פרק לד

פרק זה מסודר לפי אותיות הא-ב. אומר המדרש: "באותה שעה(שאכיש אמר: החסר משוגעים אנכי וגרשו), שמח דוד שמחה, שיצא לו השטות מתוך השמחה, ועשה את השירה הזאת באלפ"א בית"א. אמר להקב"ה כמה טובה היא השטות…".[1]

מה הקשר בין השמחה לבין אותיות האלפ"א בית"א?

כשאדם מסדר במוחו את שבחו של הקב"ה, הוא מצמצם את מכלול התודות וההלל. ומצד זה, מוטב היה לכאורה, שהאדם יאמר רק את האלפ"א בית"א בלי לצמצם את הרגש שלו למילים מסוימות. אלא שאף בכך יש חיסרון, כיון שעל האדם גם לתרגם את התודה שבליבו למילים, שכן בלי זה אין תודה.

הפתרון הוא, לסדר את דברי התודה והשבח, ע"פ אותיות האל"ף בי"ת. בכך מתאפשר לאדם גם להודות וגם לבטא את האינסופיות המקננת בליבו.

המזמור שלפנינו מתאר יחס של מעורבות כביכול, בין דוד המלך לבין הקב"ה. זו איננה שמחה מקרית, ולא רק שמחה הנובעת מן ההצלה. זוהי שמחה הפועמת בדוד, מתוך חיבור לקב"ה. למרות שמתוך הסדקים מבצבצת נפשו הרוגשת של דוד, רגש דתי גדוש בשמחה, דוד המלך משכיל לתרגם אותן תעצומות נפש למילים ולמשפטים, הערוכים בקפידה על פי אותיות האל"ף בי"ת.

א.    לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ.

הפסוק הזה מתאר כיצד על האדם להתמודד עם הצרות הפוקדות אותו.

אנו יודעים כי דוד, בבורחו מפני שאול, הגיע אל אכיש מלך גת, ואנשיו של אכיש אמרו לו שזו הזדמנות להרוג את דוד. דוד פחד מפני אכיש וכדי להציל את עצמו הוא התנהג בצורה תמוהה: "וישנו את טעמו בעיניהם, ויתהולל בידם ויתו[2] על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו".[3] ואכן בעקבות התנהגותו "המשוגעת" של דוד, אכיש גירש אותו והלך מהם.

אם שם המלך הוא אכיש והפרק הזה מתייחס לאותו אירוע, מדוע כתוב אבימלך, ומדוע כתוב "בשנותו את טעמו" ולא את בגדיו.

'אבימלך' הוא השם הכולל למלכי הפלישתים.[4] אולם ע"פ המדרש נקרא אבימלך, בגלל שנמנע מלהרוג את דוד, כפי שאמרו לו אנשיו לעשות, ובגלל צדיקות זו, נקרא אבימלך.[5]

בזוהר כתוב שדוד המלך היה 'בדחא דמלכא', בחינת שמחתן של ישראל. וכתב ר' נתן מברסלב, שעיקר המלחמה של דוד המלך עם הסטרא אחרא, היה רק לשבר את העצבות ולזכות לשמחה. לכן, בעת שדוד גלה אל בין הפלישתים ותפסוהו והביאוהו אל אבימלך ורצו לנקום בו, ראה דוד שאי אפשר להתגבר עליהם ולצאת מהם, כי אם ע"י שמחה.[6] ודבריו מדויקים בלשון המדרש שכתב: "באותה שעה, שמח דוד שמחה, שיצא לו השטות מתוך השמחה".

יוצא לפי"ז, שכשבאה צרה על האדם, העצה היעוצה היא להיות בשמחה. אלא שהעצה הזו היא בעייתית, כיון שהיא מתעלמת ממצבו הנפשי האמיתי של האדם. כיצד יכול האדם להיות בשמחה, כשהוא נתון בצרה, הרי השמחה שלו תהיה לכאורה מלאכותית.

אצל אדם המונע מן הרגש שלו בלבד, השמחה תהיה מלאכותית. אולם אצל אדם תבוני, בעת צרה עליו לשאול את עצמו, בשל מה, או בשל מי הסער הגדול הזה. האדם יכול לשקוע בצרתו ולהתאבל על חורבן חייו והוא גם יכול לחפש את האשמה באחר. אך מנגד, הוא גם יכול להבין כי הקב"ה רוצה שיתקן וישלים את עצמו. הקב"ה רוצה לכפר על עוונותיו. מחשבות אלו אמורות לשמחו. לא שמחה של שחוק וקלות ראש, אלא שמחה פנימית.