חורש

א. גדר המלאכה

מלאכת חורש היא מלאכה שאדם עושה חפירה בקרקע ומרפה אותה בכדי לשים בה זרעים ובכדי שיצמח[1]. ולכאורה יש לחקור מהו השם המחייב על החרישה, האם זהו מה שנעשה על ידי החורש חפירה וחלל בקרקע, או שהוא על מה שנעשה על ידי החורש הכנה לזריעה, אבל אם החורש עשה חרישה שלא לצורך הכנה לזריעה הוא לא התחייב. וישנו צד שלישי, שהחורש חייב אם הוא חרשה בקרקע שעומדת לזריעה אף שלא חרש לצורך זריעה.

ואע"פ שמלאכת החרישה שנעשתה במשכן היתה לצורך זריעת הסממנים[2], מכל מקום יש לדון עדיין אם שם המלאכה היא הצורך להכין לזריעה [וכמו בזורע שנתינת זרעים באדמה חיובם מהצורך התוצאה], או ששם המלאכה היא על עצם החפירה בקרקע.

צדדי החקירה בביאור הברייתא והגמרא על חורש
והנה איתא בגמ' 'תנא, החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן'. ואחרי כן איתא, 'אמר רב ששת, היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש'. עוד איתא שם 'אמר רבא, היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה, בשדה משום חורש'. והינו שיש כמה דרגות בחורש שהיו צריכים לאשמעינו בגמרא שחייבים עליה. א. הוא החידוש שלאו דווקא חורש חייב אלא אפילו חופר וחורץ. ב. בנטילת גבשושית בשדה. ג. הטומם גומא. וצריך לבאר מאי החידוש בכולהו.

וחזינן בגמרא שהאמוראים חילקו בגבשושית ובגומא בין העושה כן בבית לבין העושה כן בשדה, שהעושה בבית חייב משום בונה והעושה בשדה חייב משום חורש. אך לא נתבאר בהא הדין שלא עושה בשדה לא לצורך זריעה ובקרקע שאינה ראויה לזריעה. וכך נתבאר מכמה ראשונים, שכ' הר"ן בבריי' של החורש והחופר, 'ושלשתן מיירי שעשאן בשדה'. והינו שכל הדין של חורש הוא בשדה שם חורש הוא בשדה.

והנה מבואר בדברי רש"י (ד"ה מלאכה וד"ה משום) מבואר, שחידוש הבריי' שחופר וחורץ חייב והחידוש של רב ששת בגבשושית הוא משום שהוא הרפה את הקרקע. והינו שהבריי' חידשה שלא רק חורש חייב אלא גם חופר וחורץ, והצד השווה בשלשתם הוא שהוא עושה את הריפוי בתוך הקרקע שעושה על ידיהם בור. וברב ששת החי' שאף שהוא לא עשה בגוף הקרקע בור כיון שהוא נטל את הגבשושית וריפה את פני הקרקע הוא חייב.

והרי שמבואר שעצם מלאכת חורש היא הריפוי, ואם כן יש להקשות, שמנין לנו לחלק בין בית לשדה הא למעשה הוא ריפה את הקרקע, וכן יש לנו לומר שכל החורש אף שלא לצורך זריעה או בקרקע שאינה עומדת לזריעה יהיה חייב משום חורש[3].

ועל אותו הדרך יש להקשות על דברי הרמב"ם שכתב (שבת פ"ז ה"ב), 'אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא'. והינו שחזי' שעיקר המלאכה הוא החפירה בקרקע ואם כן מנין לנו לחלק בין בית לשדה[4].

ונראה, שודאי אף אם נימא שגדר שורש המלאכה היא החפירה בקרקע, יש לומר שכל החילוק בין בית לשדה הוא רק משום דאיכא מלאכת בונה, שכיון שהבונה בבית חייב משום בונה כמו כן המשווה גומות בקרקע והנוטל גבשושית בבית חשוב בונה ולכך יש להפקיעו משם חורש, שמלאכת חורש נאמרה על חפירה בשדה והינו שכיון שמלכאת חורש בסתימותה היא בשדה ששם יש את שם החורש ממילא רק במקום שדה חשוב חרישה או חפירה, ולעולם אף החופר בשדה לעשות באר התחייב משום חורש כיון שסוף סוף הוא חפר בשדה, אבל אם הוא יחפור בבית התחייב משום בונה שאין לזה שם חרישה אלא שם בנייה.

אך יש להקשות, שהנה מבואר בגמ' בפסחים (מז:) שלא שייך חיוב חורש בצונמא כיון שהיא לאו בת זריעה[5]. והוכיח מינה האור זרוע (סנ"ה) שחורש חייב רק בקרקע שראויה לזריעה[6]. ולכאורה יש להקשות עליה, שהרי כיון שזה לא בבית אלא בשדה מאי אכפת לן שזו קרקע צונמא הא למעשה הוא ריפה ארעא.

ונראה כנ"ל, שודאי שם מלאכת חרישה היא מה שהיה במשכן והוא מלאכה שנעשית בשדה לצורך זריעה, אלא כיון ששם העשית המלאכה היא חפירה וריפוי הקרקע המקום שראוי לזריעה, ולכך רק במקום שהקרקע ראויה לזריעה חייבים עליה משום חורש, אבל צונמא שאינה בת זריעה ודאי לא שייך שם חרישה בזה.

ונמצא, שכל מקום שאין חשוב ריפוי בקרקע הראויה לזריעה אין חייבים עליה משום חורש, ואף במקום הראוי לזריעה אם זה בבית כיון דאיכא עליה שם בונה לא חייבים משום חורש אף שהוא מרפה את הקרקע והיא קרקע ראויה לזריעה כיון שזה בבית[7].

ויש להוכיח כן, שהנה במתני' (שם לח:) שנו שלא יטמין אדם ביצה בחול. ורבה ביאר שם (לט.) שהטעם הוא משום שמא התבשל, ורב יוסף פי' שמא יזיז עפר ממקומו ופי' רש"י את ד' רב יוסף (ד"ה שמא), ש'שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך, ואתי לאזוזי עפר הדבוק, והוי חופר גומא'. והרי להדייא שחייבים על חפירת גומא אף שאינו עושה כן לצורך זריעה, ולא נתבאר שם שהוא דווקא בבית, וע"כ שתמיד חייבים משום חורש. ועיין בתוס' שפי' שם שאפי' בעפר תיחוח יש חורש אם הקרקע הקרקע קשה עדין קצת שמניח את הביצה. והרי להדיא שאף שחורש שלא לצורך זריעה חייב משום חורש[8].

וכן יש להוכיח ממה שרב אבא שם בסמוך אמר שהחופר גומא ואין צריך לעפרה פטור ופירש"י שם (ד"ה פטור עליה) שאיירי בבית ולא בשדה. ולכאורה צ"ע מאי בעי לחדש, וכי בעי לחדש הי' מקלקל. וע"כ אשומועינן שאף על פי שהוא עושה חרישה, והוא מתקן לזריעה, כיון שעושה כן בבית לא הוי בונה ולא חשוב חורש ואף על פי שהוא מתקן אצל חרישה כיון שהבונה מפקיע, שהרי הוא מקלקל בבניה ואין שם חורש בבית אף שהוא מקלקל, ומשמע מינה שאם עושה כן בשדה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה[9].

ב. האבות והתולדות

נחלקו הראשונים מהו האב דחורש. ברמב"ם (פ"ז ה"ב) ובריטב"א (עג:) שחורש חופר וחורץ כולהו הם אב דחורש. והיינו כמו שכתב הרמב"ם שם שגדר המלאכה היא חפירה בקרקע, ולכך מה לי חורש מה לי חופר מה לי חורץ כולהו שם אחד הוא.

אולם ברש"י (שם מו: ד"ה איסורא) ובתוס' (שם לט. ד"ה מפני) מבואר שחופר הוא תולדה דחורש. וכן כתב במאירי (עג:). ויש לבאר פלוגתתם.

בביאור דעת רש"י והתוס'
והנה גדר החילוק בין חרישה לחפירה הוא משום ששם החיוב על מלאכת חורש הוא החורש בשדה שהוא עושה כן על ידי בהמה או כלי מחרישה מיוחדים אבל חפירה שעושה אותה במרא[10], וחריצה שעושה במעדר זהו לא ככל חורש בשדה ולכך חייב משום תולדה.

אלא שיש להקשות מאי שנא ממה שס"ל לרש"י בזורע שאין חילוק בין זריעת אילנות לזריעת זרעים וכולהו אבות, דמאי שנא איך הוא זורע, ואם כן הכי נמי נימא שאין חילוק בין חורש לחופר אף שהם עושים זאת על ידי כלים שונים.

ונראה לומר שחלוק זורע ונוטע מחורש וחופר, שמעשה זריעה באילנות ובזרעים הוא אותו מעשה של נתינת דבר בקרקע שמצמיח אלא חלוק תוצאת הפעולה שזה מכניס דבר שמצמיח אילן וזה מצמיח זרעים, אבל כולהו הכנסת דבר שיצמח בקרקע, אולם הכא איירינן על צורת העשית המלאכה, שמלאכת חורש היא נעשית על ידי כלי מחרישה וחופר נעשה בצורה שונה[11].

ולכך לפי רש"י כל מלאכה שהיא ריפויי ארעא ולא על יד מחרישה היא תולדה לחורש. ולכך אשמועינן בגמ' את הדרגות של התולדות חפירה וגבשושית וטמימת גומא, וכמו שפי' רש"י [הובא לעיל] שכולהו חשובים ריפויי ארעא[12].

בביאור דעת הרמב"ם
אולם הרמב"ם פליג וס"ל שכיון שלמעשה הם עושים את אותה התוצאה של חפירה בקרקע כולהו אבות נינהו.

והנה כ' הרמב"ם (שבת פ"ח ה"א) 'החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים[13] כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב, וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו או מילא הגיא חייב משום חורש, ושיעורו כל שהוא, וכן כל המשוה גומות שיעורו כל שהוא'.

ומבואר מד' הרמב"ם שהתולדות שחידשו רב ששת ורבא הם משום יפויי ארעא ולא משום הריפוי, משום שכל ריפוי הוא אב מלאכה, וס"ל לרמב"ם שגבשושית לא הוי חפירה בקרקע, שהרי סה"כ הוא גילה פני הקרקע, וכן בגומא [אולם רש"י חידש שהוי ריפוי וכנ"ל].

ונראה שס"ל לרמב"ם שעיקר המלאכה הוא ריפוי וסיבת החיוב הוא היפוי הקרקע על ידי החפירה ולכך כל ייפוי קרקע חשוב תולדה דחורש, משא"כ רש"י ס"ל שגדר המלאכה הוא עצם הריפוי ולכך כל זמן שלא ריפה אף שיפה את קרקע אינו חייב.

ולכאורה מקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' (שם קג.) שאיתא שם 'התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע כל שהן'. וחזי' שמלאכת חורש היא משום ליפות את הקרקע.

אולם המקור של רש"י מהגמ' במו"ק (ב:) דאמרי' שם 'מה דרכו של חורש לרפויי ארעא'[14].

ג. חורש על ידי בהמה

בגמ' לא נתבאר היאך הוא חיוב חורש, שיש לדון האם הוא דווקא בחורש בכלי חרישה בכוחו או אפילו אם הוא חורש על ידי בהמה.

והנה בגמ' בשבת (קנד.) איתא, 'אמר רבי יוחנן, המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום'. ואמרי' שם שהטעם הוא משום שלאו דמחמר הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין [קרא ד'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ואמתך ובהמתך' כמבואר שם (קנג:) שמהאי קרא ילפי'] ופירש"י (ד"ה לאזהרת) 'דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי קרא נפקא להו אזהרה'. והינו שפי' רש"י שכיון שקרא ד'לא תעשה כל מלאכה' אזיל על מיתת בית דין שהרי נאמר שם על האדם.

אולם הרמב"ם (שבת פ"כ ה"א וה"ב) כ', 'אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר (שמות כ"ג) למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך', שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו'. ומבואר ברמב"ם שהמקור לאיסור חרישה הוא לא מאתה שלא יעשה חרישה אל מהבהמתך[15].

ואם כן נמצא בדברי הרמב"ם שס"ל שאיסור חרישה הוא אף אם הוא נעשה על ידי הבהמה. אלא שצ"ע אם כן מאי שנא ממחמר דאמרי' שפטור ואינו חייב מיתה מחרישה. ועוד יש להק', מדוע יהיה חייב האדם העושה על ידי בהמה, והרי זה אינו כוחו אלא כוח בהמתו.

אכן ברמב"ן (שם קנג:) כ' לחלק בין מחמר לחורש, וז"ל, 'ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלוי' ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן, ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר'. ולכאורה אם כן מבואר בדבריו שהחורש על ידי בהמה חשוב כאילו הוא עצמו השתמש בכוחה וזה חשוב כוחו מה שאין כן מחמר. וכן מבואר ברמב"ן בספר המצוות (שורש יד). שפליג ע"ד הרמב"ם וס"ל שחורש על ידי בהמה חשוב מלאכת עצמו [16].

ועצם החילוק שכ' הרמב"ן הוא פשוט, שבמחמר האדם אינו עושה את פעולת הוצאה, אלא הוא מכון את כח הבהמה לעשות את מעשה התוצאה, אולם החורש על ידי בהמה הוא זה שמעמיד את המחרישה בקרקע אלא שעל ידי הבהמה יש לאדם כוח לחורש, והרי הוא נעזר בכוח הבהמה לעשות את החרישה, ולכך כ' הרמב"ן שהבהמה ככלי ביד האומן, שהרי כל כלי עוזר לאומן לפעול ואנו מחשיבים את האומן כפועל, וכמו כן בבהמה, אלא שמחמר הוא אינו עושה את הפעולה בבהמה כי אם הבהמה עושה והוא מזרז אותה לעשות כן אבל הוא אינו שולט עליה ונעזר בה בשליטה[17].

אולם מבואר שהרמב"ם פליג וס"ל שחורש על ידי בהמה הוי מלאכה דשנעשית בשיתוף הבהמה, ואפי' הכי חייב עליה מיתה, וא"כ צ"ע מאי שנא ממחמר.

ובאגלי טל (חורש סק"א) עמד בקושיא זו ע"ד הרמב"ם. ותירץ בזה, שחורש על ידי בהמה אף שהוא עושה את המלאכה בשותפות עם הבהמה. כיון שהוי מלאכה שלא יכולה להעשות דווקא על ידי שניהם חשוב זה אינו יכול וזה אינו יכול שס"ל לר"י ור"מ שחייב (שבת צב:) אף שהמלאכה נעשית בשותפות. והוסיף שאף לר"ש שפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול הכי ס"ל שחייב, והטעם הוא משום שכל מה שר"ש פוטר הוא משום שלא שייך שיהיו שני אנשים חייבים על מלאכה אחת [כמבואר בתוספתא (שם פ"י ה"ה)] אבל הכי שהוי על ידי בהמה, ולבהמה לא שייך לחייב, והתחייב האדם כדעת ר"י ור"מ. ע"ש.

[1] המלאכה השניה הכתובה במשנה בשבת (עג.) היא מלאכת חורש והטעם שהתנא של המשנה שנה את חורש אחר הזריעה, מבואר בגמ' (שם ע"ב) שכיון שהתנא הוי בארץ ישראל שהאדמה קשה וחורשים פעם נוספת אחר הזריעה. וראה מה שכתבנו בזורע אות ב', בביאור הטעם שהוי משום חורש ולא משום זורע, ובאות ה' שם.
[2] וכן מה ששנה התנא ודאי שכוונתו לחרישה לצורך זריעה, שהרי כתב סידורא דפת כמבואר ברש"י במתני' שם.
[3] אולם בהייתה לו גומא וטממה כתב רש"י (ד"ה גומא) 'בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה'. והינו שכתב שבעינן לב' הדברים הא. הוא שהוא ריפה את הקרקע. ב. שהוא השווה פני הקרקע. וכוונת רש"י, שאף רבא חידש, שאף על פי שהוא לא ריפה את הקרקע, כיון שהוא טמם עם עפר רפוי את הקרקע ועל ידי שהשוה פני הקרקע הוא הפך את העפר הרפוי לקרקע רפויה, ולכך בעינן לב' הדברים, שעל ידי שמשווה פני קרקע בעפר רפוי הוא עושה את  הקרקע רפויה. ולכוא' יש להקשות מדוע רש"י פי' שבעינן שישווה את פני הקרקע לזריעה, או בלאו הכי הוא הפך את הקרקע לקרקע רפויה ואף שלא השווה את הגומא, ועוד יש להקשות שאם הנידון הוא רק רפוי ארעא מדוע בעינן מה שהשווה פני הקרקע להיות נזרעת הא בלא"ה חייב. ובעצם זה קושיא ע"ד רבא, שמדוע רבא כ' שהיתה לו גומא וטממה, שאפשר שאף שלא טמם הכל אלא לקח עפר רפוי ממקום למקום חייב שהוא ריפה באותו מקום את הקרקע, שהרי הוא הפך את שם הקרקע לקרקע רפויה. וע"כ משמע מכל זה שבעינן שיעשה על ידי החרישה הכנה לזריעה, ולכך בעינן תרויהו. אמנם נראה שאין להוכיח מיניה שבעינן דווקא חרישה המכינה את הזריעה, משום שאפשר שהטעם שבעינן השוואת הקרקע הוא משום שעל ידי כן הוא הופך את שם העפר לשם קרקע, ואם הוא סתם הוליך עפר רפוי ממקום למקום ולא השווה כן לקרקע זהו חשוב כליכלוך שעל גבי הקרקע ורק על ידי שהוא טומם את העפר בגומא ומשווה את פני הקרקע להיות נזרעת יחד עם הגומא זה חשוב שהוא מרפה ארעא, ולעולם חייה עליה רק משום ריפויי ארעא.
[4] וברש"י ורמב"ם לא נשתמע כלל את הענין בחורש שבעינן שיחרוש כהכנה לזריעה, שבזורע כתבו שבעינן להצמחה, ובחורש כתבו את שם העשיה חפירה בקרקע.

ובגדר החילוק יש לבאר, שמלאכת חורש אין לה תוצאה מלבד מה שהיא חפירה בקרקע שהיא מכינה זריעה אבל הזריעה לא תבוא מאליה אלא על ידי נתינת זרעים באדמה, מה שאין כן זורע ההצמחה תבוא מאליה לכך יש לנו לקרות את שם המלאכה על שם התוצאה הרצויה שהיא הזריעה, אולם לא שייך לומר ששם מלאכת חורש הוא על מה שהוא מכין את הקרקע לזריעה שהרי הזריעה נעשית על ידי הניתנת זרעים וכעת התוצאה היא רק מה שהוא חופר בקרקע שתועלתה שיכולו לשים בה זרעים בקרקע, לפיכך שם מלאכת חורש היא חפירה בקרקע.
[5] שבגמ' בעי לאוקמי את המשנה של יש חורש תלם אחד ביו"ט וחייב עליה משום שמונה לואים ואחד מהם חורש בקרקע צונמא, ומקשינן שם והא לאו בת זריעה היא. והרי שמבואר שקרקע שהיא לאו בת זריעה לא חייבים עליה משום חורש.
[6] וכן כתבו בפוסקים.
[7] וודאי אם יזרע בבית התחייב משום חורש, שהרי הוא הפך את הקרקע משם בית לשם שדה.
[8] ומה שהראשונים (הרשב"א והר"ן) שם רצו לדון בחופר גומא בקמח, ודאי הוי משום בונה ולא משום חורש, שודאי לא שנא מצונמא שלא שייך בה שם חורש.
[9] ועיין בתוס' רי"ד (בחגיגה י.) שכ' שאפי' מקלקל לא הוי וכ"כ החזו"א (סי' נא סקט"ז).
[10] לשון רש"י (שם מו:) 'חופר כדרכו במרא וקרדום'. ובלשון המאירי 'החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה'.
[11] ובירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) איתא 'תני רבי חייה חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה. כל אבות מלאכות מן המשכן למדו. מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין'. והרי להדיא שחופר הוא תולדת חורש, ומשמע משום שלא היה במשכן אלא לצורך נטיה ואם אפשר שכן שס"ל לרש"י שכל חורש שהוא ודאי לזריעה זהו האב, אבל תולדה דחורש הוא כל חפירה בקרקע, שלמעשה מרפה ארעא, ובאמת חופר לצורך זריעה חשוב חורש, שהרי החורש שנאמר במתני' (קג.) הוא חפירת גומא. והרי שאף שהוא חורש שלא לצורך זריעה הוא חייב משום חורש.
[12] ומה שאמרי' בגמ' (פא:) שאסור ליפנות בשדה ניר שמא על ידי הצרור הוא עלול להשוות גומות והרי צרור הוא אינו רפוי, כ' האגלי טל שיש לדחוק שאף שהצרור לא רפוי כיון שהוא אינו מחובר לקרקע הוא חשוב רפוי.
[13] מקור הדברים הוא ממתני' (שם קג.) ולכוא' צ"ע מדוע הוא חייב בזה משום חורש, שהרי הוא לא עשה שם מלאכה בקרקע עצמה שהוא זירד את השריגים בשביל שלא יפלו בקרקע, ובשלמא מנכש פי' הרמב"ם שאיירי שהוא מנכש את העשבים, ואיירי שהוא על ידי כך מרפה את הקרקע [ולא כמנכש דרב יוסף (מו"ק:) שבזה פסק הרמב"ם כרב יוסף (שם ה"ב) שחייב משום זורע כמו שי הל"מ שם). וראה במה שהביא האגלי טל (חורש סק"ז) בשם הרב אברהם בן הרמב"ם, שכיון שיפלו השריגים על השדה ויקלקלו הזרעים חשוב שהוא מיפה את הקרקע וחייב. ובדבריו יש מקום לפרש ב' פירושים. א. שכל שהוא עושה שהשדה תהיה ראויה לזריעה חשוב שהוא עושה מעשה יפוי אף על פי שרק אחרי שינשרו השריגים זה יקלקל את הזרעים. ב. שכל מה שמחובר לשדה הוא חשוב חלק מן השדה ולכך כל שהוא רוצה לתקן את השדה אף את האילן חייב משום ייפוי ארעא.

ולפי הפי' הב' אפשר ליישב את בפי' רש"י במשנה שם המנכש שפי', 'קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו'. והינו שכל תיקון בשדה חשוב חורש [אך בפשטות אין כוונת רש"י משום חורש, שזהו חי' גדול לומר שהוא חייב משום חורש ועים בד' הרמב"ן (קיא.) שכתב שחייב משום קוצר היכי שמתכוון ליפות את השדה]. אולם הרמב"ם לא פי' כן אלא פי' מנכש עשבים ולא קצצית ענפים והרי שלא ס"ל שחייבים עליה משום חורש, ואולי יש להוכיח כן כפי הא' שכיון שעל ידי נטילת השדה נתקנת הקרקע חייב משום חורש [אף שזה על ידי גרמא זה נחשב מעשה שמחשיב את הקרקע לקרקע מתוקנת].

ואולם בירושלמי איתא להדיא (שם פ"ז ה"ב) 'החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים. המברה בחרשים. המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים וכרבי זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה. המסקל. הבונה מדריגות. הממלא את הנקעים שתחת הזיתים. והעושה עוגיות לגפנים. וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש'. והינו שכל הנאת הקרקע חייבים עליה משום חורש.

אולם הירושלמי לא מוסכם לכל, אמנם הר"ח הביאו, אולם נראה בדברי הנימוקי יוסף (מו"ק ה: מדפי הרי"ף) שמדייר הוי דרבנן שהרי הוא אינו עושה את הזיבול אלא על ידי גרמא. אך אולי אפשר לבאר שהא גופיה הכנסת הבהמות כיון שהוא ליפוי ארעא חשוב חורש וצ"ע. ולכאו' נראה שהבבלי פליג הירושלמי במדייר, שאמרי' (מו"ק יב.) שאין מדיירין לא בשבתות ולא בימים טובים, וכ' בשו"ע (סי' תקלז סי"ד שפסק כן, ובמ"ב שם שכ' שמדייר נראה כמזבל, וע"כ משמע ש"ל שהוי רק מדרבנן והרי שהבבלי פליג ע"ד הירושלמי וס"ל שמדייר הוי מדרבנן.
[14] ומה שרש"י לא פי' כפשטות ד' הגמ' (קג.) שהוא משום יפויי ארעא אפשר שס"ל ששם לא הוי משום חורש אלא משום קוצר ליפות את הקרקע חייב משום קוצר, וכך פי' הרמב"ן לקמן (קיא.) אלא שצריך עיון הא קוצר עצים ואין צריך לעצים מבואר בתוס' (שם ד"ה וצריך) שפטור, וצ"ע מאי ס"ל לרש"י בזה, שהרי התוס' מדייק כן מדברי רב כהנא ע"ש.
[15] ויש לעיין מדוע הרמב"ם לא פי' כרש"י, שהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ממה שכתוב שם 'אתה', שבכלל זה כל מלאכות שבת. ואולי יש להוכיח אם כן שאם הלאו מפרש כמה איסורים וכגון זה שהוא אוסר מלאכת הבהמה ומלאכת האדם והעבדים וכו'. אם הוא לאזהרה של אחד מהם הוא לא חשיב אזהרת מיתת בית דין השאר. ואם כן רש"י ודאי פליג על זה ולכך ס"ל שסגי במה שהוא אזהרת מיתת בית דין על ה'אתה'.
[16] אך באמת שיש מקום לדון בדברי הרמב"ם, שאפשר לדון שכוונתו לומר בניחותא שיש לאו למחמר וחורש על ידי בהמה, וכיון שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין [ודברי רש"י לא לוקין] אולם הרמב"ן הבין כפשוטו וכמו שכתב המגיד משנה שם שמה שהרמב"ם כתב שלא יחרוש וכיוצא בחרישה הכוונה לחורש על ידי בהמה שחייב בשבת ולכך הבין את דברי הרמב"ם שמה שהוא נתן לאזהרה קאי על הבהמתך, וזהו מה שחילק בין מחמר לבין חורש על ידי בהמה.
[17] אלא שיש לדון מדוע אין לדמות כן למעמיד בנזיקין, שהנה כ' הרשב"א (ב"ק נו:) שהמעמיד בהמתו בגדיש חבירו חייב משום אדם המזיק ולא משום ממון המזיק. וכן פסק השו"ע (חו"מ ס' שצ"ד ס"ג) והרי שזה חשוב מעשה בידים ואם כן מחמר לא שנא ממעמיד. אולם עוד אמרי' גמ' (עירובין עט.) 'מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת'. ואף על פי שהיא אוכלת ותולשת אין זה חשוב קוצר. והרי שיש לחלק בין מעמיד דניזקין לשבת. ועין באבן העוזר (או"ח סי' שכח) שחילק בין מזיק שעיקר החיוב הוא הברי הזיקא מה שאין כן שבת שבעינן מלאכת מחשבת ואין כוונת האדם שיהיה מלאכה אלא שהבהמה תשבע הוא פטור, וע"ש שכ' שלקח זורה ורוח מסיעתו בשבת חייב ובנזיקין חייב משום אש. אלא שאכתי צ"ע שאכתי מחמר יהיה חייב משום שמחשבתו היא שתעשה מלאכת ההוצאה. וצ"ע.