קוצר
א. גדר המלאכה

מלאכת קוצר במשכן היא היתה בקצירת גבועלי הסממנים. ואיתא בגמ' (שם עד.), 'תנא, הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת'[1]. והינו שלא בעינן דווקא קצרה כבמשכן בגבועלים אלא אפילו שאר קצירת פירות מן המחובר לקרקע הוי אב.

ויש לחקור מהו המחייב של המלאכה. שהרי בקצירה יש ג' עשיות. א. קצירת פרי המחובר לקרקע. ב. קצירת היניקה של הפרי מהקרקע. ג. הוצאת הפרי מהמקום שבו הוא גדל.

ולצד שהוא חייב במה שהוא מוציא את הפרי ממקום גדולו, יש לחקור האם מקום גדולו הוא דווקא פרי שנוצר מהמקום, או מה שהוא נוצר במקום.

וכן יש לדון האם מה שאנו צריכים מקום גידולו הוא דווקא אם המקום שבו הוא גדל הוא קרקע או אפילו אם הוא לא קרקע.

ההוכחה שלא חייבים מקום המגדל
ונראה שיש להוכיח שאפילו דבר שלא גדל מהקרקע אם הוא הוא גדל בקרקע אף ממגדל חיצוני שהוא לא קרקע יהיה חייב.

שהנה במשנה (שביעית פ"י מ"ז) מובא, ש'כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב וחכ"א אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת פטור'.

ובגמ' (צה:) מבואר שטעמו של ר"א הוא משום שהוא יליף מדכתיב בשמואל (א יד כז) 'ויטבל אותה ביערת הדבש', וגו'. 'וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא לומר לך, מה יער, התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת.

ומבואר שמחלוקתם היא האם יש לכוורות דין מחובר לקרקע או אין דין מחובר לקרקע.

וחזי', שלדעת רבי אליעזר שלכוורת יש דין כקרקע חשוב המקום של הדבש כמקום גידולו וכן איתא ברא"ש שם, שהכוורות הוא מקום גידולו של הדבש. והיינו שכיון ששם המקום שהדבש נוצר בו זהו חשוב מקום גידולו[2].

דעת רש"י שחייב אף בשאינם גידולי קרקע
והנה בגמ' (שם צה:) מבואר שהחולב בשבת חייב[3]. ואמרי' בגמ' שהטעם הוא משום שהוא מפרק. ומבואר ברש"י (ד"ה מפרק) שאין לחייב את החולב משום קוצר כיון שהחלב הוא פקיד ועקיר. והרי שמשמע שאם החלב היה מחובר החולב היה חייב משום קוצר אף על פי שלא הוי גידולי קרקע[4]. וע"כ שדעת רש"י שכל פרי במקום גידולו העוקר חייב.

הקושיות על דברי רש"י
והנה איתא בגמ' (שבת קז:), 'אמר מר בר המדורי אמר שמואל, הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא, אמר רבא, בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו'[5].

ובפשטות בר המדורי בא לחדש שמדלדל עובר חייב משום עוקר דבר מגידולו שהוא תולדה דקוצר. וכן מבואר במאירי ובאור זרוע (סי' נו)[6].

ופרש"י (שם ד"ה מיחייב) שהראיה של בר המדורי מרב ששת גבי כשותא הוא לומר שאף על פי שהכשותא היא לא מחוברת לקרקע העוקר אותה מההיזמי חייב, כמו כן מדלדל עובר אף על פי שהוא לא מחובר לקרקע המדלדל חייב משום קוצר.

ובפשטות משמע שהחיוב הוא משום שהוא מוציא דבר ממקום גידולו ולא משום שהוא מחובר לקרקע. ואם כן קשה מדוע רש"י כתב שהחולב חלב לא חייב משום קוצר כיון שהוא לא מחובר הרי גם כשותא לא מחוברת והיא חייבת משום קוצר[7].

היסוד מדין עציץ נקוב
והנה מקשי' בגמ' שם (קח.) מאי שנא כשות ופיטרא מאונא דחצבא, שאנו אומרים שהעוקר אותם חייב משום עוקר דבר מגידולו, מעציץ שאינו נקוב שאיתא במתני' (שפ צה.) שהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור, ומשני, שעציץ שאינו נקוב לאו היינו רביתיה וכשות ופיטרא היינו רביתיה. ופירש"י שם (ד"ה לאו). 'דאין דרך זריעה שם', ומבואר שטעם החילוק הוא שאף באופנים שהפרי אינו מחובר לקרקע חייבים משום קוצר אם זה דרך גידולם, מה שאין כן עציץ שאינו נקוב אין דרך גידולו בכך.

והנה גבי עציץ נקוב נחלקו ר"ש וחכמים במתני' שם א התולש מיניה חייב או פטור, ומבואר בגמ' שם (צה:) ששורש מחלוקתם היא אם אמרי' שעציץ נקוב דינו כמחובר או כתלוש.

ולכאורה יש להקשות, שממ"נ אם עציץ נקוב הוא היינו רביתיה מה פליג ר"ש, הא אף אם הוא כתלוש תיפו"ל מדין עוקר דבר ממקום גידולו וככשת ופטריות, ואם הוא חשיב לאו היינו רביתיה מאי אכפת לן שהוא מחובר.

ועוד יש להקשות, שהרי מבואר ברש"י (שם קח.) שהטעם שעציץ שאינו נקוב פטור הוא משום שהוא כתלוש, ולכאורה בגמ' שם התבאר שהטעם שעציץ שאינו נקוב פטור הוא משום לאו היינו רביתיה[8].

והנה צריך ביאור בכל הנושא דבעינן דרך זריעה, שהרי הנה מבואר בגמרא (פא:) שצרור שעלו בה עשבים התולש מהם חייב חטאת. ואף שאין רגילות להצמיח בצרור עשבים כיון שכך הוא גדל חייבים, ואם כן הכי נמי באופן שעלו צמחים בעציץ אף שהוא אינו נקוב שיהיה חייב על זה. על ידי זריעה שלא חייבים. הרי למעשה הוא עקר דבר ממקום גדולו שהרי למעשה לאחר שהוא גדל הוא הצמיח.

והנה הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ג) כתב שעציץ נקוב הרי הוא כארץ ולכך התולש ממנו חייב. וגבי עציץ שאינו נקוב כתב (שם ה"ד) שכיון שזה לא חשוב מקום גידולו התולש פטור. ולכאורה צ"ע מדוע הרמב"ם הוסיף 'הרי הוא כארץ' תיפו"ל שוהא מקום גדולו כמו שכתב שם גבי כשות ועשבים שעלו בחבית.

מקום גידולו הוא הקרקע
ועל כרחך יש לנו לומר שעיקר החידוש שהתחדש מהאב דקוצר שתלישת הצמח מן המחובר לקרקע חייבים עליה כיון שמקום גידולו הטבעי של הצמחים הוא מן הקרקע, ולכך כל דבר שהוא חשוב כקרקע התולש את הצומח ממנו חייב משום קוצר אף אם לא יהיה דרך אנשים לזרוע כך, כיון שעצם מה שעקר את הצומח ממקום גידולו הטבעי הוא חייב עליה. אלא שהתחדש בגמ' שאף דבר שאינו מחובר לקרקע אם דרך גידולו הוא בדבר המטלטל וכגון בפטריות וכשות העוקר חייב משום עוקר דבר מגידולו, משום שכיון שזהו הדרך ממילא חשיב אותו מקום כעיקר מקום גידולו ולכך התולש חייב.

ואם כן א"ש עציץ שאינו נקוב, שכיון שמעיקרא אין עיקר מקום גידולו הצמח בעציץ המטלטל אם כן בין עציץ נקוב ובין עציץ שאינו נקוב חשוב לאו הינו רביתיה, אלא שס"ל לחכמים, שכיון שעציץ נקוב יש לו דין מחובר לקרקע ממילא הוא חשוב כקרקע ושגדל במקום גידולו. ולכך כתב הרמב"ם שעציץ שנקוב הרי הוא כארץ, והיינו ששונה דין פטריות מעציץ נקוב, שעציץ נקוב גידולו מן הראץ וכשות גידולו מההיזמי.

אך אכתי יש להקשות, שאם כן מדוע חכמים ס"ל ברודה חלות דבש שהוא לא חייב, הא אף שהוא לא מחובר לקרקע יהיה חייב משום עוקר דבר מגדולו ככשותא

ועל פי מה שמוכח נראה לבאר, ששם מחובר מתקיים בב' אופנים. א. זהו דבר שמחובר לקרקע. ב. כל דבר שיונק חשוב מחובר[9]. ועיקר האב של קוצר הוא באופן שהוא מחובר לקרקע, ולכך שייך למילף לחלות דבש אף על פי שהם לא יונקים מהקרקע, אך אם באנו לדמות לעוקר דבר ממקום גידולו שבמטלטל בעינן דווקא יניקה.

ולפי זה אתי שפיר גבי חלב, שיש לומר שהוא לא חשוב מחובר כיון שהוא לא דבר שיונק מהבהמה ולכך פירש רש"י שהוא לא חשוב קוצר מה שאין כן עובר שמחובר לבהמה אף שהוא לא חשוב מחובר בדיני מחובר לקרקע, מכל מקום הוא חשוב מחובר לבהמה מכח מה שהוא יונק ממנה[10]. וכן כל דבר שיונק כגון פטריות וכשות שעל ידי היניקה[11].

ולכך מתיישב הדמיון של בר המדורי בין כשותא לעובר, שודאי לא הוי סק"ד שעובר חשוב מחובר מצד חיבור בקרקע אלא חשוב מחובר מצד היניקה, ואתא לדמות שאף שכשותא לא מחוברת לקרקע חייבים מצד היניקה[12].

בדעת הרמב"ן
הנה התבאר שהמדלדל עובר חייב, ובר המדורי ביאר שזהו דמי לרב ששת גבי תולש כשותא, ופי' שדעת רש"י שהדמיון הוא שאף שהוא יונק ולא מחובר לקרקע חיייבם משום קוצר.

אכן דעת הרמב"ן (שם קז:), שהמדלדל עובר חייב משום נטילת נשמה ולא משום קוצר. וחיוב קוצר הוא דוקא בעוקר גדולי קרקע מהקרקע.

וביאר את הדמיון של בר המדורי מכשותא, 'הכי קאמר אף על גב דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי כדאמרינן בעירובין בפ' בכל מערבין (כ"ח ב') דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, ה"נ בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד וסירכא דלישנא נקט'.

ומבואר בדבריו שהחידוש של רב ששת בכשותא הוא לא משום שהוא אינו מחובר לקרקע, אלא משום שהוא לא ינוק מהאדמה אלא מהיזמי, וכמו כן עובר אין לו נשמה אלא משום האמא, וחזי' שחייבים על עקירת נשמה או פרי אף שאין הוא עצמו יונק.

ויש להבין בדבריו, חדא, מה הדמיון בין נטילת נשמה לקוצר, ושמא יש לומר שקוצר חייב משום הפסקת היניקה ולכך חייב שהוא תולש את הכשותא שמפסיק יניקתו, ועוקר את הכשותא ממקום גידולו, אבל נטילת נשמה חחיבים על זה שהוא נוטל נשמה ועד כמה שאין לעובר נשמה הוא לא נטל את הנשמה.

ועוד יש להבין, שאם החיוב הוא משום נטילת נשמה מה ההבדל בין חובל לעובר הא בתרויהו הוא מוציא נשמה מאבר אחד אף על פי שהאבר עצמו שחבל אין לו נשמה אלא מכל האדם. ואם אין הכי נמי מדוע בר המדורי לא הביא ראיה מחובל ותו לא ומדוע הוא הוצרך להביא את דברי רב ששת. ואם זה חלוק מחובל מדוע הרמב"ן דימה את חובל לעובר.

יסוד ברמב"ן בחיוב של נטילת נשמה
ונראה לבאר בדברי הרמב"ן, שהנה יש לדון מדוע חייבים על הנטילת נשמה, האם הוא מה שהוא מפסיק את החיות של החי, או משום שהוא נוטל את הגוף מן החי.

ומתבאר שהרמב"ן בא לחדש שנטילת נשמה שורשה כתולש דבר מגידולו, והינו שהחיוב הוא לא על החיות של החי אלא על קטיעת היניקה של הדם מן החי.

וזה מה שהרמב"ן בא להוכיח מחובל, שאע"פ שחובל לא הפסיק את החיות של הנשמה, כיון שמאבר אחד הוא הפסיק את החיות הוא קטע את היניקה מהדם הזה לאבר החי, ולכך הוא חייב. וחזי' מיניה שגדר חיוב נטילת נשמה אינו אם החי עצמו מת אלא אפילו נטילת חיות מאבר אחד חייב מפני שהוא עקר את החיות ולא המית את הבהמה.

ולפי"ד יש לבאר שודאי היה פשוט לכו"ע שכן הוא שורש חיוב בנטילת נשמה, אלא הוי קשה לבר המדורי שהרי אין בהפסקת חיות העובר נטילת נשמה שהרי עובר אין לו נשמה וחיותו תלויה בנישמת הם והלה הפסיק לו את החיות אבל לא נטל את העובר מן הנשמה. ועל זה ביאר בר המדורי, שהחידוש הוא שכמו שקוצר חייב משום עקירת דבר ממקור המגדל בעצמו אף שדבר שמחובר על ידי אמצעי המקשר למקור החיים של הפרי הוא חייב[13], וכמו כן בנטילת נשמה שהחיוב הוא לעקור דבר ממקור החיים הוא חייב אף שהחי לא מחובר ישרות למקור החיים אל על ידי האמא הוא חייב[14].

 תאנים שיבשו
והנה איתא בגמ' בחולין (קכז:) שהתולש תאנים יבשות בשבת חייבים עליה ולענין טומאה הם חשובים כתלושים.

ומבואר ברש"י שם (ד"ה חייב), שאף בשבת בעינן שהתאנים יהיו יבשות אבל העוקץ צריך שיהיה לח בשביל לינוק ובארו בתוס' (שבת קנ. ד"ה מחובר) שכיון שהתאנים יבשות לא יונקים הם לא חשובים מחוברים.

ולאו' יש להקשות, הא עד כמה שהתבאר לעיל שכל עקירת דבר ממחובר ושהוא מקום גידולו הוא חייב א"כ מאי אכפת לן שהוא לא יונק הרי למעשה הוא מחובר לקרקע. וכן לענין טומאה צ"ע הא ודאי אדם שקבע מסמר בקרקע זה חשוב מחובר והוא לא מקבל טומאה וא"כ מאי שנא תאנים יבשות ממכל דבר שמחובר לקרקע שהוא לא מקבל טומאה. שהרי חזי' שרודה חלות דבש לר"א אף על פי שהוא לא מחובר ממש לקרקע על ידי יניקה אנו אומרים שהוא חייב בשבת ואף לענין טומאה, והוא מפני שכיון שקרא רבי לר"א שהוא חשוב מחובר לקרקע אף שאינו יונק כיון שהוא עוקר דבר ממקום גידולו הוא חייב.

ונראה לבאר, שחלוק כל מחובר לקרקע דעלמא לפירות, שכל מחובר לקרקע ידוע דבעינן שיהיה דבר שקבוע בקרקע, ואם כן יש לומר שדווקא פירות שיונקים חשובים כמחוברים לקרקע בקביעות שהיניקה מחשיבה אותם למחוברים מה שאין כן בשאר מילי שהם קבועים אף שהם אינם יונקים חשיבי מחוברים, ולכך רודה חלות דבש כיון שהוא מחובר לקרקע והוא מקום גידולו הוא חייב.

ועל פי זה יש לבאר שודאי ענבים שעומדות ליבצר שמבואר בש"ס שהם כבצור דמי לענין שבת התולש מהם חייב, כמבואר בתוס' (שבועות מג.) ד"ה כבצורות). והטעם בזה הוא משום שאף אם אין להם דין כקרקע בגלל שהם עומדות להתלש אבל אכתי הם חשובות מחובורת לקרקע וכל התולש מן המחובר לקרקע חייב. מה שאין כן בתאנים שיבשו לגמרי אפילו מחוברות הם לא חשיבי, משום שאינן יונקים מן הקרקע ואינם קבועות שם כדבר שקבוע בקרקע.

הגבהת עציץ נקוב
והנה איתא בגמ' (שם פא:) גבי עציץ נקוב שאם 'היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע'.

ונחלקו הראשונים בביאור הגמ' שם. דעת רש"י (ד"ה חייב) ותוס' (ד"ה והניחו) שמה שהוא חייב הוא רק מדרבנן[15].

ובתוס' (גיטין ז: ד"ה עד) ביארו גבי עציץ נקוב שמונח על גבי יתידות שהוא חשוב כמחובר וממילא היכי שהוא מגביהו אינו מפסיק את החיבור שהרי גם שהוא על גבי יתדות הוא מונח בקרקע. והטעם מבואר בהגהות אשר"י (שבת פא: סק"ד) שעציץ על גבי יתדות עדיין יונק מן הקרקע[16].

אכן ברמב"ם מבואר שחייב מדאורי', שכתב (שבת פ"ח ה"ד) 'גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש, היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע'[17].

והטעם בזה ביאר הגר"ח (בחידושיו שבת פא:) שס"ל לרמב"ם שקוצר חייב על כל עקירת דבר שהוא מחובר לקרקע. והינו שאף שהוא יונק מהארץ על גבי היתדות כיון שהוא חשוב עציץ תלוש הוא לא חייב[18].

וכן נראה מדברי המג"א (סי' שלו סק"א) שביאר את דברי הרמב"ם מסתימת לשונו (פ"ח ה"ד) שכתב גם גבי תאנים שיבשו, שהתולש חייב ולא חילק בין יבשו עוקציהם ללא יבשו, והינו שאף על פי שיבשו לגמרי הן ועוקציהן חייב[19]. וע"כ משום שס"ל לרמב"ם שכל התולש מן המחובר אף על פי שהוא תלוש לענין שאר דברים הוא חייב כיון שעקר דבר ממקום גידולו והוא מחובר[20].

ולכאורה צ"ע שאם כן מדוע כשות לדעת הרמב"ם התולש חייב הא הוא רק יונק מן הארץ ואינו מחובר. ועוד יש להקשות שאם כן התולש מעציץ נקוב שעל גבי יתדות יהיה פטור[21].

ועוד יש להקשות שאם כן מדוע המחזיר את העציץ לארץ כתב הרמב"ם שהוא חייב משום נוטע והרי הדין של תלישה מן המחובר היא דין בקוצר ולא דין בזורע, שהרי ודאי זורע חייב על עצם ההצמחה

אכן נראה לומר, שודאי הרמב"ם ס"ל שכל שיונק מן הארץ חשוב כתולדה והעוקר יהיה חייב וממילא אף התולש מן העציץ שמונח על גבי יתדות יהיה חייב אלא כשהוא מגביה את העציץ כיון שסוף דבר הוא גם עקר את המחובר לקרקע הוא חייב. וודאי שהעוקר ממעט יניקה, אלא שס"ל שלענין עקירה סגי במה הוא תלש מן המחובר אף על פי שלא היה הפסקת היניקה לגמרי, אבל באופן שהוא מחזיר יניקה טובה יותר חייב משום נוטע.

שיטת הירושלמי
אכן ברמב"ן הביא שדעת הירשלמי (שבת פ"ז ה"ב) שאף השולה דג מן הים חייב משום קוצר אף על פי שזה לא גדולי קרקע, ולכאורה נראה מדברי הירושלמי שס"ל שקוצר הוא קצירת דבר ממקום שהוא גדל בו אף על פי שהוא אינו יונק ואינו מחובר לקרקע ואינו גידולי קרקע, אלא כל דבר שהוא מקום שהוא גודל בו חייב, וכיון שהדג חי במים וזה מקום דירתו הוא חייב.

[1] קוצר הוא בחיטים ושעורים, בוצר הוא בענבים, מוסק הוא בזיתים, גודר הוא בתמרים והאורה הוא בתאנים. ע"פ פי' רש"י שם.
[2] אכן יש לדון לדעת חכמים, אם פליגי על הא גופיה שכורת היא לא מקום גידול של הדבש וגם לא מחורת לקרקע או שהם מודים היכי שהכוורת מחוברת בטיט. וברע"ב במשנה שם כתב שחכמים מודים כהכוורת מחוברת בטיט שהיא חשובה כקרקע וכן איתא בתפארת ישראל שם ומקורם הוא מהתוספתא. אך יש לדון אם אף גבי שבת כן הוא הדין.
[3] ובפשטות מבואר בראשונים שם שאף חכמים מודים בזה, אך בירושלמי (פ"ז ה"ב) מבואר שכן הוא דעת רבי אליעזר.
[4] ואף שגבי מעשר בהמה חשובה גידולי קרקע, הכא כתבו התוס' (שבת עד:) שגבי דש לא שייך לומר שבהמה היא גידולו קרקע שהרי במשכן היה גידולי קרקע ממש. וכן בפשיטות לא ששיך גבי קוצר. ואף שדעת הרמב"ם שאין דישה אלא בגידולי קרקע, וס"ל שיש דישה בבעלי חיים, באחרונים נקטו שיש לחלק, שאף שבדישה בעלי חיים חשובים גידולי קרקע, בקוצר בעלי חיים לא חשובים גידולי קרקע, משום שהכל הכא הוי דומיא דמלאכת המשכן, ובדישה הוי דבר שגדל מן הקרקע ולכך אף בעלי חיים חשובים שהם גידולי קרקע [או משום שהם אוכלים וחיים מן הצומח, או משום שהם באו מן הקרקע. אחרונים], אבל גבי קוצר ודאי איירי במשכן בדבר שמחובר לקרקע ממש, ואם כן אין לומר שחלב הוא כתלישה מן המחובר לקרקע.
[5] מדלדל עובר, זהו אדם שעוקר את העובר מהאם ומפילה. וכשותא, זהו פרי שאינו מחובר להיזמי וגודל מיניקת היזמי שמריח את היזמי ואינו מחובר לקרקע. ובגמ' בהו"א שהכשותא יונק מהאויר ולמסקנא שם שהוא יונק מריח הקרקע שמהיזמי. (גמ' עירובין כח: וביאור רש"י שם)
[6] ובתוס' בבכורות (כה. ד"ה ואמר) מבואר שס"ל שמדלדל עובר במעי בהמה חיי משום גוזז, והנראה בביאור התוס' שס"ל שקוצר בבעלי חיים חשוב גוזז, ולכך מדלדל עובר כיון שהוא קוצר דבר מן החי הוא חייב משום גוזז. וכן אולי יש לבאר בדברי הרמב"ם. שהנה צ"ע בדברי הרמב"ם, מדוע ביאר (שבת פי"א ה"א) שמדלדל עובר חייב משום נטילת נשמה ולא משום קוצר והרי ס"ל שבהמה חשובה גידולי קרקע גבי מפרק ודש ע"ש (שבת פ"ח ה"ז). ועל כן יש לפרש שאף שדש הוא גיגולי קרקע גבי קוצר בעינן דווקא הגודל מן הקרקע, כיון שבבעלי חיים יש גוזז אזי מלאכת קוצר נאמרה דווקא על דבר שגודל ממש מן הקרקע. ויש שתירצו את דברי הרמב"ם, שיש לחלק בין דש לקוצר, שדש הוא מלאכה שנעשית בדבר שגדל בעבר מן הארץ ועכשיו הוא מטלטל ולכך אף בהמה גידולה מן הארץ וכשהוא מפרק הוא עושה את המלאכה בדבר שהוא בא מן הארץ, מה שאין כן קוצר שהמלאכה היא המעשה קצירה מן הארץ יש לומר שבהמה לא חשובה ארץ ורק קוצר מן הארץ עצמו הוא חייב. אך לפי"ז יל"ע גבי פטריות שאיתא בגמ' (שבת קח.) שהוא חייב והרי זה רק דרך גידולו אף שהוא אינו מחובר לארץ. וצ"ע.

אך צ"ע לדעת התוס' מה הדמיון בין רב ששת לבר המדורי, שהרי אם אתינן עלה מדין גוזז פשיטא שיהיה חייב שהרי הוא מחובר לבהמה וגדל מהבהמה, ורב ששת איירי באופן שליכא חיבור להיזמי. וצ"ע.
[7] עוד יש להקשות לדברי רש"י, שאם ס"ל שהעוקר דבר שמחובר לבהמה חייב משום קוצר, מה הגמ' הביאה ראיה למדלדל עובר מתולש כשותא, הא אדרבה כשותא הוא גרוע טפי שהוא אינו מחובר כלל, מה שאין כן עובר הרי הוא מחובר לבהמה, ואם כן מה הדמיון ומה בר המדורי הביא ראיה מרב ששת. אך אולי יש לומר שאף העובר לא חשוב מחובר שהרי השליה אינה מחוברת לבהמה, והחבל קשור רק לשליה ושמא היא רק חשובה יונקת.
[8] וכן מבואר ברא"ש שם שבעינן לב' הטעמים, א. שהעציץ אינו מטלטל. ב. שלאו היינו רביתיה, ולכך כתב הרא"ש ששבאדמה לא מטלטלת אף על פי שהיא על הגג והיא חשובה כעציץ שאינו נקוב הוא חשוב רביתיה וחשוב מחובר. ויש לעיין הייכי שעציץ שאינו נקוב מחובר בטיט לקרקע אם העוקר חייב.
[9] שודאי אין חשיבות לדבר שמחובר סתם לדבר שלא מחובר לקרקע אלא אם כן הוא גודל ויונק מן הנותן, ששם של נותן ומקבל הקשורים זה לזה הוא רק דבר שגודל ולא בדבר שמחובר סתם, מה שאין כן בקרקע בשביל שם מחובר לא בעינן דוקא יניקה.
[10] ולפי זה מה שכתב המנחת חינוך (מוסך השבת קוצר) בדעת רש"י שהמוציא דם יהיה חייב משום קוצר משום שקי"ל שדם חיבורי מחיבר, הכא י"ל שכיון שהוא לא יונק לא הוי חייב משום קוצר.
[11] ולפי זה אפשר לקיים את רש"י גבי כשותא כפשוטו, שאף אן מאוירא כרבי כיון שהוא ינוק חשוב תלישה מן המחובר ותולדה דקוצר הוא.
[12] ואין להקשות ממה שמבואר בגמ' (שם קז:) 'אמר שמואל, השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב'. ופירש"י (ד"ה חייב) 'משום נטילת נשמה, דתו לא חיי'. שמבואר שהוצאת הדג ממקום שבו הוא גדל לא חשוב קוצר אלא נטילת נשמה. שיש לומר שהים לא חשוב כמגדל ומניק את הדג אלא מקום שהדג יכול לחיות בו בלבד ולא יניקה, ולכך הוא חייב רק משום נטילת נשמה. וכמו שאמרי' גבי עלים שנתונים במים שהמוציאם פטור כיון שהם לא גדלים שם אלא רק נשמר חיותם וכיון שהם לא מחוברים בקרקע ולא גדלים שם פטור. ולכך איתא שם (קח.) שהתולש פטירי מאונא דחצבא [פטריות שמגדלים בשפת הדלי ממים] שכיון שהוא גודל אף שהוא במים והוא לא מחובר לקרקע הוא חייב. וכן עציץ נקוב הוא מחובר לקרקע כי יונק ממנה כפי שהתבאר בעז"ה. ושאינו נקוב שהוא לא מחובר הוא פטור.

 
[13] אך אכתי יש להקשות לדעת הרמב"ן מדוע ר"א ס"ל ברודה חלות דבש שחייב הא אף שהוא מחובר לקרקע הוא גידולי קרקע בעצמו אלא על ידי הדבורים ואפי' הכי הוא חשוב עוקר דבר מגידולו, ובזה הוא לא חשוב אמצעי מהקרקע ומדוע יהיה חייב. ואפשר לומר שאף דבש חשוב גידולי קרקע שהרי הדבורים יונקים את הדבש מן הפרחים. וצ"ע.
[14] אולם ודאי שנטילת נשמה הוא עקירת דבר מקום גדלו אלא מהנותן חיים מה שאין כן פרי הקרקע היא גם המגדלתו, ולכך כתב הרמב"ן שמה שאמרי' בגמ' בנטילת נשמה עקירת דבר מגידולו סירכא דלישנא נקט.
[15] והוכיחו כן ממה שאמרי' שם בגמ' שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת, ואף שהוא חשוב כעציץ נקוב [שהרי איתא שם שהתולש ממנו בשבת חייב בשוגג חטאת] אלא על כרחך שאם אינו תולש את כל העץ אלא רק מגביהו אינו חייב מדאורי' ולכך רבנן הקילו באופן שיש.
[16] ולאו' יש להקשות על דעתם, מדוע הפסקת היניקה מעט לא חשובה קצירה כמו מנכש ומשקה מים שאיכא מאן דאמר שהוא חייב משום זורע כיון שזה מצמיח טפי, ואם כן אף אם נימא שבקוצר בעינן קוצר ממש אכתי לגבי הנחת העציץ נקוב על הקרקע שיהיה חייב משום זורע.
[17] ובמגיד משנה שם תירץ את דעת הרמב"ם מהא שאמרי' שם גבי צרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו בשבת אף על פי שהוא כמגביה עציץ נקוב על גבי יתדות, שאף בצרור שעלו בה עשבים אירי שהוא היה מונח על גבי יתדות.
[18] ובאמת לגבי תרומות ומעשרות הוא חשוב שהוא גידולי ארץ ישראל ע"ש.
[19] ובמג"א (שם סקי"ד) כתב שבאופן שיבשו העשבים ודאי שאף הרמב"ם מודה שלא חייבים. והביאור בד' הוא שעשבים שיבשו לגברי הרי הם כמונח בכדא. כין שהם יוצאים בקלות מה שאין כן אילן יבש או ענפים או פירות שעדין הם מחוברים וצריך לתלוש אותם מן המחובר.
[20] אכן בגר"א שם כתב שהרמב"ם כן חילק כרש"י וכמסקנת הגמ' בחולין ע"ש.
[21] ולא מסתבר שהרמב"ם פליג על כל זה וס"ל שהתולש מעציץ נקוב של גבי יתדות פטור. וכ"ת שכך ס"ל לרמב"ם תקשי מדוע הגמ' (שבת קח.) חילקה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב מפני שהוא לאו הינו רביתיה תיפו"ל שאפי' עציץ נקוב שעל גבי יתדות פטור.