דש
א. גדר המלאכה

 

מלאכת דש שבמשכן היו ב' פירוקים. א. הוא הפירוק של הגרעין מהשיבולת. וזהו הדישה. ב. הוא פירוק קליפת הגרעין מהגרעין עצמו, וזהו כתישה.

האם צריך דוקא ממקום שנתכסה בו
ובר"ח (שבת עג:) כתב שגדר המלאכה הוא פירוק האוכל מהפסולת המחוברת בו להכינה לברירה. שכתב, 'הדש [הוא] המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או כברה [בזרייה] או בהרקדה'[1]. והינו שדוקא אם הוא הפריד אוכל מפסולת אבל אם הפריד אוכל מאוכל או פסולת מפסולת לא חשיב מפרק, וגם שהפריד, בעינן דווקא שיפריד פסולת המחוברת באוכל, אבל אם היא אינה מחוברת לא[2].

סתירת דברי רש"י
והנה ברש"י בכמה מקומות מבואר שמלאכת דש היא דווקא באופן שהוא הוציא את הפרי ממקום שנתכסה בו.

רש"י בשבת (יח. ד"ה שטוענין) כתב, ש'מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, (ו)היא תולדה דדש'. וכן מבואר ברש"י (שם עד. ד"ה וליחשב) שכתב גבי כותש שהטעם שהוא דומי לדש הוא משום, 'דהא נמי מיפרקה מלבוש היא'. וכן נראה מרש"י שם (צה. ד"ה מפרק) שכתב גבי חולב שהטעם שהחולב חייב משום מפרק הוא משום שהוא 'כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש'. והרי מבואר שהגדרת המלאכה היא פריקת פרי המכוסה מדבר המכסה.

אכן ברש"י בשבת (עג:) מבואר שיש דישה בפירוק פסולת מאוכל אף שאינו מכוסה, וכל היכי שהוא מחובר סגי.

שדא פיסא לדיקלא
שהנה איתא בגמ' שם 'אמר רב פפא, האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר, אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך'. וביאר רש"י שם (ד"ה מפרק) שהטעם שהשדא פיסא לדקלא חייב משום מפרק הוא, כיון שהוא פירק את התמרים מן המכבדות[3].

והנה לכאו' הרי המכבדות אינם מכסות את התמר ואפ"ה כתב רש"י שהוא תולדה דדש. וכן משמע מלשון רש"י בכתובות (ס.)[4].

ובאג"ט (דש סק"ב) ובשביתת השבת (פתיחה לדש אות ה) העירו שלכאו' דברי רש"י סותרים זה לזה, שמחד משמע שבעינן נתכסה, ומאידך משמע שאפי' הפרדת המכבדות מהתמרים המחוברים בה איכא בזה משום דש.

ותירצו שהאופנים שבהם רש"י כתב שמפרק ממקום שנתכסה, הוא באופן שאין חיבור בין האוכל לפסולת, אלא הפרי מכוסה גרידא בפסולת, ולפכך אף שהפרי לא מחובר כיון שהוא מכוסה חייבים על הוצאת הפרי משום דש, ולעולם פירוק אוכל מפסולת המחוברת אף על פי שלא נתכסה חייבים עליה משום דש.

ולדבריהם יסוד מלאכת דש הוא פירוק אוכל מפסולת, וחידשה הגמ' שגם כותש וחולב [לדעת רש"י שחייבים עליה משום דש] שהם לא מחוברים לקליפה והפסולת היא רק מלבוש חייבים עליה משום מפרק.

הטעם שפירוק הפרי מהפסולת המכסה חשוב מפרק
והביאור במה שפירוק המלבוש מן האוכל חשוב מפרק אף על פי שהוא לא מחובר, הוא משום שכיון שהפרי מכוסה בקליפה ומכונס בתוכה, נעשו האוכל והפסולת כחפצא אחת, ולכך המפרקו לב' חלקים חייב משום מפרק, אבל לעולם הגדרת מלאכת דש הוא הפרדת אוכל מפסולת המחוברת בו, וכמו שכתב הר"ח.

דעת הראשונים שבעינן דוקא נתכסה
והנה הריטב"א ודעימי'[5] (שם) הק' ע"ד רש"י שכתב שפירוק תמרים מן המכבדות הוי דש, שהרי אין זה דומה לדש, שדש הוא מפרק את גרעין מהקליפה, והמכבדות הם לא קליפה אלא רק מחוברות לתמר[6].

וע"כ הראשונים שהקשו ע"ד רש"י לא נחתו לחלק בין אופן שהפסולת מחוברת לאופן שהפסולת לא מחוברת, ובכל האופנים בעינן דווקא שגרעין גודל בתוך הפסולת המכסה אותו. והינו שס"ל שהגדרת מלאכת דש היא הוצאת הפרי ממלבושו. והפרדת פסולת שמחוברת לפרי אין בזה משום דש. ויל"ע במאי פליגי. [ויבואר להלן]

האם בעינן דוקא גידולי קרקע
בגמ' בשבת (עה.) איתא, 'תנו רבנן, הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר, חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה. אמרו לו, אין פציעה בכלל דישה' וביאר רבא שם את טעמא דרבנן, שהוא משום ד'קסברי, אין דישה אלא לגדולי קרקע', ולכך כיון שחלזון אינו גדל בקרקע אין בפציעתו חיוב מפרק.

ומבואר שטעמא דחכמים הוא שאף שמעיקרא הוי עשיה של מלאכת דישה בפציעת החילזון, כיון שאין דישה אלא בגידולי קרקע אינו חייב משום דש, וחייב רק אחת משום צידה [וכדפירש"י שם]. ובפשטות מבואר שרבי יהודה ס"ל דאיכא דישה אף שלא בגידולי קרקע.

ולכוא' יש להבין במאי פליגי, שהרי אם הוי פירוק כדש וכמו שכתב רש"י שם (ד"ה בכלל) שהפוצע הוא 'מפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה'. אם כן מאי אכפת לן שהוא לא הוי בגידולי קרקע, הרי כיון שהוא עושה את תוכן המלאכה מדוע לא יהיה חייב משום דש, כשאר תולדות, שהרי לא בעינן שהתולדה תהיה כעין האב ממש, וכל שהמלאכה נעשית חייבים.

מ"ש מלאכת דש מקוצר
ועוד יש להבין, שהנה במלאכת קוצר לא בעינן גידולי קרקע, שהרי אמרי' בגמ' (שבת קז.) שהתולש כשות מאיזימי והיגי, וכן התולש פיטרא מאונא דחצבא, שבפשטות הם לא חשובים גדולי קרקע לענין פדייה במעשר שני, וכן בבישול משמע שלא בעינן גידולי קרקע, אף שהבישול שבמשכן היה בגידולי קרקע, ואם כן מ"ש הכא שבעינן גידולי קרקע. וצ"ע.

חולב
והנה בגמ' (שבת צה.) מובא בריי', שהחולב חייב ואמרי' בגמ' שטעמא דחייב הוא משום מפרק, וביאר רש"י שם (ד"ה מפרק) שמפרק הוא תולדה דדש, וכן דעת ר"ח[7].

אכן דעת בתוס' (שם עג: ד"ה מפרק) הביאו את דעת ר"ת שהחולב חייב משום ממחק, מפני שהוא ממחק את הדד. ולכך הוא אף שאינו גידולי קרקע הוא חייב[8].

והק' בתוס' ע"ד רש"י, היאך ס"ל שמפרק דחולב הוא תולדה דדש, והרי לרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע[9].

האם בעלי חיים חשובים גידולי קרקע לגבי דש
והוסיפו, שאין לומר שבעלי חיים חשובים גידולי קרקע כמו פדיית מעשר שני שאמרי' (עירובין כז:) שבעלי חיים הם בכלל גידולי קרקע ופודים בהם מעשר שני, ולכך דווקא בבעלי חיים יש בהם דישה שהם חשובים גידולי קרקע אבל בחלזון שהוא דג אינו חשוב גידולי קרקע, משום שטעמא דרבנן הוא משום שילפי' להו דישה מסממנים שבמשכן, ושם לא שייך לומר שאף בעלי חיים הם בכלל, שהרי שם איירי דווקא בדבר שגודל מן הקרקע ממש. וכן מבואר בריטב"א (שם עה.) שממה שאמרי' דאין דישה אלא בגדולי קרקע מבואר שבעינן דבר הגדל ממש בקרקע, אבל בעלי חיים לא.

ובתוס' שם (עג. צה. ד"ה מפרק) תי' את דברי רש"י שע"כ ס"ל שהבריי' היא אליבא דר"י, ולכך משמע שהילכתא כר"י שיש דישה אף שלא בגידולי קרקע.

דעת הרמב"ם
אכן מבואר ברמב"ם (שבת פ"ח ה"ז) שמחד אין דישה אלא בגידולי קרקע, ומאידך חולב חייב משום מפרק, שכתב שם, 'הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק'.

ולדעת הרמב"ם תיקשי קושיית התוס', שאם אין דישה אלא בגידולי קרקע היאך חולב חייב משום דש.

ובאמת שהמגיד משנה שם כתב לתרץ בדעת הרמב"ם, שפליג ע"ד התוס' וס"ל שאף בעלי חיים חשובים גידולי קרקע[10] לענין דישה[11].

בביאור הטעם שבעלי חיים חשובים גידולי קרקע לענין מעשר שני
ובעיקר מה שבעלי חיים חשובים גידולי קרקע לענין מעשר שני הוא מפני שאף הם גדלים מן גידולי הקרקע, שהם אוכלים את גידולה. אלא שנח' הרמב"ם והתוס' אם גם לענין דישה אמרי' הכי, שהתוס' ס"ל שבעינן דומיא דמשכן ממש, והא דווקא בדבר שגדל ממש מן הקרקע, והרמב"ם ס"ל שאף בדבר שגודל מגידולי הקרקע הוי דומיא דמשכן[12]. ויל"ע במאי פליגי.

חילוק בין מפרק לדש
והנה הרמב"ן (שם צה.) הקשה נמי את קושיית התוס' מדוע חולב חייב משום מפרק שהרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ותי' בזה"ל, 'וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגדולי קרקע אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך כיס שלהן כגון חולב דומיא דדישת גדולי קרקע היא'. והיינו, שהיכי שהוא מפרק את הפרי מן הפסולת המחוברת בו זהו הוי דווקא בגידולי קרקע אבל היכי שהוא מוציא את הפרי הטמון בתוכם זהו אף שלא בגידולי קרקע. וצ"ב מה הסברא לחלק.

וכעין זה כתב בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם (תשובה יח נדפס בתחילה הספר של השביתת השבת) כתב, שהאב דדש הוי דווקא בגידולי קרקע אבל התולדה דהיינו מפרק הוי אפילו שלא בגידולי קרקע. וגם בזה צ"ע איך לחלק בזה.

ודבריו לכאו' מדויקים ברמב"ם, שהרמב"ם כתב תחילה שאין דישה אלא בגידולי קרקע, ואח"כ כתב את הדין של מפרק שהוא תולדה דדש, ואחר כך כתב את הדין של חולב, ומשמע מלשונו בפשיטות שאת הדין של גידולי קרקע הוי רק בדש.

ולכוא' יש להבין בדברם כמה ענינים. א. מה הסברא לחלק בין האב לתולדה. ב. מהו דש מהו מפרק, שהרי נימא שאף הדש יהיה כמפרק לענין שאינו יצטרך גידולי קרקע. ג. שאם כן אף פוצע חלזון יהיה חייב שהרי הוא מכונס וטמון, ואם כן מדוע לבנן אין דישה בו. ד. מדוע בעיקר הדין של אין דישה בגידולי קרקע לא אמרי' מנה"מ בגמ', ואל נראה שחיפשנו לזה פסוק, וזהו נראהמח' בסברא. ה. מדוע זכו גידולי קרקע שאף שהדישה היא בעצמו של פרי יש בזה דש

ביאור הסוגיא לדעת רש"י
ונראה לי לבאר ע"פ דברי רש"י שהבאנו לעיל, שהרי הנה התבאר ששיטת רש"י ור"ח שכל ניתוק אוכל מפסולת יש בו משום דש אף שאינו מכוסה. והינו שיסוד הדש הוא ניתוק אוכל מפסולת המחוברת בו. וביארו האחרונים שס"ל לרש"י והר"ח שאף בדבר המכוסה שאינו מחובר כגון חלב איכא בזה משום דש, ולכך רש"י כתב גבי חולב שהוא דש מפני שהוא מוציא את החלב ממקום שנתכסה בו.

והנה לכאו' יש להבין באמת מה נשתנה חיבור של פסולת מאוכל מחיבור של אוכל ואוכל שאנו אומרים שאין בזה דישה, שהרי אם גדר המלאכה הוא הפירוק של ב' דברים אם כן כל אוכל המחובר באוכל אחר המפרק יהיה חייב משום דש, והרי ידוע שדווקא פסולת המחוברת באוכל אסורה בדש.

ועוד יש להבין, שהנה בכל המלאכות איכא יצירה במעשה מהלאכה, וע"ז אנו מחייבים את העושה המלאכה. וזהו הינו טעמא שאמרי' בגמ' שמלאכת הוצאה היא מלאכה גרועה כידוע. ואם כן איפה יש להבין מהו היצירה שמתגלה במלאכת דש, שהרי אם עניניה הניתוק מן הפסולת הרי לא נתחדש באוכל שום יצריה חדשה, שהרי הוא נשאר כמותו, ואפשר לאוכלו בלא הפסולת אף שהיא מחוברת בו.

והנה מעיקרא אין שם של יצירה חדשה שהאדם עושה פירוק בפרי עצמו, כיון שמעיקרא הוי ליה שם פרי והשתא יש לזה שם פרי. מה שאין כן היכי שהיו ב' דברים מחוברים כגון חלב שהוא דבר פרי בפני עצמו יש להתגלותו של הפרי שם מחמת המלאכה שנעשתה.

ונראה שדוקא בפרי עצמו של גידולי קרקע יש לזה שם של יצירה, שכיון שגידולי קרקע טבעם שהם גדלים יחד עם פסולת, ואין האדם מכניסם לאוצר או לביתו אלא לאחר סילוק הפסולת מן הפרי הגדל, אם כן אף שהוא מחובר הוא חשוב בפני עצמו ויש לזה שם של יצירה חדשה, שהוא ניתק את הפרי מצורת גדילתו מהטבע והפך אותו לאוכל[13], מה שאין כן חלזון כיון שלא הוי גיודלי קרקע ואין שם לדם בעצמו אף שהוא מכונס כיון שאין לו שם פרי קודם לכן אין בזה מלאכה[14].

ועדין צ"ע בכ"ז, הא אדרבה נימא שדם חלזון אף שאין לו שם פרי קודם לכן שיהיה לזה שם של דש.

וע"כ מבואר שאין שם דישה אלא בדבר שמעיקרא הוי ליה שם של ב' דברים והשתא הוא נתן לו שם בפנ"ע ובתוספת של יצרה והתגלות חדשה, מה שאין כן היכי שאין שם פירוק כיון שהוא לא הוי ב' דברים אם כן אין זה מפרק כלל ולא יהני ליה מה שהוא נתן שם לדם, כיון שסוף דבר הוא לא פירק ב' דברים.

ומעתה, א"ש דעת רש"י מה שאיכא דש אף בדבר שאינו מכוסה, שכיון שהוא נתן לפרי שם אוכל בפנ"ע והוא קידם את הפרי מן הטבע במה שהוא הכין את הפרי לזריה וברירה לכך יש לזה שם של יצירה חדשה.

ונמצא, שבשביל חיוב דש בעינן תרתי. א. שיהיו מעיקרא ב' מינים המחוברים. ב. שיהיו אחרי כן שם של יצירה חדשה.

ולכך גידולי קרקע יש בהם שם של יצירה חדשה במה שהם התקדמו משלב של פרי עם פסולת לאוכל. וגם יש לזה שם של ב' מינים משום שדך גדילתן לגדול עם הפסולת. מה שאין כן עצו של פרי שאינו גידולי קרקע אין חשוב החלזון לפסולת הגדלה אלא לבעל חי שאנו רוצים לחלקו להוציא פירות אחרים ממנו וזה אין לזה שם מפרק, שאין זה פירוק ב' מינים.

ומעתה מבואר שפיר כל הקושיות שנשנו, שהחילוק בין האב לתולדה, הוא שהאב הוא תוכן המלאכה וצורת המלאכה שנעשתה במשכן, והתולדה הוא הדומה לה, ולכך שם המלאכה של דש הוא פירוק, והתוכן של המלאכה הוא הפרדת הב' מינים והאב עצמו קיים בגידולי קרקע ששם שם המלאכה הוא היצירה בגידולי קרקע לקדמם לשם פרי, מה שאין כן היכי שאין ב' מינים, אולם התולדה היא מה שנמצא באופנים אחרים ודברים שונים שהם יהיו ב' מינים מחוברים מעיקרא שאנו נותנים לזה שם חדש במה שהוא נפרק מן הדבר שמחובר בו, ולכך חולב שייך שפיר שהוא יהיה תולדה דדש.

ולפי"ז מתבאר מדוע הרבינו חננאל כתב שהדש מכין לברירה וכו', שזהו גדר הדש צמה שהוא מכין את הגידול לשם אוכל בפנ"ע, שזהו ברירה בירור אוכל וסולת, והדש מנתק את האוכל מן הפסולת להחשיבו כב' דברים.

ולפי"ד א"ש מדוע קרינן לחולב מפרק ולא תולדה של דש, שמפרק הוי כל דבר שהוא מפרק ב' מינים מה שאין כן בדש אפילו שהוא בעצמו של פרי איכא דישה מפני שהוא חושב כב' מינים מפני שהוא גידולי קרקע וכדאמרן.

בדעת הרמב"ם אין לומר כפירוש רש"י
אלא שכ"ז אפשר לומר בדעת רש"י, אבל בדעת הרמב"ם אין לומר כן, שהרי ס"ל (שם ה"ח) שחובל יש בו משום דש, וע"כ שלא נחת לחילוק הנ"ל וס"ל שבעלי חיים נמי חשובים גידולי קרקע.

ולכאו' יש להקשות ע"ד שהרי אי נימא שבעינן גידולי קרקע דומיא דמשכן אם כן מדוע שנימא שאף בעלי חיים חשובים גידולי קרקע, ואי נימא כנ"ל בדעת רש"י אם כן תיקשי חובל.

ונראה לבאר ע"כ בדעת הרמב"ם שס"ל שבאמת טעמא מה שבעינן גידולי קרקע הוא משום שבעינן דומיא דמשכן, אלא כיון שהתולדה לא בעינן שתהיה כמו האב, אפשר שעכ"פ תולדה היא יכולה להיות. וצ"ע.

ונמצא שאיכא ג' מחלוקות בדבר. דעת ר"ת שבעינן דווקא גידולי קרקע דומיא דמשכן. דעת הרמב"ם שאף בעלי חיים חשובים גידולי קרקע ולכך חשוב דומיא דמשכן. ודעת רש"י שמה שבעינן גיודלי קרקע הוא רק משום שרק בגידולי קרקע יש לזה שם לש ב מינים לתת שם ביצירה[15].

והנה ר"ת (שם עג: ד"ה מפרק) דימה את סוגיין לסוגיא דב"מ (פט.) גבי לא תחסום שור בדישו, שאמרי' שם שאיסור לא תחסום הוי דווקא בגידולי קרקע שהוא כעין דיש שגדל ממש מן הקרקע אבל בעלי חיים לא.

ולכאו' יש להבין בדברי ר"ת, מאי מדמה לדינים של ילפותא, הא הכא הוי ענין בצורת המלאכה ואם הוי חולב בצורת המלאכה של דישה מדוע לא נחייב עליה

ביאור דעת ר"ת
ותי' ר"ת שם שמה שהחולב חייב משום מפרק הוא תולדה דממחק מפני שהוא ממחק את הדד.

והק' ע"ד בתוס' מהגמ' (שבת קמד:) שאם כן מודע אמרי' (שם קמד:) שחולב אדם חלב לתוך הקדירה משום שמשקה הבא לאוכל כאוכל, שהרי כל הדין של משקה הבא לאוכל הוי בדיני מפרק שאין לפירוק שם פירוק כיון שהוי כמפריד אוכל מאוכל, אבל אי הוי משום שהוא ממחק את הדד מאי אכפת לן שהוא מפרק לאוכל.

ובעיקר דברי ר"ת יש להקשות, שהרי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי הוא רוצה את החלב ואין לא ענין במיחוק הדד, ועוד שאם כן מדוע קרינן ליה מפרק הא הוי ממחק ממש.

אכן בר"ת בספר הישר (חלק החדושים סימן כג) כתב בזה"ל 'אבל נר' לר' לפרש דתרי ענייני מפרק הן מפרק בגידולי קרקע תולדה דדש הוא מפרק שאינו בגידולי קרקע כגון הכא תולדה דממחק'. ומבואר בדבריו שכל מפרק שאינו בגידולי קרקע אינו חייב משום מפרק אלא משום ממחק.

אלא שצ"ע שאחר כן להדיא כתב ר"ת גבי חולב לתוך קדירה שאמרי' שהוא פטור משום שהוי משקה הבא לאוכל כאוכל דהוי אוכלא דאיפרת. ואם כן הרי להדיא שס"ל שהוי טעמא משום מפרק אוכל מפסולת וצ"ע אם כן היאך שייך לממחק

ונראה לבאר, שס"ל שדמי מלאכת דישה למלאכת ממחק, שתרויהו תוכן הפעולה הוא הפרדת הפסולת מן הפרי, שמפרק בדישה הוא הפרדה הפסולת מן האוכל, והמפרק בממחק הוא הפרדת השערות מן העור ואם כן כ"ז הוא בבהמה שהוי פסולת ובהמה שהשערות הם הפסולת של הבהמה. ואם כן אפשר שתולדת ממחק הוא מפרק, שכל פירוק ב' דברים יש בו מפרק.

ומעתה, צ"ל שכיון שיש ב' אבות מלאכות שהתוכן שלהם דומה אם כן שאנו באים לדמות להם תולדה ניזיל בתר מה דהוי במשכן, ואם הוי דישה גידולי קרקע בעינן דוקא גידולי קרקע ומה שלא הוי גיודלי קרקע הוא תולדה דממחק.

ומעתה א"ש אף לפי התוס' שמה ששאר מלאכות לא בעינן גידולי קרקע הוא משום שאין עוד מלאכה הדומה לה ולכך אפילו קוצר אין צריך גידולי קרקע, כי שאר דברים הגדלים בבעלי חיים הם גוזז ולכך חוץ מבעלי חיים שנח' בזה הראשונים כל הדברים הגדלים כדרך גדילתן יש בהם משום קוצר[16].

ולפ"ד נפקא שאין חילוק בין מפרק של דש למפרק של ממחק, אלא כל מקום שהוא גידולי קרקע הוא חייב משום מפרק דדש וכל מקום שהוא מפרק בבעלי חיים הוא מפרק דממחק.

ומעתה לא קשיא קושיית התוס' ע"ד ר"ת מהא דחולב לתוך הקדירה שהוא פטור, שהרי אף לפי ר"ת חולב חייב משום מפרק אלא שילפי' ממחק פסולת מן עור הבהמה שיש חיוב על מלאכת מפרק כ"ז שאיכא לזה שם במלאכה, ולכך כיון שהחולב לתוך הקדירה הוי כאוכלא דאיפרת ליכא לזה שם פירוק שהרי הוא פירק אוכל מאוכל, מה שאין כן בממחק שהוי פולת מן הפרי, שהרי השערות הם הפסולת.

ונמצא שר"ת גופי' לא ס"ל שחייב משום ממחק את הדד. אבל תוספות שהק' עליו הבין את דברי ר"ת שלא כדבריו בספר הישר, אלא שהוי ממש משום ממחק ולכך הקשה שפיר מחולב לתוך הקדירה.

והוא הטעם לראשונים שס"ל שבעינן נתכסה דווקא
ולדברי ר"ת יש ליישב את הנך ראשונים שפליגי ע"ד רש"י [עיין לעיל] וס"ל שלא מהני פירוק תמרים מן המכבדות מפני שהם לא מכוסים, משום שס"ל שהחידוש שאיכא בדש הוא פירוק ב' מינים שנשתנה הפרי על ידי מה שנתגלה וממילא בכל אופן שבו נמצא את תוכן המלאכה יהיה בזה מלאכת דש, ורק משום שהוי ילפותא שבעינן גידולי קרקע דווקא נשתנה שאר דברים.

מדוע פוצע חלזון א"ח משום ממחק
אלא שיש להקשות שאם כל פירוק בבעלי חיים הוי משום ממחק אם כן מדוע פוצע חלזון לא חייב משום ממחק שהרי אף הוא ממחק את דמו ממנו. ובשלמא לדברי התוס' בדברי ר"ת שהבינו שהוי משום שהחולב הוא ממחק את הדד ניחא שאין זה בחלזון, אבל לפי דברי ר"ת בספר הישר צ"ע אם כן מ"ש פוצע חלזון מחולב.

ונראה לבאר ע"פ מה שביארנו בדברי הרמב"ן, כל מה שאיכא מפרק הוא משום שיש שם למאלכה במה שהוא מוציא מין אחד מהשני כשהוא מחובר בו ורק על ידי כך נעשה לזה שם מפרק, והשתא דווקא פירוק מדבר הגדל יחד שאינו פרי בפנ"ע בתוך הבהמה שזהו רק בדש, שהרי לממחק את שם מעשה הפירוק מחייב אלא מה שהוא ממחק, ואנן ילפי' להו שכל פירוק שיתן שם דבר יהיה חייב, ואם כן כ"ז דווקא היכי שהוא נתן שם וכגון בממחק אבל בפוצע חלזון, כיון שאין לדם שם לדם בפני עצמו ואין חשיבות לזה אם כן אין לזה שם מלאכת מפרק[17].

שם המלאכה בממחק הוא על ידי הפירוק
ולכך נידון הגמרא שם האם אפשר לדמות את זה לדישה, שכין שגם בדישה אין איזה מיחוק בגוף הפרי או איזה שם אם כן אפשר לדמות את זה למפרק דדש, שאף שאנו לא יכולים לדמות את זה למפרק דממחק אכתי למפרק דדש אפשר לדמות ששם אין איזה מעליותא בפירוק, וחזי' שכל פירוק מפרי מהמכסה שלו נמי יש חיוב אף שהיה ע"ז שם קודם, וע"ז אמרי רבנן שאין דישה אלא בגידולי קרקע, שדווקא בגידולי קרקע יש דש, משום שעל ידי שהוא מקדם דבר מן הטבע ונותן לו שם של אוכל יש לזה שם משא"כ פוצע חלזון שאין הוא ב' דברים מעיקרא ואין בו יצירה חדשה מאחר המלאכה ליכא בזה דש. ועדין הדברים אינם ברורים כ"כ וצ"ע.

מולילין מלילות
והנה כתב בשו"ע (או"ח סי' שיט ס"ו) שאין מוללין מלליות אלא בשינו וכתב שם הרמ"א שאע"פ שהוא מפרק את האוכל מתוך השיבולין אין בזה מפרק משום שהוי כלאחר יד.

ובמג"א כתב שדווקא לרכך מותר אבל לפרק את הדגן מן השיבולין הוי תולדה דדש ואסור. והוסיף שאם כבר נתפרקו מערב שבת מותר לקלף את הקליפה.

והקשה עליו הגרעק"א שם, מאי שנא קילוף מכותש שאיתא בגמ' (שבת עד.) שאסור לכתוש את הקליפה מחיטה אף אחר שהתפרק החיטה מהמוץ.

ובביאור הלכה (ס"ס שכא ד"ה לאלתר) תמה על הגרעק"א שהקשה כן, וכתב שודאי יש לחלק בין קילוף ביד לקילוף בכלי וצ"ע מה החילוק בזה.

ובמגן אבות (הובא בשביתת השבת דש סק"ו) תירץ שכיון שהקליפה בטלה לאוכל לכך מותר לקלפה.

ובאמת שדברי המג"א מבוארים כבר בגמ' בביצה (יג:) להדיא שאמרי' שם' המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. אמר רבי אלעזר, וכן לשבת'. ופירשו התוס' שם (ד"ה ואם) שכיון שכבר נתלשו מן השיבולין אין בזה דישה. והרי להדיא שאין איסור לקלף את הקליפה הפנימית[18]. וצ"ב.

ועפמש"ב יש לבאר, שגדר מלאכת הדש הוא דווקא היכי שהוא מפרק דבר להוציאו מן הטבע אליו לבית שהיצירה מה שהוא דבר שנתן לו שם אוכל, אבל דבר שהרגילות שהוא מלקפים בבית מותר. ולכך מותר לקלף את קליפות האגוזים בשבת כמבואר ברמ"א שם שרק את הקליפה הירוקה אסור אבל את הקליפה הקשה מותר כיון שכך הוא צורת הפרי שמבאים אותו לבית יחד עם הקליפה, ושם מלאכת דש הוא כדרך האומנים.

וכעין זה מבואר ב (דש סק"ו) שכתב, שאין דישה במקום שצריך לדוש בשניה, ולכך היכי שהוא מקלף את הקליפה והוא צריך גם לקלף את הקליפה השניה אין בזה דש מפני שהוא לא קילף בכדי להכניס את התבואה לאוצר[19]. אם כן ה"נ היכי שהוא לא מקלף להכניסו לבית, והוא כבר בביתו על שולחנו אין בזה מלאכת דש.

יחור של אילן
והנה הרמ"א (או"ח סי' שלו ס"ח) כתב, 'יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן, ובו פירות, מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת'[20]. ומקשו האחרונים מדוע לא הוי בזה משום מפרק שהרי מפרק את האוכל מן הפסולת המחוברת. ותי' הפמ"ג (שם סי' רכ אשל סק"א) שכיון שאין הפסולת מכסה את הפרי אין בזה משום מפרק. וכתב שם שהוא כדברי רש"י דבעינן דוקא ממקום שנתכסה בו.

ולכאו' לפי מה שהתבאר מבואר שכל מקום שהפרי מחובר לפסולת אף באופן שאין הפסולת מכסה אסור לפרק משום דש, ואם כן היאך הרמ"א כתב שמותר לפרק מן היחור שנפשח את הפירות.

ובאג"ט (דש סק"ב אות ו) תי' בשם למדן אחד, שכיון שדרך להביא את הפרי לשולחן עם העוקץ, אף שהעוקץ מחובר ליחור כיון שאין הפירוק מן היחור אלא מן העוקץ לית בזה משום מפרק.

אכן בשביתת השבת (שם) תי' שאף לדברי רש"י יש לומר שחייבים משום מפרק דווקא באופן שהוא כדרך דישה והכא כיון שאין דרך לפרק פירות מן היחור.

והביאור בזה הוא, שכיון שדישה הוא בדבר שדרכו להתלש עם אוכל ופסולת ואנו דשים את הפסולת מהאוכל אחר הקצירה, אבל היכי שהדרך הוא לתלוש את הפרי בלא פסולת אף שהוא מחובר ליחור אילן שנפשח אכתי אין דרך לדוש פרי מן יחור אלא ליקצור פרי מן היחור וכיון שאין כאן יניקה ואין היחור מחובר לקרקע לא שייך בזה לא דישה ולא קצירה, שאין שם על הפרי מקודם אוכל ופסולת מעורבים אלא פרי בפנ"ע.

הטעם שאין הקוצר חייב שנים
והנה הקשו הראשונים[21] ע"ד רש"י שכתב גבי מאן דשדא פיסא לדקלא שחייב משום שהוא פירק את התמרים מן המכבדות כשזרק את האבן שאם כן מדוע כל קוצר לא חייב שתים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום דש, שהרי התבאר מרש"י שרב פפא (שבת עג:) שאמר שמאן דשדא פיסא לדקלא חייב שנים אחת משום קוצר ואחת משום דש ואליבא דרש"י איירי היכא שהתמרים התפרקו מן המכבדות בעודן מחוברות לדקל[22].

ולפי מה שנתבאר בשביתת השבת יש לבאר את דברי רש"י, שאף שאת התמרים מן המכבדות אף שהם מחוברות איכא דש הוא מפני שהדרך לתלוש קודם את המכבדות ואחרי כן את התמרים ולכך המכבדות חשובות תלישת אוכל מפסולת אף שהם מחוברות, אבל בשאר פירות שאין דרך לתלוש את היחור עם הפירות אלא את פירות בלבד מעיקרא אין היחור נחשב לפסולת של האילן.

ונראה שזהו גופי' אמר רב אשי לרב פפא, שאין דרך דישה בכך ואין דרך פריקה בכך, שאין דרך תלישה בכך משום שהוי כלאחר יד שדרך תלישה היא בכלי או ביד [כדפי' רש"י שם (ד"ה אין)] ואין דרך פריקה בכך משום שאין דרך לפרוק אלא לאחר קצירה[23].

אכן להנך ראשונים שס"ל שלא שייך תלישה מן המחובר כלל אפילו לרב פפא, הביאור בזה שכל זמן שהמכבדות מחוברות אין להם שם פסולת כלל, ורק אחרי שנתלשות יש בזה אוכל ופסולת והמפרק את התמרים מהם חייב משום דש, אבל היכי שהוא מחובר לעץ אין לזה שם פסולת אלא כענף המחובר בעץ, ולא הוי רק משום שאין דרך בכך אלא ליכא בזה שם מפרק כלל.

 

ב. סחיטת משקין

איתא במתני' (שבת קמג:) 'אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין'. וביאר רש"י (שם ד"ה אין) טעמא, 'דהוה ליה מפרק, תולדה דדישה'. ומבואר בדברי רש"י, שהטעם שהוא חייב הוא משום שהוא מפרק את המקשה מן הפרי.

ולכאו' יש לעיין מדוע רש"י ביאר שהוא חייב משום מפרק ולא משום דש ממש, שהרי כמו שאין חילוק בין דישת סממנים לדישת חיטים, כמו כן נימא שאף הוצאת המשקה מן הפסולת הוא חייב.

ובשולחן ערוך הגר"ז (קונטרס אחרון סי תקי סק"א) כתב, שהחילוק בין דש לבין מפרק הוא לא חילוק מהותי אלא שדש הוא בכלי ומפרק הוא ביד, ולכך סוחט ביד הוא תולדה וסוחט בכלי הוא אב.

אך לפי מה שהתבאר לעיל שדש חייב על ליטוש הפסולת המחוברת בפרי והמפרק הוא כל אופן שיש בו דין פירוק שלא צריך להגיע אליו מצד מהותו כדש [כגון חולב] הוא מפרק אם כן צ"ע מדוע לומר שהוא לא חייב משום דישה, שהרי הוא דומה לזה.

והנה לכאו' יש לעיין בעיקר מה שהסוחט חייב, משום דש, שהרי התבאר שדין דש הוא הפרדת אוכל מפסולת ולא הפרדת אוכל מאוכל או פסולת מפסולת, ואם כן יש לעיין טובא, שהרי הפרי שלא סחוט ראוי לאכילה אף בלא פסילה ואם כן מדוע לומר שהסוחט את הפרי הוא יהיה דומה לדש.

ונראה לבאר בזה, שע"כ כיון שלמעשה על ידי הסחיטה נעשה ב' מינים שהרי משקה הוא מין נפרד מן האוכל לכך חשיב שהוי מפרק שהוא תולדה של דש, שבדש מצאנו שמחייבים על פירוק ב' מינים מחוברים, והכא נמי הוי פירוק.

הביאור במשקה הבא לאוכל
וזהו הביאור לכוא' מה שאמרי' (שם קמד:) 'אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה'. ואמרי' שם טעמן משום שהוי משקה הבא לאוכל כאוכל, וביאר רש"י (שם ד"ה לתוך) שהטעם שלתוך קדירה הוא לא חייב משום 'דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל'. ומבואר, שהטעם שלתוך הקדירה הוא אינו חייב הוא משום שהוא לא מפריד לב' מינים שהרי מעיקרא אוכל והשתא אוכל[24]. ולכך אי נימא שאין משקה הבא לאוכל חשוב אוכל אלא משקה יהיה לסוחט שם מפרק ויהיה חייב משום תולדה דדש.

וכן מוכח מדברי התוס' (שם עג: ד"ה מפרק) שכתב גבי טעמא שאין מפרק במשקה הבא לאוכל משום שהוא לא נשתנה[25], והינו טעמא, משום שאין שם יצירה אלא אם כן הוא נעשה למין אחר, ורק על ידי שהוא ב' מינים איכא לזה שם פירוק אבל אם לא נשתנה הוי כמפריד אוכל מאוכל.

אין סחיטה אל בזיתים וענבים בלבד
והנה איתא בגמ' (שם קמה.) 'אמר רב חייא בר אשי אמר רב, דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה, דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד'. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (שבת פ"ח ה"י) ובשו"ע (סי' ש"כ ס"א).

בביאור טעמא דתנא דבי מנשה
והנה רש"י (שם ד"ה דבר) כתב, 'אסרה תורה מלאכה, ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה, אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו'. ומבואר בדבריו שהטעם שאין איסור סחיטה אלא בזיתים וענבים הוא משום שאין דרך לסחוט שאר פירות, ולכך לא חשוב מלאכה כלל. ומשמע, שאם הוי דרך לסחוט בשאר פירות הוי איסור דאורי'.

וצ"ב בדבריו תרתי, א. מדוע שלא יחשב מלאכה אם אין אורחיהו בהכי, הא למעשה הוא מפרק ב' מינים. ב. אי נימא שהדין של רב הוא רק משום אורחיהו מדוע רב לא נקט שהסוחט פירות שדרכן לסחוט חייב הא אף שאר פירות אם הוי אורחיהו הוי ליה איסור[26]. וצ"ע.

ובעיקר הדין של אורחיהו יש לעיין אם הוא דווקא פרי שייעודו לסחיטה או שהוי כל דבר שדרך לסוחטו אף שאינו בעיקר גידולו לסחיטה.

שהנה ידוע שענבים וזיתים סחיטתם משבחתם, ויש חשיבות לפרי טפי משאר פירות, ואף שדרך בנ"א לסחוט עוד פירות ודאי אין המשקה חשוב כשמן ויין.

ונראה להוכיח מדברי הרשב"א שטעמא דאורחיהו הוא משום שעיקר זיתים וענבים מיעודים לסחיטה ולא רק משום שדרך בנ"א גרידא לסוחטם.

שהנה ברשב"א (שם ד"ה למימהן) כתב, 'אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין ואפילו יהיב דעתיה וסחיט בטלה דעתו אצל רוב העולם ואפילו צריך לו לא חשיב משקה אלא אוכל'.

ומשמע מד' שעיקר טעמא הוא משום שהפירות עצמם מיועדים לסחיטה ולא משום שבנ"א סוחטים עושים אותם.

ונראה עפי"ז לבאר דברי רש"י, שהנה התבאר לעיל שיסוד מלאכת דש הוא פירוק שנותן שם במלאכה, והנה שאלנו לעיל שהרי בסחיטה אין אוכל ופסולת ששניהם פרי ומדוע אנו מחשבים אותם לשתי מינים ומה היצירה החדשה שנעשתה.

והנה יש להוסיף עוד להקשות, על כל הנ"ל, שמדוע אמרי' שמשקה הבא לאוכל הוא לא הוי ב' מינים משום שהוא חשוב כאוכל הא למעשה הרי הוא נהיה דבר נוזלי ואך שלענין טומאה הוא לא חשוב משקה להכשיר אבל למעשה הוא חשוב ב' מינים.

ונראה לומר, שדווקא ענבים וזיתים כיון שגוף הפרי מיועד לשתיה מתבאר בסחיטה שהפרי נהיה לו שם חדש ויצריה חדשה שרק על ידי שהוא משבח את הפרי מצורתו יש לזה שם של מפרק למעליותא אבל אם הוא לא נתן שם חדש בגוף הפרי משום שהוא לא חשוב משקה אין זה מפרק.

ומעתה, דווקא זיתים וענבים שזהו דרך הפרי להוציא ממנו משקה אם כן חשוב המשקה כמין בפנ"ע אבל בשאר פירות כיון שאין דרך בגוף הפרי לסחוט אין לזה חשביות בשביל להגדיר את הםירוק כב' מינים.

ולפי"ז מבואר שפיר במשקה הבא לאוכל מדוע הוא לא חשוב כב' מינים משום שהתבאר שיאן בסחיטה שינוי בגוף הפרי, כיון שהוא בא לאוכל, ולכך אין בזה משום מפרק. ודו"ק.

כבשים ושלקות
והנה איתא בגמ' שם 'גופא כבשים שסחטן, אמר רב, לגופן מותר, למימיהן, פטור אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר, אחד זה ואחד זה, לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר, אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת'.

ומבואר שאיכא מחלוקת בין רב ושמואל לרבי יוחנן האם מעיקרא סחיטת כבשים ושלקות למימיהן חייב חטאת.

האם בעינן נתגדל
וביאר רש"י (ד"ה פטור) טעמא דרב ושמואל, שאין חיובא עליהו מדאורי' משום, 'שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן'.

ובתוס' (ד"ה כבשים) ודעמי'[27]. הקשו על ע"ד רש"י, שאם כן 'אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא בשלהי תולין (לעיל דף קמא.) שמא יסחוט הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא', כיון שהרי לא גדל בתוכו. ותי' את דברי רש"י ,ששמא אזלי שם אליבא דר"י.

וברשב"א הוסיף להקשות ע"ד רש"י ממה שמבואר במשנה (שם קמג:) שאסור לאסוף שמן בספוג שמא יסחוט. ושם רש"י פירש להדיא שהוי משום שמא יסחוט.

אכן התוס' גופי' ביארו את טעמם של רב ושמואל באופן אחר, שס"ל כתנא דבי מנשה שכבשים ושלקות הוי כשאר משקין, ולכך כיון שאין איסור אלא בזיתים וענבים בלבד איכא חיוב.

ולכאו' מדברי רש"י שלא ביאר כן מבואר תרתי. א. שסחיטת כבשים ושלקות אורחיהו בהכי, ולכך הוי כזיתים וענבים. ב. שבעינן בדישה דווקא דבר שנתגדל. וצ"ב בטעמא בזה.

אכן מדברי התוס' מבואר שסחיטת כבשים ושלקות לאו אורחיהו בהכי, ולכך פליגי רב ושמואל על ר"י וס"ל שליכא בזה איור מדאורי', ומבואר בפשטות שר"י פליג על תנא דבי מנשה וס"ל שאף בדבר שאין אורחיהו בהכי איכא בזה משום דש כל שנתכון למימיהן.

ויש להבין, שנמצא שנח' רש"י ותוס' האם הוי אורחיהו בכבשים ושלקות אי לאו, וכן צ"ב לתוס' במה פליגי ר"י ורב ושמואל אי בעינן אורחיהו אי לאו.

והנה במאירי שם תי' את דברי רש"י וז"ל, 'ונראה לומר שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה ואסור מן התורה מדין מפרק ואף לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט כבשים ושלקות שאין שם משקה כנוס מגופם ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים'.

ולפי"ד המאירי מתבאר שבכדי להתחייב בסוחט בפירות בעינן שהפרי יהיה כנוס, אבל אם הוא בלוע לא. ולכך זיתים וענבים כיון שהם כנוסים איכא בזה דש, משא"כ שאר פירות שהם בלועים ממש לא[28].

ועוד מתבאר במאירי, שהיכי שהוא לא מאותו מין, אם המשקה בלוע איכא איסור סחיטה מדאורי'.

ולכאו' יש להבין מאי שנא מין אחר שבעינן בלוע לפירות שאמרי' שלא מהני בלוע.

הביאור בדברי רש"י
ונראה לבאר עפמש"ב לעיל, שהנה מלאכת דש הוא הפרדת ב' מינים המחוברים, וכ"ז שהוא מאותו מין כמו אוכל מאוכל ליכא בזה שם מפרק. הלכך, היכי שהוא מאותו מין והוא בלוע, אם כן נמצא שהמחלקו מחלקק אוכל מאוכל שהרי אין המשקה נפרד כלל מן הפרי ואם אינו יכול להקראות בשם חדש, ולכך הוי ליה כמפריד אוכל מאוכל, מה שאין כן היכי שהוא כנוס אם כן כבר מעיקרא איכא ב' מינים מחוברים, והינו ששם הב' מינים מתקיים כבר שהם מחוברים, ולכך כ"ז שהם כנוסים יש בזה שם מפרק.

אכן היכי שהוא ממין אחר אף שהוא בלוע כמו משקה וסודר, אם כן היכי שהוא רק כנוס מעיקרא לא הוי מחובר, משום שהמחבר בו הוא מפני מה שהוא ממינו וגדל בו אבל דבר הבא מעלמא שאין לו שום שייכות לדבר הבלוע הוי ב' מינים ולכך דווקא שהוא בלוע יש לו שם חיבור מה שאין כן היכי שהוא מכונס ליכא לזה שם מחובר אלא אם כן הוא היה מאותו המין.

וכבשים ושלקות צ"ל שהמשקה שהבהם חשוב כנוס ולא בלוע וכך כתב רש"י בדעץ רב שהבעינן שיהיה גדל בתוכן.

לדעת רש"י בכבשים ושלקות לא בעינן אורחיהו
ולפי"ז אפשר לומר שאליכא מח' בין הרש"י והתוס' האם כבשים ושלקות הוי אורחיהו אי לאו, וס"ל לרש"י שודאי כבשים ושלקות לאו אורחיהו כזיתים וענבים אלא כשאר פירות, אלא שאיכא חילוק מהותי בין שאר פירות לכבשים ושלקות, שבשאר פירות כיון שהמשקה הוא מהפירות והוא בלוע בהם ממילא לא מהני כיון שלאו אורחיהו, והינו שאי הוי אורחיהו אף שהמשקה בלוע בהם ממש אפשר להחשיבו כמשקה על ידי מה שהוא אורחיהו, אבל היכי שהוא בלוע אין להחשיבו משקה מצד עצמו, ולכך לא מהני מה שאין כן בכבשים ושלקות שהם משקה הבא מעלמא ויש להם שם משקה קודם לכן הסחיטה היתה מחשיבה את המים למשקה, וע"ז חידש רש"י בדברי רב שכין שהמים לא גדלו בתוכןם אין המשקה הבלוע חשוב מחובר לכבשים בשביל להחשב את הסוחט כמפרק, מה שאין כן בסודרא חשוב בלוע בשביל להחישבו מחובר.

ונמצא אם כן דטעמא דאורחיהו הוי רק להחשיבו למשקה, ולא מפני שבזיתים וענבים המשקה כנוס בתוכם אלא אף הוא בלוע כיון שאורחיהו מהני להחישוב למשקה ולא לאוכל אף שהוא בלוע. ודו"ק שלא כתב רש"י שהחילוק הוא בלוע אי לאו אלא שהחילוק הוא אורחיהו או לא.

אכן בדעת רבי יוחנן אפשר לומר שס"ל שאף בכנוס כל זמן שיש על הכבשים והשלקות שם אחד קודם הסחיטה של אוכל, העושה מהם משקה חשוב דש.

בדעת התוס'
ומעתה נמצא שהתוס' ס"ל בדעת רב ושמואל, דתנא דבי מנשה ס"ל שבכל אופן חוץ מזיתים וענבים ליכא איסור דש מדאוריי', ואף שהמשקה בא מעלמא כיון שאין אורחיהו בהכי ליכא לזה שם משקה.

ונראה לבאר שס"ל לתוס' שטעמא דבי מנשה הוא שרק על ידי אורחיהו נחשב המשקה למין אחר והיינו שמעיקרא ליכא חילוק בין משקה לאוכל אלא על ידי מה שאורחיהו בזיתים וענבים לעשותם למשקה ולכך כל מקום שדרך הפרי לסוחטו איכא בזה איסור דאורי' של דש מה שאין כן כבשים ושלקות, מאחר שכבר נבלע המשקה במים ליכא לזה שם משקה אף אחר שיצאו.

טעמא דר"י אליבא דהתוס'
והשתא יש לנו לבאר טעמא דר"י אליבא דהתוס'. ובפשטות מבואר מדברי התוס' שר"י פליג על תנא דבי מנשה וס"ל שאיכא דש בכבשים ושלקות, אך צ"ע אם כן איבא דר"י אם איכא איסור בשאר פירות מדאורי'.

אכן בתוס' רי"ד שם (ד"ה וכן תנא) גבי תנא דבי מנשה, וז"ל, 'נראה לי דלא פליגי הא אדרבי יוחנן דהאי לא מיירי אלא במשקין הנסחטין מן הפירות ששום משקה מהן אינו חשוב אלא היוצא מן הזתים מן הענבים אבל כבשין שבלעו משקה חשוב אף על גב דמעלמא קא אתי חייב חטאת הוא דל"ש משקה דאתי מעלמא למשקה היוצא מגופו'.

ומבואר בדבריו שתנא דבי מנשה לא פליגי אליבא דר"י, ולעולם כל מקום שהמשקה בא מעלמא איכא לזיה שם משקה.

ומעתה נמצא שאף לר"י בשאר פירות ליכא איסור מדאורי' אלא היכי שהמשקה בא מעלמה שיש על זה שם משקה מעיקרא.

ונמצא לפי"ז שלדעת רש"י אף רב ושמואל מודו שאם הוא משקה שבא מעלמא איכא איסור סחיטה אלא כיון שהמשקה לא גדל בבתוכן ואינו בלוע מספיק להחשיבו חיבור אחד אין זה חשיב שהוא פירק חיבור אחד, ור"י ס"ל שכן הוי שם אחד. אבל התוס' ס"ל שבהא גופיה פליגי ר"י ורב ושמואל אי אמרי' שמשקה הבא מעלמא חשוב משקה.

ג. מנפץ צמר גפן

מלאכת דש שבמשכן היו ב' פירוקים. א. הוא הפירוק של הגרעין מהשיבולת. שהוא הדש. ב. הוא פירוק קליפת הגרעין מהגרעין עצמו, וזהו כותש[29].

ואמרי' בגמ' (שבת עג:) 'תנא הדש המנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן'. וביאר רש"י 'המנפץ פשתן בגבועלין'[30] והמנפט צמר גפן כדרך האומנין'. והינו שכיון שהוא דש את הצמר גפן מהפסולת וכן את הפשתן מגבעוליו הוא דמי לדש.

והנה חלוק דישת חיטים ופשתן מדישת הצמר גפן, שדש הוא הסרת הקליפה מהאוכל, וכמו כן ניפוץ פשתן הוא שהסרת קליפת הפשתן ממנו. שהגבעול של הפשתן מכסהו והדישה מסירה את הגבעול ונותר החוטי פשתן. אכן בניפוץ צמר גפן הניפוץ מסיר את הפסולת מתוך הצמר. ואין זה כשאר דישה, ולכאו' יש להקשות אם כן מדוע הוא אסור משום דש.

ורש"י (שם ד"ה והמנפט) כתב, 'וצמר גפן גידולי קרקע הוא, להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש, שמפרק גרעינין ממנו, ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר'.

ובפשטות נראה מדברי רש"י שהוא בא לתרץ מדוע אנו אומרים שמנפץ צ"ג הוא תולדה דדש ולא תולדה של מנפץ צמר אילים ועיזים, שמשום שצמר גפן הוא גידולי קרקע הוא אינו יכול להתחייב משום צמר של בעל חי.

וכן מתבאר בדברי הרא"ש, שהנה ברא"ש (שם פ"ז סי' ג) כתב שהטעם שמנפץ ומנפט תולדות דדש הוא משום 'דגידולי קרקע נינהו'.

ובקרבן נתנאל (שם סק"ה) כתב, שהטעם שהרא"ש כתב כן כי הוא פסק כרבנן (שם עה.) דבעינן דישה דווקא בגידולי קרקע. וע"ז הקשה, שהרי הרא"ש מסיק שמפרק הוא תולדה דדש ומפרק הוי אף שלא בגידולו קרקע.

ולכך ביאר את דברי הרא"ש באופן אחר וז"ל 'ויש לומר משום הכי אמר דגידולי קרקע נינהו דלא תקשי לך אמאי לא קרי למנפץ בצמר גפן תולדה דמנפץ דקתני במתניתין ע"ז פירש דצמר גפן גידולי קרקע נינהו משא"כ מנפץ בצמר דקתני במתניתין לאו גידולי קרקע הוא'. ומשמע שפי' את דברי הרא"ש כפי רש"י[31].

אלא שיש להקשות תרתי, חדא מאי סברא היא לומר שמשום שהצמר גפן הוא גידולי קרקע הוא אינו יכול להתחייב משום מנפץ של אילים ועיזים[32]. ועוד, שהרי הכא איכא דישת הגרעינים מהצמר גפן.

אולם במאירי שם מבואר שהקשה בדרך אחרת, שכתב 'אבל נפוץ של צמר הוא אב בפני עצמו ואינו תולדת דש שאין שם ניפוץ גרעינין מתוך הצמר ועוד שאינו מגידולי קרקע וכל צמר גפן הוא מגדולי קרקע ונעשה כדישה'.

ומשמע שאדרבה קושיית המאירי הייתה מדוע כל ניפוץ לא הוי משום דש, וע"ז תי' שכיון שהניפוץ הוא לא גידולי קרקע אין בו דישה.

וע"ד יש להקשות, שאם כן לר"י שיש דישה אף שלא בגידולי קרקע כל המנפץ יהיה חייב שנים, ועוד שאכתי מדוע המנפץ צמר גפן לא יהיה חייב שנים אחת משום דש ואחת שום מנפץ[33].

וכמו כן יש להקשות אף על ניפוץ הפשתן מגבעוליו, שגם אם הוי דש אכתי צריך להיות בו מנפץ כיון שעל ידי הסרת הקליפה העלים נפרדים זה מזה, ומדוע הוא חייב רק אחד.

מנפץ ודש אותו תוכן מלאכה
ואשר על כן נראה לבאר שכיון שמלאכת מנפץ ומלאכת דש ענינן הוא פירוק ופירוד ב' דברים זה מזה, לכך לא שייך לחייב על מעשה אחד שהא עושה את אותו תוכן[34] ולכך כל מקום שהוא גידולי קרקע הוא התחייב משום דש וכל מקום שהוא בבעלי חיים הוא התחייב משום מנפץ.

והינו שאף שמלאכת מנפץ ענינה הוא להפריד את החוטים זה מזה, ומלאכת דש ענינה פירוד אוכל מפסולת אבל כיון שסוף דבר בניפוץ צמר גפן הוא גם מפריד את החוטים על ידי סילוק הגרעינים רק משום שהוא גידולי קרקע הוא מתחייב משום דש אבל בלא"ה הוא היה מתחייב משום מנפץ.

וזהו הטעם להנך ראשונים שביארו מדוע הוא חייב משום דש ולא משום מנפץ. ואף שבכל ניפוץ יש סילוק פסולת על ידי הסירוק כיון שהם אינם גידולי קרקע מלאכת מתיחסת לאב דמנפץ. אלא שרש"י והרא"ש [ע"פ הק"נ] ביארו שהטעם שניפוץ צמר גפן אינו חייב משום מפרק הוא משום שהוא גידולי קרקע והינו שכיון שהוא עביד אף את מלאכת הניפוץ במעשה אחד כיון שזה בגידולי קרקע הוא חייב אחת, ולעולם אף לר"י שס"ל שיש דישה בגידולי קרקע היכי שהוא מנפץ התחייב רק משום מנפץ ולא משום דש.

וכמו כן יש ליישב את דברי המאירי, שהמאירי הקשה מדוע מנפץ לא יהיה חייב משום דש וע"ז תי' שכיון שזה לא גידולי קרקע אלא בעלי חיים הוא משתייך למנפץ טפי מדש. אבל ודאי שלא הוי סק"ד שהתחייב על מלאכה אחת שתים.

האם הגרעינים הם הפסולת
אלא שיש להקשות שהרי לפי מה שאמרנו [ראה דש אות א] שמלאכת דש היא רק היכי שהוא מוציא אוכל מפסולת המחוברת או אוכל מקליפתו אף שהוא אינו מחובר, והרי הגרעינים הם לא מחוברים לצמר גפן וכן הם גם לא מחוברים בו ואם כן מה שייך בזה דישה.

ובאג"ט הוכיח מיניה שלא בעינן פסולת שמכסה בדוקא[35]. ועיין בשביתת השבת שכתב שאין הכרח מהכי, שאפשר לומר שהוא צריך את הגרעינים לשמן, והצמר גפן חשוב פסולת לגבי הגרעינים.

ולפי"ז צריך לומר, שהכא אף על פי שהתוצאה היא ב' עינינים, א. פירוק הגרעינים מהפסולת. ב. ניפוץ הצמר גפן. התחייבו בזה אחת משום שתוכן המלאכה הוא אחד. וכיון שהוא נעשה בעשיה אחת הוא חייב אחת משום דש כיון שהוא גידולי קרקע.

אכן באופן שלא יהיה בזה דש פסולת מאוכל אלא רק הפרדת אוכל מאוכל התחייב אף בגידולי קרקע משום מנפץ.

[1] ומבואר גם הטעם שאין דש דומה לבורר, והטעם הוא, משום שבדש אין האוכל נפרד מהפסולת אלא עדין הוא מעורב בו, וכל המלאכה הוא הפירוק והכנה לברירה.
[2] ויש לעיין מדוע הר"ח הוסיף שהוא מכינם לברירה, וכי מה אכפת לן למה הוא דש. ואפשר בדוחק ליישב שהוא בא לתרץ לאיזה מטרה נעשה במשכן הדש, אכן הוא לא היה צריך לומר 'ומכינתן'. וצ"ב. [ויבואר להלן]
[3] וכן מבואר ברמב"ן ובר"ן שם.
[4] שכתב שם (ד"ה מפרק), 'הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה'.
[5]תוס' הרא"ש ומאירי. שכתבו דלא דמי לדש, שדש הוא מפרק את הגרעין מהקליפה. אכן התוס' שם הקשו על רש"י באופן אחר, שאם כן כל קוצר יהיה חייב שתים משום שהוא מנתק אילן ממשאו, ואין ראיה שסברו שפירוק תמרים מן המכבדות לא דומה לדש. וכנראה היה להם גיר' אחרת ברש"י, והם הבינו את פירוש רש"י שעצם הפירוק מן המכבדות בעודן באילן חייבים גם משום קוצר וגם משום מפרק. וכן נראה מדברי הר"ן שם, שתי' על קושיית התוס' דאיירי שכשנפלו המכבדות לארץ נפרדו התמרים מהם, ולכך חייב שנים. והרי שהר"ן מודה שבאופן שתלש את התמרים מן המכבדות כשהן תלושות חייב משום דש אף על פי שהם לא מכוסות. וע"פ הגירסה של הראשונים בדברי רש"י שאף המפרק מן המכבדות בעודן מחוברות לדקל איכא מפרק, ע"כ דאיכא מפרק במחובר לקרקע. ויבואר להלן בעז"ה.
[6] וביאורו את דברי הגמרא שם, שמה שמבואר שמאן דשדא פסא לדיקלא חייב אף משום מפרק, הוא משום שעל ידי שהתמרים נופלות מן הדקל קליפתם יוצאת, ולכך הוי דומיא דדש. ובפשטות מבואר שס"ל שדש הוא דווקא מקום שנתכסה.
[7] וכן פירש רש"י את דברי רב פפא (שם עג:) גבי מאן דשדא פיסא לדיקלא שמה שהוא חייב על פירוק התמרים מן המכבדות משום מפרק הוא תולדה דדש.
[8] עוד שיטות בטעמא דחייב החולב משום מפרק. דעת הריב"א (הובא בתורא"ש שם צה.) שהחולב חייב משום גוזז. ודעת היראים (סי' רעד כתב שהחולב חייב משום טוחן. והינו שס"ל שבהני מלאכות נמי צורת המלאכה נעשית על ידי פירוק, וצ"ב.
[9] וכתב שם שדוחק לומר שהבריי' דחולב אזלי רק אליבא דר"י ולא אליבא דכו"ע.
[10] ולפי"ז צ"ל שאף אדם חשוב גידולי קרקע, שדעת הרמב"ם שם (ה"ח) שאף חובל באדם חייב משום דש. ועיין שם שכתב שאפי' אין צריך לדם היכי שהוא הוא עושה חבורה באדם כיון שניחא ליה ביציאת הדם חייב משום דש. והביאור בזה הוא שהרמב"ם לשיטתו שלא בעינן דווקא צריך לדם עצמו אלא כל תיקון וכיון שהוא מתקן את כעסו במה שהוא חבל הוא חייב.
[11] וכן תירצו הרמב"ן והרשב"א (שם צה.). וברשב"א שם בתחילת דבריו כתב שבאמת אין החולב חייב משום דש אלא מדרבנן ובריי' דחולב אזלי אליביא דר"א. ובסו"ד הביא את דעת רבינו חננאל ורה"ג שס"ל שהוי משום דש ולכך תי' שע"כ ס"ל שבעלי חיים חשובים גם גידולי קרקע לענין דש.
[12] ובריטב"א (עה.) מבואר שהטעם שרבנן ס"ל גבי פוצע חלזון שאינו חייב כיון שהוא שאינו גידולי קרקע, הוא משום שבעינן בדש דבר הגדל ממש מן הקרקע. ומבואר מדבריו שדג חלזון הוי נמי גידולי קרקע. ונמצא שפליג ע"ד הרמב"ם בתרתי. א. אם בעינן דבר הגדל ממש מן הקרקע. ב. האם חלזון חשוב נמי גידולי קרקע.
[13] ואף לדעת ר"ח שס"ל שניפוץ עפרורית מן האוכל נמי איכא בזה דש יש לומר כן, שכיון שדרך העולם שהפשתן בא ען העפר שגדל בו חשוב הדבר ליצירה חדשה ממה שהוא מסלק את העפר ממנו. ולפי"ז אין להוכיח שס"ל לר"ח שלא בעינן דבר שנתגדל בו, ששמא יש לומר שאף עפר חשוב דבר שנתגדל בו. ועיין באג"ט (דש) שכתב להוכיח מדברי ר"ח שלא בעינן דבר שנתגדל בו, ולפי"ד ליתא.
[14] אכן שאר הראשונים שס"ל שבעינן דווקא מכוסה ס"ל שיסוד מלאכת דש הוא דוקא במכוסה ולא במחובר. והינו שס"ל שהגילוי הוא דוקא באופן שזה מתגלה.

 
[15] אכן לדברי התוס' שם דעת רש"י שהוא משום שהילכתא כר"י שישי דישה אפילו שלא בגידולי קרקע.
[16] וכן א"ש לפי התוס' מה שרבי קרי למלאכת דש דש ולא מפרק, שהרי בורר הוא מלאכה על שם התוכן ודש הוא שם מלאכה על שם הפעולה ולא על שם תוכן העשייה וכן עוד מלאכות ולפי"ד א"ש שהא גופי' רבי כתב את דש לאשומועינן דומיא דדישה שהיא בגידולי קרקע. אכן לדברי רש"י צ"ע מדוע רבי לא קרא למלאכה מפרק על שם התוכן. וצ"ע.
[17] ולפי"ז א"ש מה שמובא שם (קמה.) בסוחט דג לצירו שחייב חטאת לרבי יוחנן [כן מבואר בראשונים שם] ולכוא' צ"ע הרי אין זה גידולי קרקע, ולפי"ז א"ש שהתם צירו בא מעלמא והי ב' דברים מחולקים המחוברים ולכך איכא בזה מפרק. ולדעת ר"ת שמפרק שלא בגידולי קרקע חייב משום ממחק צ"ל שהתם הוי משום ממחק אף שמדימנין שם למפרק דגידולי קרקע בכבשים ושלקות, שאף שהם שונים בתולדתיהן, תוכן המפרק שבהם דומה.
[18] אכן באג"ט (דש סק"ו) כתב שהתוס' שם איירי שהוא מקלף את הקליפה החיצונה ועדין הקליפה הפנימית עליה, ומשום כך אין בזה דש כמו שביאר שם שאין דישה היכי שצריך לדוש שוב. וצ"ע ע"ד, שהרי היכי שהוא אוכל ודאי שאין הפרי חשוב מחוסר דישה. וצ"ע.
[19] וחידש שאפי' בפירוק אשכולות הענבים בכדי לעשות מהענבים יין אין בזה דישה כיון שהוא צריך לעשות את הסחיטה שהיא גם פירוקץ ע"ש.
[20] ומקורו מהגמ' בחולין (קכז:),
[21] התוס' והריטב"א והר"ן שם. ועיין בהערה לעיל.
[22] והר"ן שם תי' שאה"נ איירי שהמכבדות נתלשו ובנפילתן לארץ נתלשו התמרים מן המכבדות, אבל ברש"י נראה ממה שלא חילק ששדא פסא לדיקלא חייה שנים לרב פפא הוא משום שנתלש התמרים מן המכבדות בעודן מחוברות.
[23] והנה רש"י שם לא ביאר מדוע אין דרך פריקה בכך, ורק ביאר מדוע ליכא בזה תולש, ואפשר לומר בפשיטות שאין דרך דישה אלא על ידי יד או כלי ולא על ידי זריקה, אלא שקצת קשה מדוע לומר שאין דישה על ידי זריקה שהרי דרך דישה היא להכות את הפרי עד שיוצא הקליפה או על ידי בהמה ומסתבר שגם לזרוק אבנים זה עושה דישה והוי כדרך דישה שלא מסתבר שאדם שיזרוק אבנים על החיטים בשביל הדישה שיהיה פטור. אולם לפי הנ"ל אתי שפר, שודאי ס"ל לרש"י שדרך דישה היא רק אחרי שהפרי תלוש, אלא בתלישה היה צריך לבאר מדוע אינו חייב הרי למעשה הוא עקר דבר מגידולו וע"ז ביאר שאין דרך תלישה אלא ביד או בכלי ולא על ידי זריקה. וצ"ע למעשה אם ליכא דישה על ידי זריקה. אכן הראשונים שפליגי ע"ד רש"י אפילו בדעת רב פפא ס"ל שאפי' דישה ליכא משום שליכא למכבדות שם פסולת כשהם מחוברות ולא רק משום אין דרך בכך. ולפי"ז יש לבאר קושיא נוספת, שהנה מבואר ברש"י בכתובות (ס.) להדיא שאין דישה אלא בתלוש ולא במחובר שכתב שם (ד"ה מפרק), 'הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה'. והרי להדיא שאין דישה מן המחובר. ואפשר לחדש ע"פ הנ"ל שכיון שהילכתא כרב אשי שאין דרך דישה בכך כתב רש"י שבעינן תלוש.
[24] והטעם שזהו חשוב אוכל, משום שלא הוי שינוי במשקה שכיון שהוא יצא מן האוכל ונכנס לאוכל אגלאי שאין למשקה שם בפני עצמו ולכך לא חשוב שהוא עשה יצירה חדשה במשקה. ולכך ס"ל לרש"י שלא בעינן שיתן לתוך אוכל ממש, אלא סגי במה שמוכחא מילתא שהוא נתן לתוך קדירה בשביל אוכל בכדי שלא יתן לזה שם בפנ"ע לב' מינים. אכן בתורי"ד ביאר, שלתוך הקדירה איירי שהוי ממש לאוכל וכן מבואר שם בשאר הראשנים שרק אם הוא נותן לתוך אוכל ממש הוא חייב. ומבואר ברש"י שם עוד, שמה שלתוך הקערה הוא אסור זהו רק איסור, והביאור בזה שכל מקום שהוא חושב ליתן את המשקה לאוכל אין לזה שם משקה אלא אוכל שאין זה חשוב שהוא רוצה להפקיע את זה משם אוכל שהרי הוא רוצה ליתן את המשקה ולהבליעו באוכל אחר. ולכך זהו רק איסור. ואכמ"ל.
[25] שכתב שם לפירוש רש"י הטעם שאין חייב בחולב לתוך קדירה, וז"ל, 'ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה'.
[26] ובאמת שבנשמ"א (כלל יד ס"א) נקט שאה"נ בשאר פירות שאורחיהו לסחוט איכא בזה מפרק, ולכך כתב שבתותים ורימונים שהדרך לסוחטם איכא איסור דאורי'. וצ"ע.
[27] רשב"א ריטב"א והר"ן.
[28] וכן מבואר בפמ"ג (בפתיחה לסי' שכ אות ה) להדיא.
[29] גמ' שם (עד.) ורש"י ור"ח נח' אם הוי אב או תולדה, דעת רש"י שהוי אב ודעת הר"ח שם שהוי תולדה.
[30] וברבינו חננאל שם כתב שהוא ניפוץ עפרורית מהאוכל. ולפי"ד מבואר שאף אם הפסולת לא הוי גידולי קרקע [שהרי עפר אינו גידולי קרקע] איכא בזה משום דש לכו"ע. ועיין באג"ט (דש סק"ז אות כא) שכתב להוכיח מכן שאף אם אין הפסולת גידולי קרקע כיון שהדישה נעשית בגידולי קרקע, סגי. ועוד מבואר בר"ח שאף שהפסולת לא גדלה יחד עם האוכל אפ"ה הוי כדש, בפשטות אכן התבאר לעיל שאין הכרח בזה. ובשביתת השבת (דש סקי"ז) ביאר, שזהו הטעם שרש"י לא פירש כר"ח, משום שס"ל (שם קמה.) שבעינן דוקא גדל. וכתב שאפשר שהר"ח ס"ל שמח' בכבשים ושלקות היא לא משום שהמים לא גדלו שם אלא כפי' התוס' שם ועוד ראשונים שביאורו שפליגי שם האם דווקא בענבים וזיתים איכא דש ע"ש.
[31] אלא שיש להקשות שאם הרא"ש בא לחדש שהטעם שהם תולדה דדש ולא תולדה דמנפץ מדוע הרא"ש כתב את דבריו אף על מנפץ פשתן שהטעם הוא משום שהוא גידולי קרקע הא שם הוא ממש מסיר הקליפה ולא דמי כלל לדש. אכן בלא"ה שאר אחרונים ביארו בדברי הרא"ש, שאף אם מפרק הוא תולדה דדש במפרק איכא דש אפילו שלא בגידולי קרקע, ששונה האב מהתולדה, כמו שביארנו לעיל.
[32] ואף שמצינו חילוקים במלאכות, וכדוגמת מה שאנו אומרים בדש ובמעמר שהם דווקא בגידולי קרקע הוא משום שכן הוא צורת המלאכה כפי שהתבאר לעיל בגדר המלאכה, הוא דוקא אם אנו מיחדים את המלאכה שהיא דווקא בגידולי קרקע, [ואה"נ דעת רש"י שבחולב שהוא דומה למפרק דדש חייב משום דש אף שאינו גידולי קרקע] אבל הכא אין אנו מיחדים את המלאכה שצורתה דווקא בגידולי בעלי חיים אלא אנו מבדלים רק את גידולי קרקע וכדמשמע מרש"י שזהו הטעם שהמנצ"ג לא תולדה דמנפץ.
[33] ובאמת שבנשמת אדם (כלל כג אות א) כתב שהמנפץ פשתן יהיה חייב שתים. אלא שיש להבין שם מה כוונתו בזה, האם חייב על סילוק הגבעול משום דש ועל ניפוץ הפשתן משום מנפץ.
[34] וזומר וצריך לעצים שהתבאר שחייב שנים שאני, שהתם כיון שתוכן מלאכת קוצר ותוכן מלאת זורע הם תרי ענינים שונים וכיון שבמעשה של הזמירה הוא פעל את שניהם הוא חייב שנים אבל הכא הוא פעל ב' מלאכות שהם אותו ענין ולכך הוא חייב אחת. והוי טפי ממנכש ומשקה מים שאמרי' (מו"ק ב:) שאליבא דרבה ורב יוסף חייב אחת ואליבא דאביי חייב שתים, משום שהתם נמי איכא בן תכנים של מלאכות שונות ואין עינינן אחד.
[35] וצ"ל שכיון שהם סבוכים זה חשוב כמחובר. שהרי צריך לעשותם בקשת כדרך האומנים.