וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.(במדבר יב,א)

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פעמיים התמודד משה עם דרישות העם למים. בפעם הראשונה, כפי המתואר בספר שמות בפרשת בשלח: "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סין, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם" (שמות יז, א). ואילו בפעם השנייה, כפי המתואר בספר במדבר בפרשת חוקת, אחרי מותה של מרים: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקְהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן (במדבר כ, ב). בגמרא בתענית (ט ע"א) מובא הסברו של ר' יוסי ב"ר יהודה לחיסרון המים שבפרשת חוקת: "באר ניתן לישראל בזכות מרים, מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה".

תגובתם של משה ואהרון בשני המקרים הייתה דומה. אולם בניגוד לאירוע המתואר בספר שמות, בעקבות האירוע שעליו מסופר בספר במדבר נגזר על משה ואהרון שלא יביאו את בני ישראל אל הארץ המובטחת.  מפרשי התורה מוצאים הבדלים משמעותיים בין תגובתם של משה ואהרון בשני המקרים . אולם בניגוד לאירוע המתואר בספר שמות, בעקבות האירוע שעליו מסופר בספר שני המקרים, שבכוחם להסביר מדוע העונש נזכר דווקא בספר במדבר.

לעניות דעתי, ההבדל בין פרשת בשלח לבין פרשת חוקת הוא בשני הבדלים בסיסיים שלא זכו לתשומת לב: א. בפרשת בשלח מדובר באירוע שהתרחש לפני מתן תורה, ובפרשת חוקת מדובר באירוע שהתרחש אחרי מתן תורה; ב. בפרשת בשלח התורה מעידה: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם", ואילו בפרשת חוקת התורה מעידה: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". 

נראה כי בפרשת חוקת, דהיינו בפרשת מי מריבה, טענת העם כלפי משה היא כזאת: אתה הטלת עלינו, בד בבד עם נתינת התורה, דיני טהרה. המבוססים על טבילה במקווה: טהרת המקדש, טהרת התרומות והעיקר טהרת המשפחה. המציאות היא שאין מים לעדה לא רק לשתייה, אלא . לטבילה. אם כך, טענתם היא שבלי מים אין אפשרות לקיים חיי אישות.

 מסתבר שהבאר של מרים סיפקה יםמ לכל אותן מקוואות טהרה, לצורכיהם של שש מאות אלף איש ומשפחותיהם. לאחר מות מרים מספרת לנו התורה: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה!" פירוש הדבר הוא שיש מחסור חמור במקוואות.. חיסרון זה לא היה בעיה באירוע המתואר בפרשת בשלח, שקרה לפני מתן תורה, כי אז טרם צוו ישראל על הטבילה. זו הסיבה שבפרשת בשלח, התמקדה הדרישה במי שתייה בלבד. 

נכון הוא כי גם בפרשת חוקת כתוב: "וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ה), אלא שזהו נוסח התלונה של העדה, ולא עדות התורה. העדה, לדעתי,, נקטה כאן בלשון נקייה, בתביעתה לתנאים נאותים עבור קיום חיי משפחה, כמאמר חז"ל: "ולא תתורו אחרי לבבכם' – — מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר" (נדרים כ ע"ב), ויש כאן רמז לדברים שבינו לבינה. אולם, התורה היא שמעידה כי "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֲדָה", בשונה ממה שהעידה בפרשת בשלח שלא היו מים "לִשְׁתּת ההעם".

ידוע לנו מדברי חז"ל שמשה חי חיי פרישות. כזכור, בפרשת בהעלותך, מביא רש"י את דברי המדרש על הפסוק: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמִשֶׁה עַל אדוֹת הָאִשָּׁה הַכְּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח כִּי אִשָּׁה כֶשִׁית לָקָח" (במדבר יב, יא): 

ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה? רבי נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה, בשעה שנאמר למשה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה". כיון ששמעה צפורה, אמרה: "לנשותיהן של אלו! אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני", ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. 

משה שפרש מאשתו איננו מסוגל להבין את דרישת העם למים שיאפשרו לנשותיהם לטבול לטההרתן. הוא כועס: "שְׁמְעוּ נָא הַמַּרִים הַמִן הַסְלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", כאילו אומר: זה מה שיש לכם בראש? אפוא  חיי קדושה? 

על התנהגות זאת אמר הקב"ה: "יַעַן לֹא הָאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִישָׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ הַקָהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב). הקב"ה קובע נמרצות: חיי משפחה יהודית הם הקדושה בהתגלמותה ולא הפרישות.

כעת גם מובן מה היה חטאו של אהרון. מאחר שאהרון ומרים הם אלו שמתחו ביקורת על אחיהם משה, בגלל פרישתו מאשתו, היה על אהרון לצדד בדרישת העדה לאפשר להם חיי משפחה ולהעמיד את אחיו על טעותו. אהרון לא פעל בהתאם לביקורת שלו על חיי הפרישות של משה, ולכן גם הוא נשא באחריות: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". לפי זה, יתכן כי כישלונו של אהרון בפרשת מי מריבה גדולה מזה של משה.