפירושו של רש"י, "לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן", הוא עצם טענתו של טורנוסרופוס – שאין בטבע הוכחה לקיומה האובייקטיבי של השבת, שהרי האל ממשיך להשיב בה רוחות, להוריד בה גשמים ולהצמיח בה עשבים. כיוון שכך, אין טעם לאסור על הגויים לשמור שבת, שהרי אפילו האל אינו מציין אותה באופן מיוחד. אולם, הדבר השתנה עם ירידת המן לבני ישראל, הרי כך השיב רבי עקיבא לטורנוסרופוס: "שהרי אוכלי המן מעידין עליו", כלומר, במדבר התברר לעיני כול שלשבת מעמד אובייקטיבי בעיני ה'. ולכן כאשר התורה מספרת על כך שה' בירך וקידש את יום השביעי, הסביר רש"י שהדברים נאמרו על העתיד לבוא:

"ויברך ויקדש": ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת, ובשישי לחם משנה. וקידשו במן – שלא ירד בו מן כלל. והמקרא כתוב על שם העתיד. 

אם כן, לפי רש"י ובעל המדרש, מעשיו של הקב"ה במן הם ההוכחה לקיומה האובייקטיבי של השבת, הוכחה העומדת ב"מבחן טורנוסרופוס" שהעולם כולו חיכה לו אלפי שנים מבריאת העולם. 

ואולי כאן המקום לנסות להבין מדוע נאסר על הגויים לשמור את השבת? לדעתי, האיסור לנוכרי לשמור את השבת נבע מהחשש שגויים יחדשו דת שתטיף לשמירת שבת באחד מימי השבוע ואפילו בשבת. דבר זה מוכח מהאופן שבו סיכם הרמב"ם איסורים אלה: 

גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת, אפילו ביום מימות החול – אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר – מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג (משנה תורה, הלכות מלכים פרק י' הלכה ט). 

נראה שהאיסור שנקבע בתלמוד נולד בעקבות מחדשי הדת, נוצרים ואולי אפילו מוסלמים. אנו יודעים כי במאה הרביעית לספירה העבירו הנוצרים את השבת ליום ראשון בשבוע. רבינא, אשר הביא את האיסור לידיעתנו במסכת סנהדרין, הוא זה שהוסיף שאסור לנוכרים לשבות בשום יום בשבוע ולא רק בשבת. אבל גם מאות שנים לאחר מכן, יהודים התייחסו  לנסיונות של נוכרים לשנות את יום השבת. וכך כתב ר' יוסף אלבו ב"תורת העיקרים": 

מי נתן רשות לאפיפיור לשנות מצוות השבת שאינה מן המשפטים? בירידת המן נראה אות אמת שיום השבת בעצמו קדוש בכוח אלוהי לא מצד המנוחה בלבד כהנחות הנימוסיות, ועל כן אמר הכתוב: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת" וגו'. כלומר, כי בהיות המן יורד בששת ימי השבוע ולא ביום השבת, והיותו יורד בשישי לחם יומיים, הוא אות מורה על קדושת השבת בעצמו ושהוא מאת ה' מן השמים, ולזה אי אפשר לשום אדם לבטלו. וכל שכן שהיא אחת מעשרת הדברות והיא מצווה שקיימוה ישו וכל תלמידיו (מאמר שלישי, פרק כה)