טוחן
א. גדר המלאכה

הנה מלאכת הטחינה שנעשתה במשכן היא בטחינת הסממנים, שהיו טוחנים אותם בכדי לבשלם. ועיקר מה שהיו צריכים לטחון את הסממנים כי בלעדי זה לא היה הבישול טוב להביאם לגמר תועלתם.

האם שינוי השם של החפצא מגדירתו למלאכה
אך יש לחקור, האם מהות המלאכה היא במה שהוא הופך את הדבר לגופים מחולקים, או מה שהוא נותן שם חדש ביצירתו של הדבר במה שהוא נימוח. והנפק"מ באופן שהוא חותך חתיכות שהם לא דקות אך מפקיעות את שמו הקודם.

והנה כ' הרמב"ם (שבת פ"ח הט"ו) 'הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן'. ומבואר שהאב המלאכה בטחינה הוא שחיקת הדבר במכתשת, ותולדתה היא חיתוך הירק.

וכן כ' הרמב"ם שם (פ"ז ה"ה) 'תולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן'.

ונראה מדברי הרמב"ם שגדר המלאכה בטוחן הוא מה שהוא מחלק את הדבר לכמה גופים. עוד מבואר ברמב"ם שחיוב חותך ירק הוא דוקא אם חתך כדי לבשלו.

ובמגיד משנה שם (ה"ד) כ לבאר את ד' הרמב"ם, מדוע חיתוך הירק חשוב כתולדה, שהוא מפני שהטחינה משנה את הגוף הראשון לגמרי מה שאין כן בחיתוך, ולכך הטוחן הוא האב והמחתך הוא תולדה.

ולכאו' צ"ב, שהרי עד כמה שידיענן שעיקר אב דטוחן הוא שינוי הדבר לגמרי, אם כן מנין לרמב"ם חילוק זה, ונימא שרק שינוי הדבר לגמרי חשוב טוחן אבל חיתוך לא. ועוד צ"ע מנין לרמב"ם שהאיסור הוא דוקא אם הוא מחתך את הירק לבשלו.

פרים סילקא וסלית סילתי
והנה מבואר בגמ' (שבת עד:) 'אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן. אמר רב מנשה, האי מאן דסלית סילתי חיי משום טוחן'.

ופרש"י שם, שפרים סילקא זהו 'לחתוך חתיכות קטנות ומחתכו הדק'. וסלית סילתי זהו חיתוך 'עצים דקים להבעיר אש'.

ומבואר שס"ל לרש"י בדברי הגמ' שזהו חידוש האמוראים, שאף לחתכך חתיכות דקות בין בסילקא ובין בעצים איכא חיוב משום טוחן[1].

אכן רבינו חננאל פירש שם שפרים סילקא הוא שהוא חותכם 'כעין כתישה ולא כעין חיתוך'. ומשמע שרק בכהאי גוונא שהוא כותשם הוא חייב משום תוכן אבל היכא שהוא מתחתך דק דק אינו חייב משום כותש. וכן הוא מבאר בסלית סילתי, שכשהוא מפרק את העצים 'יוצא בינית כמין קמח'[2], ולא שהוא מחתכם דק דק כדפירש"י[3].

ומבואר לכאו' שבנידון דידן נח' הראשונים האם גדר המלאכה הוא החיתוך, ולכך המחתך נמי חשוב כטוחן, או שגדר המלאכה היא שינוי הדבר בעצמותו, ולכך רק יצירת כעין קמח הוי טוחן.

ואם כך נפקא שדעת הרמב"ם הוא כדעת רש"י בביאור הגמ', ולכך כ' הרמב"ם שמלאכת טוחן ענינה היא חיתוך הירק דק דק, אלא שהאב ענינו הוא שינוי הדבר ושינוי שמו וכד' במגיד משנה, והתולדה הוא כעין האב באיכות שאינו משנה את גוף הדבר לגמרי אלא מחתכו דק דק. וצ"ב במאי פליגי.

ואפשר לומר שיסוד מחלוקתם היא בגדר אב ותולדה וכמו שנח' במלאכת זורע.

שהנה דעת הרמב"ם (שם פ"ז ה"ג) שנוטע זומר ומבריך ומרכיב הם אבות, כיון שענין האב הוא ל'צמח דבר הוא מתכון', אכן דעת ר"ח (שבת עג:) שרק זורע הוא אב, אבל נוטע מבריך ומרכיב הם תולדות.

מח' הרמב"ם והר"ח בגדר אב ותולדה
ואפשר אם כן שנח' בגדר החילוק בין אב לתולדה, שכיון שלדעת הרמב"ם כל דבר שהוא מענין האב לגמרי הרי הוא חשוב אב אם כן ע"כ  שבטוחן ענינו הוא שינוי השם לגמרי ותולדתו היא פעולה הפחותה באיכות הנפעל, שאם הטוחן ענינו הוא לעשות חיתוך דק דק בלבד אם כן המחתך הוי אב ולא ואם כן האי מאן דפרים סילקא הוי אב ממש, והרי משמע שהוי תולדה[4], ולכך ס"ל שכל דבר שהוא דומה לאב ואינו מענין האב וכעין מחתך שהוא דומה לאב שהוא מחתך את הדבר דק דק אף שאינו משנה את שמו הרי זה חשוב תולדה.

אכן דעת רבינו חננאל שלא שייך להעמיד תולדה שהוא לא כענין האב לגמרי, והחילוק בין האב לתולדה הוא רק בצורת פעולת המלאכה ולכך רק מה שהוא דומה לאב ממש אנו מחלקים אותו לתולדה מה שאין כן חיתוך דק דק שאינו דומה לאב לגמרי לא חשיב מלאכה, ולכך ע"כ שבעינן דוקא חיתוך כעין כתישה שהוא דומה לאב לגמרי[5].

סתירת רבינו חננאל
אלא שהעירו העולם סתירה בדברי הרבינו חננאל, שהרי מבואר בגמ' שם שהעושה חלתא לכוורת הדבורים חיבים עליה י"א חטאות, ופי' רבינו חננאל שם (עה.) שאחד מהם הוא חיוב על דקדוק הקנים משום טוחן.

והנה בד' הרמב"ם נמי יש להקשות כן, שהנה כ' הרמב"ם (שם פ"ז ה"ה) ש'המחתך את הירק מעט מעט בכדי לבשלו' חייב משום טוחן, ומבואר, שדוקא אם הוא חותך את הירק בכדי לבשלו הוי חייב משום טוחן הא בלא"ה פטור. וכן כ' הרמב"ם (שם פכ"א הי"ח) 'המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו'. ואם כן צ"ב מדוע החיתוך לחלתא חשיב מלאכה אף שאינו מבשל את העצים[6].

והנה בעיקר מש"כ הרמב"ם שבעינן דוקא לבשלו צ"ב, שהרי אם עיקר מלאכת טוחן הוא חיתוך לגופים הרבה אלא שהחילוק בין האב לתולדה הוא אם נשתנה שמו אם לאו [וכנ"ל ע"פ המ"מ] אם כן מאי אכפת לן אם הוא חתך את הירק כדי לבשלו או לא.

הבישול נותן את היצירה
אכן נראה לבאר, שודאי אף הרמב"ם ס"ל שהיכא שליכא שום תיקון בחיתוך לא הוי תולדה דטוחן, וכל חידוש ד' הרמב"ם שהיכא שהוא חיתך בכדי לבשלו שנעשה תיקון שהוא מתבשל טוב יותר כשהוא מחותך ויש לו תוצאה על ידי הטחינה חשוב מלאכה[7], אבל היכא שליכא שום תיקון ודאי שלא יהיה תולדה דטוחן[8],

ומעתה יש לומר, שכ"ז הוא דוקא היכא שהוא מתקן על ידי החיתוך רק לבישול שהרי מיעקרא אפשר לאוכלו חי, אבל היכא שזהו התיקון על ידי החיתוך בלבד הוי יצירה חדשה וכגון בחלתא שעל ידי החיתוך הוי יצירה כו"ע מודו שיחשב מלאכת טחינה בזה[9], דמ"ל תיקון שעושה קמח מ"ל תיקון של חלתא

ולפי"ז מבואר חידוש, שלא בעינן חיתוך דק דק דוקא אלא כל שאיכא תועלת דבר עצמו על ידי חיתוך חייב משום טוחן, דמ"ל חיתוך דק ומ"ל חיתוך גס, הרי כיון שלמעשה חיתוכו שינה את שמו וגופו מדוע לא התחייב[10].

אלא שפליגי הרמב"ם והר"ח האם תיקון לבשל הוי תיקון שפיר בשביל להחשיבו ליצירה חדשה כמו האב, שלרמב"ם התיקון הוא אפילו שהוא פחות באיכות הפעולה, ולר"ח בעינן דוקא שלימות באיכות כהאב גופיה, וכנ"ל.

האם יש טחינה בשאר אוכלין
והנה התוס' שם (ד"ה האי) כ' על מה דאמרי' שם דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, ד'דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי'[11]. ובתוס' לא ביארו טעמא מאי דבשאר אוכלין לא שייך טוחן.

ובתוס' רא"ש שם כ' טעמא, שהוא משום שסילקא דרכו בכך, ולכך שייך בו טחינה מה שאין כן בשאר אוכלין שאין דרכם בטחינה לא שייך בהו טוחן כלל. וכן הוא בריטב"א בשם ר"י ובשיטה לר"ן בשם הרא"ה, שדוקא היכא שאין ראוי לאוכלו חי והחיתוך מכשירו לאכילה חשוב מלאכה, אבל היכא שהוא אוכל כבר וראוי לאוכלו אין בזה משום טוחן, והוי כאוכלא דאיפרת. ובפשטות זהו נמי טעמא דהתוס', שמפני שדרך הסילקא לטוחנו או לחתכו במחתכו חייב משום טוחן.

והנה אי נימא שהתוס' דיברו באופן שהוא מחתכם דק דק, אפשר שס"ל שבסילקא אף שאינו חותכם בשביל לבשלם הוא חשוב טוחן כיון שדרכו בכך, מה שאין כן בשאר אוכל. אכן אי נימא שהתוס' איירי באופן שהוא טוחנם צ"ב מדוע לנו לחלק בין שאר אוכלין לסילקא, והרי אף את הקטניות אפשר לאוכלם חי ואינו מכשיר את אכילתם, והחיוב הוא על מה שהוא נותן להם שם חדש, ואם כן מדוע לומר שכשהוא נותן לו שם חדש הוא לא התחייב, והרי למעשה הוא טוחנם ומ"ש מגריעיני החיטה.

ובפשיטות מד' התוס' שכתבו שדוקא בסילקא שייך טחינה משמע שאפי' בטחינה בשאר ירקות שרי, ואם כן צ"ע מדוע לא הוי מלאכה בכהאי גונא[12].

הטוחן הוא כשהוא משבח את האוכל
ונראה ע"כ מד' התוס' שס"ל שכל מה שאיכא בסילקא טוחן הוא מפני שרק היכא שהוא משבח את הדבר על ידי טחינה והא מקדם את הפרי לתועלת היעודית העיקרית שלו, לכך חייב משום טוחן, וכמו שקמח הוא התועלת העיקרי של גרגירי החיטה כמו כן בסילקא, מה שאין כן בשאר ירקות אין בזה התקדמות ושיבוח במה שהוא טוחנם וכן בשאר אוכלין[13].

ויש לעיין אם אף הרמב"ם ס"ל כהתוס' שכל תיקון משמעותי כטחינת סילקא שהוי עילוי על ידי הטחינה הוי טוחן אבל שאר אוכלין לא[14]. ואי נימא שס"ל לרמב"ם שבעינן עילוי ממש על ידי הטחינה, אם כן צ"ל שטוחן בסילקא הוא דוקא אם הוא עושה כן בכדי לבשלו, שרק על ידי הבישול הוא משתבח וחשיב תיקון בטחינה, שהרי בלא"ה מברכין עליה שהכל נהיה בדברו ולאחר הבישול מברכין עליה בורא פרי האדמה (כמבואר בברכות לח:), והינו שאף שראוי לאוכלו חי כיון שהוא מתקן על ידי הבישול וטחינה הוא חייב, ולכך כ' הרמב"ם דבעינן שיטחון כדי לבשלו[15].

הגירסא ברמב"ם שאין טחינה בפירות
והנה איתא ברמב"ם (שם פכ"א הי"ח) 'המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות'. ובספרים אחרים גרסי 'אין טחינה אלא בפירות'.

והנה לטעם שאין טחינה בפירות מבואר שפיר ד' הרמב"ם שכל מה שאיכא טוחן הוא דוקא אם נעשה עילוי על ידי הטחינה מה שאין כן בפירות שאין דרך לטחון אותם ואין עילוי בהם, ואדרבה דרכם לאוכלם חי ובלא טחינה, ולכך ליכא בזה טחינה כלל. אכן לגירסא שאין טחינה אלא בפירות אם כן מתבאר דלא כהתוס' ואדרבה טוחן הוא דוקא בפרי[16]. וצ"ע.

ומבואר ע"פ הנ"ל הטעם שאין טוחן אחר טוחן ובגידו"ק
ויסוד הדין להנ"ל יש להוכיח ממש"כ הר"ן (על הרי"ף עד:) בשם הסמ"ג שאין טוחן אחר טוחן. והנה לכאו' צ"ב מדוע אין טוחן אחר טוחן הרי כיון שלמעשה הוא עביד את הטחינה ויצר שם חדש מדוע לא יהיה בזה מלאכה.

וע"פ הנ"ל יש לומר, שכל מה ששיך טוחן הוא דוקא אם הוא מקדם את הפרי לתועלתו ומשבחו, ולכך היכא שהוא כבר טחון ואין יעוד הפרי מעיקרא לחותכו ליכא בזה שם טוחן[17].

ולכאו' כמ"כ זהו הביאור למש"כ התרומת הדשן (סי' נו) שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, שהטעם שיש טחינה הוא דוקא בדבר שלא נתקיים יעודו והוא לוקח את הפרי ומקדמו מהטבע להאדם [וכנ"ל במלאכת דש ומעמר] ואם כן היכא שהוא טוחן דבר שאינו גידולי קרקע אין בזה משום טוחן[18].

ובמח' הרשב"א והשלטי גיבורים אם מותר לטחון כדי לאכול לאלתר התבאר במלאכת בורר.

[1] ואיתא שם 'אמר רב אשי, אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך'. ולכאו' הביאור לד' רש"י הוא שם הוא רוצה אח"כ לחתכו במידה הוא חייב משום מחתך אבל לא מסתברא שהתחייב על חיתוך העצים שהוא דיקקם אף משום מתחך אף אם הוא קפיד במידה, והטעם הוא משום שאין לנו לחייב ב' מלאכת פעמים, שכיון שתוכן מלאכת הטחינה הוא חיתוך דק דק ותוכן המחתך הוא גם מה שהוא חותך לא שייך לחייב החיתוך תרתי אף אם מתקיין ב' המלאכות וכנ"ל כמה פעמים שבמלאכות שהם דומות ביסוד חיובם אין לחייב על מעשה אחד את שניהם אלא אם כן הוא פועל בב' מקומות שונים.
[2] ובאמת הוא פירש דברי רב אשי שאם הוא רוצה לחתכם לפי מידה את העצים הוא חייב מום מתחתך על העצים ועל הקמח משום תוכן. שהם שני מלאכות בדברים שונים, שהוא יצר קמח וחיתוך.
[3] ובמאירי שם הק' על פירוש רבינו חננאל, שהרי ודאי אין שייך לחייב היכא שהוא מחתך את החבית להוציא את הקמח, ואם כן מדוע הוא חייב אם יוצא הקמח שהוא כנוס בתוכו. אכן אפשר לבאר שס"ל לרבינו חננאל שאע"פ שהקמח כנוס כיון שלולי הפירוק הקמח הקמח היה דבוק ועתה הוא פיררו על ידי הניתוק מהדקל יהיה חייב משום טוחן, מה שאין כן בחבית מלאה קמח שהקמח כבר מפורר ועומד ואין זה החשבה שנעשה יצירה חדשה.
[4] שהרי חידשו בזה האמוראים וזה לא מה שתנא בבריי' ומ/שמע שלולי חי' הוי אמינא שלא התחייב כלל, ואם זה אב ממש אין סברא לחלק בזה
[5] וראה עוד במלאכת זורע בגדר האבות והתולדות.
[6] ובשלמא חיתוך העצים דק דק דבגמ' דדין בסילתי כ' הרמב"ם (שם פ"ח הט"ו) שהוי בכדי להבעיר באש, אבל בחלתא ליכא בישול או ביעור.
[7] ישנם כמה אפשרויות לבאר מדוע על ידי הבישול איכא תיקון טפי בטחינה, או משום שדבר קטן מתבשל טוב ומהר יותר מאשר שהוא לא חותך את הירק. אכן ישנה אפשרות מחודשת לבאר בד' הרמב"ם שהוא משום שעל ידי שהחתיכות הדקות מתבשלות הוי כמו קמח ממש שנתבטל ממנו שמו לגמרי, ולכך כ' הרמב"ם שבעינן שיחתוך כדי לבשלו, ולכך אף שהוא לא בישל הוא כבר חייב על מה שהוא פעל את החיתוך בפועל אף שעדין לא התבטל שמו אלא שרוצה לבשלו שזהו חשוב שכבר הוא פעל את המחלק ואת הגורם ליקרא בדבר שם אחר ולא את שם הפרי שהיה עליו מקודם לכן. וישנה עוד אפשרות לפרש שהטעם שצריך כדי לבשלו הוא משום שאם לא כן חשוב מקלקל משום שאין תועלת בטחינה מלבד אם הוא ישתמש איתה לבישול, וכעין קורע ע"מ לתפור, ולכך חשיב תיקון,אבל ודאי גוף חידוש הרמב"ם הוא לבאר שבעינן שיהיה תיקון בטחינה לתועלת הפרי. ואחרון חביב.
[8] ותיקון אכילה לכאו' לא חשוב תיקון בשביל להחשיבו כמלאכה, שהרי עד כמה שהוא בשביל אכילה הוי פטור מטעמא דדרך אכילה ולכך לא חשיב תיקון. ועיין בכ"מ (שם פכ"א הי"ח) שהביא את ד' הרשב"א שטוחן מותר כדרך אכילה ולכך בעינן כדי לבשלו שלא יהיה דרך אכילה, ומשמע שודאי לא שייך לומר שמצד האכילה זה יחשב הכשר בשביל לחשיבו מלאכה, ואדרבה זה יהיה סיבת פטור אף שהוא מכשיר ומתקן את האוכל על ידי החיתוך.
[9] ובפשטות הוי כמו קורע של ע"מ לתפור, שאין שום תיקון במלאכת הטחינה מלבד אם הוא מתקן על ידי זה משהו אחר, שעל ידי טחינה החיטים הוא עושה פת אבל בלא"ה הוי מקלקל. וכנ"ל בהערה.
[10] ולפי"ז אפשר לתרץ ד' הרמב"ם, שהנה הרמב"ם שם (פ"ח הט"ו) כ' 'המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן'. ולא הזכיר שהוא מחתך דק דק ובכדי לבשלו, ובמנ"ח (מוסך השבת טוחן) כ' שצ"ב מדוע הרמב"ם לא הזכיר כן וכ' שאפשר שסמל על מה שכ' בפ"ז. אכן לד' אפשר לדחוק שהרמב"ם בפ"ח אירי בדבר שהוא מתקן על ידי החיתוך את האוכל שהתם הוי מתקן ממש ואין צריך כדי לבשלו.
[11] והנה איתא בגמ' שם (קיד:) 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק', ואקימנא בגמ' שם שהוי בתלוש אבל במחובר הוא חייב משום קוצר. ובתוס' (שם ד"ה אלא) כ' וז"ל, ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות'. והביאור מה שלא תי' התוס' שהתם אירי בשאר אוכלין משום שהתם נמי אירי בירקות שדרכם בכך וכמו שכ' רש"י שם (ד"ה וליתקע) שקניבת ירק הוא שהיו מכינים את הירקות על ידי הקניבה לחתוך ולפרמן אותם במוצאי יו"כ.
[12]  והנה הר"ן (על הרי"ף שפ עד:) הביא בשם הסמ"ג שאין טוחן אחר טוחן, והתרומת הדשן (סי' נו) כ' שע"כ ס"ל שיש טחינה באוכלין ולאו דוקא בירק ודלא כהתוס', שאם לא כן אי"צ לבאר שלא הוי משום שאין טוחן אחר טוחן. ולכאו' יל"ע מדוע הוכיח כן, הרי שמא יש לומר שאף שאין טחינה באוכלין זהו דוקא בחותך דק דק, אבל היכא שהוא עושה יצירה חדשה כעין קמח ודאי שאיכא שינוי. ומוכח שס"ל לוס' שליכא חילוק בין טחינה לחותך ובתרויהו אין טחינה אלא בסילקא.
[13] וכעין בסחיטת שאר פירות שאמרי' [והתבאר במלאכת דש] שאין בזה התקדמות על ידי מלאכת הדישה במה שסחטם, מה שאין כן ביין ושמן ע"ש במלאכת דש, וה"נ קמח וסילקא הוא יעוד בגוף הדבר לחותכו ולתקנו עי"ז.
[14] ואין ראיה ממה שכ' הכסף משנה (שם פכ"א הי"ח) שהרמב"ם ס"ל כן אפילו בירק הנאכל חי, שאפשר שכונתו שאף שהוא נאכל חי איכא עילוי ושיבוח במה שהוא אוכלו טחון ומבושל, וכמו גרגירי החיטה שאפשר לאוכלם לא טחונים וודאי איכא מעליותא במה שהוא טוחנם כדי לעשותם לפת.
[15] ואין להוכיח ממה שכ' הרמב"ם 'המחתך את הירק' שמשמע שכל חיתוך ירק יש בזה משום טוחן ולאו דוקא בסילקא, שהרי התוס' כ' (שם קיד:) שמה שהותר קניבת ירק היו"כ הוא דוקא בחתיכות גדולת ומשמע שחתיכות קטנות איכא איסור וע"כ משמע שירק הוא דבר שיש לו עילוי על ידי החתיכות והפרימון [וכמש"כ רש"י שם] מה שאין כן שאר אוכלין. וכן הוכיחו האור זרוע (סי' ס) והתרומת הדשן (סי' נו). ולפי"ז יש ליישב מה שהק' הראש שם על פי' רש"י שכ' ירק ולא סילקא, שאפשר שכונת רש"י דוקא בירק שטחינתו מעלה ומשבחת אותו.
[16] כן גרס המגיד משנה שם, וכ' שהטעם שאין טחינה בפירות הוא אזיל על הרישא מדוע לא הוי טחינה מדאורי' אלא מדרבנן שליכא טחינה בפירות כלל. ובכסף משנה הק' על הרב המגיד כמה קושיות וגרס ברמב"ם שאין טחינה בפירות ולכך לא הוי איסור אפילו מדרבנן. 
[17] ואם כן אין הכרח ממש"כ התרומת הדשן (סי' נו) שע"כ ס"ל לסמ"ג שיש טחינה באוכלין, שהרי הא גופיה הטעם שאין טוחן אחר טוחן שכיון שהוא כבר נטחן ואין זה יעודו העיקרי אין בזה טוחן וכמו באוכלין שכבר אין צריך שיבוח בפרי בשביל לקדמו ליעודו העיקרי שהרי עתה הוא אוכל. ועיין בחזו"א (סי' נז) ש' שהטעם שאין טוחן אחר טוחן הוא משום שטחינה דבר טחון לא נעשה בזה יצירה כיון שהוא טחון כבר ואין את יצירת הטחינה אלא בדבר שנעשה בידי הטבע, ואם כן ע"כ שס"ל כמו שהבין התרומת הדשן שהוי טעם אחר שהוא כבר טחון ולא משום שאין טחינה באוכלין וכדבי'.
[18] ולפי"ז התיישב מדוע התרומת הדשן שם כ' שאף לאביי שס"ל שיש עימור בגידולי קרקע באוכלין ושאינם גידולי קרקע יודה, שהרי לכאו' צ"ב מה השיכות של אין טחינה באוכלין לאין טחינה אלא בגידולי קרקע. ועל פי הנ"ל יש לומר שהא גופיה זהו הטעם של אין טחינה באוכלין ושאין טוחן אלא בגידולי קרקע, שרק בחד מיניהו איכא את התיקון של הטחינה.