מעמר
א. גדר המלאכה

בגמ' בביצה (יג.) מבואר שלגבי מעשרות ערמת בצלים חשובה כגמר מלאכה ולגבי שבת לא[1], וביארה הגמ' שם שהטעם הוא משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה ולכך גבי שבת המעמיד ערימה פטור. ורש"י פירש שם שקאי על ערמת בצלים בבית, שבשבת פטור ובמעשר חשוב גמר מלאכה[2].

ממקום גידולו
ומבואר ע"פ רש"י שבבית ליכא מעמר, ולכוא' יש לעיין מאי שנא ממעמר בשדה. שהרי אם החיוב במעמר הוא איסוף העשבים לערימה אחת אם כן מאי שנא אם הוי בבית או בשדה.

והנה איתא במשנה שם (לא.) 'מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר. איזהו קרפף כל שסמוך לעיר, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, כל שנכנסין לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת'. והקשו בתוס' (שם ד"ה מן) 'תימה הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה', ותירצו, 'דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם'.

ומבואר מדברי התוס' שחיוב מלאכת מעמר הוא דווקא אם הוא מעמר ממקום גידולם אבל אם לא מעמר ממקום גידלו וכגון מן הקרפף או מן הבית אינו חייב משום מעמר. ובפשטות זהו גם כוונת רש"י גבי ערימת בצלים בבית, שכיון שהוא בבית לא חשוב ממקום שגדלים שם[3].

והתוס' שם הוכיחו כן מהגמ' בשבת (עג:) ששם איתא, 'אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע. ובריטב"א ובמאירי הביאו את דברי התוס' וביארו את הוכחה, שיש לדייק מלשונו של רבא, 'כניף מלחא ממלחתא' דבעינן דווקא ממקום גידולו[4].

ויש לעיין מדוע בעינן שיהיה העימור במקום גידולו, הא עד כמה שהוא מאסף את השבולים המפוזרים הוא עושה את המלאכה של העימור.

והנה בריטב"א בביצה (יג:) הביא את פירוש רש"י שמעמיד ערימת בצלים בביתו בשבת פטור, וביאר, 'דדין מעמר אינו אלא במקבץ דברים מפוזרים'. ומשמע בדבריו שהחסרו במעמיד ערימה בבית הוא משום שאינו מאסף כיון שהם לא חשובים מפוזרים. ולכוא' צ"ב מדוע בבית אניו חשוב מפוזר.

והנה הקשה בקצות השולחן (סי' קמו אות כד) מדוע מעמר לא חשובה מלאכה גרועה, שהרי הוא אינו שום מעשה שמשנה את ההגדרה, וכמו שבהוצאה אמרי' בגמ' שהוצאה היא מלאכה גרועה כן מעמר חשוב מלאכה גרועה.

שם מפוזר

ונראה ששורש מלאכת מעמר הוא מה שהמעמר הופך את שם הדבר ממפוזרין למעומר והינו שכין שאחרי הקצירה השיבולים מפוזרים ולא נשלמה העשיה להכין אותם לשימוש לבית או לממכר ממילא זה שהמעמר אוסף את השיבולים הוא גומר את שם השיבולים המפוזרים לעומר שראוי לשימוש. ולכך, כל זמן שהוא מאסף את השיבולים והופך אותם לערימה בכדי להביא אותו לביתו חשיב מעמר, אבל שהתפסרו בבית תו לא התבטיל מהם שם מלוקטים, שהרי הם כבר באו מהשדה וליקטו אותם אלא שהשתא הם כשאר חפצים מפוזרים. ואין למעמרם שם מעמר[5]. [ומה שילפי' ממלאכת מחשבת יבואר להלן]

האם אין עימור אחר עימור
ויש לדון אם להנך ראשונים שס"ל דבעינן דווקא עימור ממקום גידולו, ולכך בבית ובקרפף אין עימור אם אף בשדה במקום שעימרו ונתפזר אם אמרי' שמותר לעמר.

והנה התורי"ד (שבת שם) תירץ על קושיית התוס' בביצה מה שמותר לגבב עצים מן הקרפף ביו"ט, ש'אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחלת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר'. ומשמע מד' שכל מקום שכבר נאסף הפירות אין עימור, ולכוא' הוא אי' אם נתפזרו בשדה. ולכוא' צ"ב, שהרי כיון שלמעשה השתא הפירות מפוזרים בשדה כמו לפני שנאספו מדוע ליכא בזה חיוב מעמר.

ובפשטות אי אתינן לומר שמלאכת מעמר היא עצם הליקוט שאחר הקצירה וכל מקום שנאספו כבר לא שייך לבטל מהם שם מפוזרים אף שנתפזרו אם כן אין לחלק בין נתפזרו בשדה לנתפזרו בבית, שכיון שסוף דבר כבר ליקטו את הפירות וזהו לא בתר לקיטה אין בזה משום מעמר.

וכן יש לדייק מלשון הריטב"א בשבת שם, שכתב 'שאין משום מעמר אלא במעמרו במקום גדולו או מעיקר תחלת מקום לקיטתו'. ולכוא' בדבר הריטב"א מבואר תרתי. א. שכל איסוף שלא במקום גידולו אין בזה משום מעמר. ב. שאף בהוא במקום גידולו כל שהוא לא מעיקר תחילת לקיטתו לא חשוב מעמר. ולכוא' הביאור הוא, שכמו שאנו אומרים שאין עימור אלא במקום גידולו, ובלא"ה לא חשיב מפוזר אלא מכונס, כמו כן אף שהוא מפוזר בשדה אחר שליקטו אין בזה מעמר כיון שזה לא אחר הלקיטה, שכיון שנגנרה המלאכה באלו הפירות תו לא שייך להחשיב בהם עימור, שאין עימור אלא בתר הלקיטה, והיינו שהוא הפקיע את הפירות מאחר הקצירה לאיסוף אבל מאחר שכבר נפקע שם פיקות קצורים מהם, אלא מפוזרים גרידא אין בזה משום מעמר.

דעת הרמב"ם
התבאר בדעת הראשונים לעיל שס"ל שאין עימור אלא במקום גידולו, והוכחו כן מלשונו של רבא (שבת עג:) דבעינן דווקא ממחלתא ואי אסף מלח לא ממלחתא לא חשוב מעמר.

והנה הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ה) פסק את אביי שמדאוריי' אין עימור אלא בגידולי קרקע. אכן הרמב"ם (שם פכ"א הי"א) כתב, 'אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר'. והינו שמדרבנן אסור אף לקבץ מלח, והוכחו האחרונים[6] ממה שהרמב"ם לא כתב שאבור לקבץ מלח ממלחתא וכדברי רבא, שסבר שאין דין מעמר במקום גידולו דווקא אלא כל איסוף פירות מפוזרים חייבים משום מעמר ואפי' בבית.

עוד דייקו כן מהרמב"ם (שם פ"ח ה"ו) שכתב, 'המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה'. והרי שהרמב"ם לא נחת לחלק בין מקום גידולו ללא מקום גידולו[7].

עוד דיקו מדבריו שכתב (שבת פכ"א הי"א), 'מי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור'. וברי מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דאיכא איסור מעמר אפילו שלא במקום גידולו[8].

ולכוא' יש לבאר אם כן את המשנה בביצה (לא:), שהרי שם מוכח שמותר ביו"ט לגבב עצים מן הקרפף.

ובדבר זה נאמרו כמה תירוצים. א. במהר"ח או"ז (סי' ריד) כתב שאין עימור אלא באופן שמעמרן בכדי שלא יפסידו הפירות, וממילא אפ"ל שמגבב עצים אין הפסד. ב. בשע"צ (סי' תקא סקי"ד) כתב ליישב, שאין עימור אלא באופן שהוא שומר את העימור, אבל באופן שהוא מעמר בכדי לאכול או להדליק אין עימור[9]. ג. במנ"ח חינוך כתב שס"ל לרמב"ם שרק באוכלין איכא מעמר, ודייק מלשון הרמב"ם (שם פ"ח ה"ה) שכתב 'המעמר אוכלין'[10]. ד. ע"פ המאירי בשבת (שם) שכתב שיש אומרים שבמקום שצריך כיון יש מעמר אפילו שלא מקום גידולו, אפשר שס"ל לרמב"ם שבעצים ליכא כיוון.

אכן בנשמת אדם (כי"ג סק"א) כתב לבאר את דברי הרמב"ם וז"ל, ש'בודאי במקום גדולן כוון שמאספן יחד ועושה אותן צבורין כדרך הגודשין חייב, אך שלא במקום גדולן אינו חייב בהעמדת ערימה, ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוף אחד אף שלא במקום גדולן חייב'.

וצ"ב בדבריו תרתי, חדא, מדוע מחלק בין אופן העימורים, שהרי אם מעמר ענינו הוא שמעמר במקום גידולו ואוספם, אם כן מה לי גודש ומה לי שעושה אותם גוף אחד. ועוד, שמעיקרא דדינא מנין לו שהעושה לגוף אחד חייב משום מעמר[11].

והנה במעשה רוקח (שבת פ"ח ה"ו) כתב כעין מה שכתב הנשמת אדם וז"ל, 'ויש לומר דלא אמר זה אלא בדבר שדרכו לעשות הערימה בשדה כגון חיטין או קשואין או בצלים כדאיתא התם והוא עמרם בביתו פטור משום דאין כאן מלאכת אומנות דאסרה תורה וכמ"ש רש"י ז"ל שם מה שאין כן ההיא דכניף מלחא ממקום גידולו דהיינו ממשרפות המים דהיינו עימורו העיקרי וכן מדוקדק מדברי רש"י שם ומשום הכי חייב ולפי זה נמצינו למדין דהמקבץ דבילה וכיוצא שדרכם לעשותם או בבית או באוצר שלהם לפי שהם יבשים לא שני לן בהכי וגם דאין זה כשאר מעמר דהכא צריך שיכוין במלאכתו לעשותו עגול או לנקוב התאנים ולהכניסם בחבל דזה הוא דרך אומנותו אין סברא לחלק כיון שזהו דרכו'.

ונראה מד' שביאר מדוע המקבץ דבילה חייב שתים מתרתי, א. שהוא שדרך לעשות עיגולי דבילה בבית, ב. שכיון שהוא מלאכת אומנות שצריך לכוון לעשות את עיגולי הדבילה חייב.

וביאור דבריהם הוא, שהנה מלאכת מעמר היא לעביד שם אסוף משם מפוזר וכנ"ל, ואם כן יש לדון כל אופן מהו שן המפוזר ומה הוא שם המכונס, ומעתה, באופנים ששם המכונס הם ערימה, זהו שייך בשדה בלבד שרק בשדה יש לערימה של אחא הקצירה שם אסופה, אבל בבית הם ככנוסין וכמו שכתב הריטב"א (בביצה שם) וכנ"ל, אבל באופן שהוא מכונס שונה וכגון קיבוץ דבילה שהופך אותם לשם אחר בקביוץ מה לי אחר השדה מה לי בבית, וכיון שהוא אוסף את הדבילה והופך לשם אחד לא שייך לומר שכשהם בבית הם מכונסין, שהרי הם אינם דבוקים.

ולפי"ז מבואר היטב מה שכתב הרמב"ם (שבת כא הי"א) שכתב אין דין הגמ' (שבת קמג:) שאסור לקבץ פירות בחצר לתוך סל, וכתב שם שהטעםם הוא שמא יכבשם לתוך ידו ויעשה מהם גוף אחד, והקשו על הרמב"ם שאם ס"ל מעמר חייב אפילו שלא במקום גידולו תיפו"ל מה שמאסף בחצר שיהיה חייב מדאורי', ולפי מה שהתבאר, דברי הרמב"ם דאיכאמ עמר שלא במקום גידולו הוא דווקא היהי שהוא עושה לגוף אחד שעושים כן בבית אבל העימור של ערימה איכא דווקא במקום גידולו ולכך הוי רק מדרבנן שמא יכבוש וליכא איסור על עצם הערימה.

מקבץ דבילה תולדה
והטעם שהמקבץ דבילה הוא תולדה ולא אב אף לפי הרמב"ם [שס"ל שכל המלאכות שענינן אחד הוי אבות כמו שהתבאר לעיל] הוא משום שאיסוף של דבילה ואיסוף של עימור הוי תרי דברים באיכות הפעולה ובנפעלים, והיינו שעימור בשדה הוא איסוף בשביל שלא יהיה מפוזר ואיסוף של דבילה הוא איסוף בכדי ליצור שם חדש של יצירה של גוף אחד, ולכך הוי תולדה.

מלאכת אומנות
אלא שיש לבאר מדוע בגמ' בביצה (שם) מתבאר שאת הדין שלא מועיל עימור בבית ילפי' ממלאכת מחשבת וכמו שדייק רש"י, שזהו הטעם שלא מועיל עימור בבית. וכתב המעשה רוקח למילף שבמקבץ דבילה בבית שהוא מעמער כדרך האומנים חייב משום מעמר אף בבית.

וצריך לומר, שאת הדין דבעינן שם מפוזר ילפי' ממלאכת מחשבת, שהרי מעיקרא מנין לנו לנחות לחלק בין איסוף בבית לאיסוף בשדה, שהרי שניהם הוי איסוף, אלא נראה שאע"פ שאף בבית הוי איסוף מ"מ כיון שמלאכת אומנות אסרה תורה והאומנים אוספים בשדה ממילא אין לנו אלא מה שחי' תורה והתורה אמרה שהאיסור של מעמר הוא דווקא במפוזר בשדה שאז צריך את מלאכת האומנים ויש להם שם מפוזר טפי, אבל היכי שהוא מפוזר בבית, שם הוי ליה שם כנוס כלפי מעמר כיון שאין זה עושה מלאכאת אומנות אלא איסוף דבר מכונס שנתפזר.

ומעתה היכי שהוא מקבץ את הדבילה כדרך האומנים שוב הדר ליה הדין של מלאכת מחשבת.

האם בעינן קשירה
במהר"ח או"ז כתב להוכיח מדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב שהמקבץ דבילה חייב משום מעמר דבעינן דווקא שיעמרם להיות גוף אחד, ולכך כל שלא עימר אינו חייב משום מעמר[12]. אכן ברש"י (שבת ע"ד ד"ה חייב אחת עשרה)[13], וברמב"ם (בפיה"מ שבת פ"ז מ"ב)[14] וברע"ב (שם)[15] מבואר שעימור הוא האיסוף העומרים, ומשמע אפילו שלא קשר.

ויל"ע לדברי הרמב"ם אם איכא סתירה בדבריו, שהרי למהר"ח או"ז משמע מדברי הרמב"ם שרק היכי שהוא מקבץ דבילה והופך לגוף אחד הוא חייב משום מעמר ואילו ברמב"ם בפה"מ מסואר שמה שגודש הוא חייב משום מעמר ולא כתב דבעינן קשירה.

והנה בחיי אדם (כלל יג ס"א) כתב, שכשמעמר בשדה חייב אף שלא קשר, אכן אם הוא מעמרם בבית חייב משום שהוא קשר, וכן רצה לפי"ז ליישב את דברי הרמב"ם כנ"ל. ויל"ע מה הסברא לחלק בזה.

אכן להנ"ל יש לבאר, שבאופנים שהעימור נעשה על ידי קשירה והדרך לעשותם בבית מתקיים בהם שם איסוף אף בבית, אכן באופנים שמעמרם לגדיש ולעשותם ערימה אחת מתקיים שם עימור מן המפוזר. והינו ששם מאסף מתקיים בשדה אף כשלא קושר אולם שם מאוסף בבית מתקיים כשהוא קושר מן המפוזר בבית, ששם מפוזר בבית הוא רק כלפי כינוס של קשירה ולולי כן איכא לזה שם מכונס.

[1] שם איתא 'תנן התם, המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. אמר רבי אלעזר, וכן לשבת. ופריך בגמ' שם ורישא, למעשר אין, לשבת לא, ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה, ולמעשר הוי גמר מלאכה, מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי, ולא, והא גרנן למעשר, דתנן, איזהו גרנן למעשר, הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו משיעמיד ערמה. ותנן נמי גבי בצלים, משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור, אלא מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי מלאכת מחשבת אסרה תורה. כן גירסת רש"י, ופירש שהעמדת ערימה בבית בשבת פטור ולמעשר חשיב גמר מלאכה. אכן בר"ח גריס שקאי גבי פיקוס שפריך בגמ' שלגבי שבת פטור מדין מפרק ולגבי מעשר חשיב מלאכה
[2] אכן הר"ח שם גרסי שהחילוק בין שבת למעשר הוא גבי פיקוס, שלגבי מעשר זהו חשוב גמר מלאכה לחייב, ולגבי שבת אין הפיקוס חשוב מפרק. ומשמע שלא נחת לחלק בין בית לשדה. אך יש לדון אם ס"ל שמעמיד ערימה בבית חייב או שפטור. [ולכוא' תליא אם ס"ל שבעינן מקום גידולו או לו]

 
[3] אלא שצ"ב בדברי רש"י, שהנה ברש"י בביצה הנ"ל מבואר שהמעמר בצלים בביתו אין בו משום מעמר, ואילו ברש"י (שם לא: ד"ה ומן) מבואר שאסור להביא עצים מן השדה משום מוקצה, ולכוא' שם איירי בשדה ומדוע לא אסור מדין מעמר. אך י"ל שס"ל כהר"ן בביצה (לא:) שכתב שמותר להביא עצים לצורך יו"ט וליכא איסור מעמר ורק משום מוקצה אתינן עלה. ע"ש.
[4] ומה שתוס' לא הוכיחו מהגמ' בביצה (יג:) גבי מעמיד ערימת בצלים בביתו שבשבת פטור, י"ל שס"ל כהר"ח שגריס כן רק גבי פיקוס, שבשבת פטור, ולא הוי מפרק.
[5] וכן הוא מדויק מלשון הריטב"א בשבת שם, 'שאין משום מעמר אלא במעמרו במקום גדולו או מעיקר תחלת מקום לקיטתו'. ולכוא' בדבר הריטב"א מבואר תרתי. א. שכל איסוף שלא במקום גידולו אין בזה משום מעמר. ב. שאף בהוא במקום גידולו כל שהוא לא מעיקר תחילת לקיטתו לא חשוב מעמר. ולכוא' הביאור הוא, שכמו שאנו אומרים שאין עימור אלא במקום גידולו, ובלא"ה לא חשיב מפוזר אלא מכונס, כמו כן אף שהוא מפוזר בשדה אחר שליקטו אין בזה מעמר כיון שזה לא אחר הלקיטה, שכיון שנגנרה המלאכה באלו הפירות תו לא שייך להחשיב בהם עימור, שאין עימור אלא בתר הלקיטה, והיינו שהוא הפקיע את הפירות מאחר הקצירה לאיסוף אבל מאחר שכבר נפקע שם פיקות קצורים מהם, אלא מפוזרים גרידא אין בזה משום מעמר.

 
[6] בפמ"ג (שמ א"א סקט"ו) ובאג"ט (מעמר סק"ב) ובמנ"ח (מוסך השבת מעמר סק"ב).
[7] וע"ש בכסף משנה שהביא את דברי הרמ"ך שהשיג על דברי הרמב"ם וכתב שהמקבץ דבילה במקום גידולו דווקא חייב משום מעמר. [ויש שנקטו שהרמ"ך מבאר את דברי הרמב"ם, ואף הרמב"ם ס"ל שבעינן מקום גידולו. וצ"ע שהרי להדיא לא פי' כן הרמב"ם, והיה לרמב"ם לחלק].
[8] ומקור מהגמ' (שבת קמג:) שאיתא שם שאסור ללקט, ולולי דברי הרמב"ם היה מקום להק' מהגמ' שם, שהרי בפשטות מבואר שם שאסור ללקט רק מדרבנן והרי שאין איסור ללקט בחצר מדאורי' אלא רק במקום גידולו. וכן פירש במג"א (סי' שמ סקט"ז).
[9] ובר"ן בביצה (לא:) כתב שאין איסור מעמר ביו"ט, ולכך מותר לגבב עצים ביו"ט אף על פי שבשבת הוי איסור מעמר. אכן בשעה"צ שם כתב שקשה לומר כן, שאם כן נפקא שמדדאורי' מותר לגבב עצים לצורך יו"ט ומדרבנן אסור משום מוקצה, והרי אם יבוא להשתמש לא יהיה איסור לגבב עצים. ע"ש.  
[10] וע"ש, שכתב שמלח חשיב אוכל לדברי הרמב"ם ולכך איכא איסור מדרבנן לקבץ מלח [שהרי ודאי לא מסתבר שיהיה איסור מדרבנן על מה שאפי' מדאורי' אין איסור בעצים]. ואף שהרמב"ם בפה"מ (שבת פ"ז מ"ב) כתב שיש עימור בעצים, כתב המנ"ח שחזר בו ביד, וס"ל שאין עימור אלא באוכלין.
[11] ויש להוסיף, שהרי ברמב"ם מבואר שהוא תולדה דמעמר, והרמב"ם כידוע ס"ל שעל המלאכות שענינן אחד ושווים בתכליתן ובאופי פעולתם חשובים אבות, ומדוע הרמב"ם החשיב אותם לתולדה, וע"כ, שהרמב"ם ס"ל שמקבץ דבילה הוא חידוש שנלמד ממעמר, וא"כ יל"ע מאי הילפותא.
[12] וכתב שמה שרבא ס"ל שאפי' מלח ממלחתא חייב משום מעמר אף על פי שליכא קישרה, הוא משום שהוא הוא מקבץ את המלח הם נעשים גוש אחד אבל לעולם המעמר חייב עד שיקשור.
[13] שכתב, 'אספם יחד הרי זה מעמר', וכן מבואר ברש"י שם (צו: ד"ה מעמר) שכתב 'תלושין ומפוזרין היו ועמרן'. 
[14] שכתב, 'מעמר, הוא הגודש עומרי הקציר זה על זה, ועומר שם אלומת החטים או השעורים וזולתם מכל הנקצרים'.
[15] שכתב, 'המעמר, אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד'.