וְּעָשּו לִי מִקְּדָש וְּשָכַנְּתִי בְּתֹוכָם (שמות כה, ח)

 מעשה אדם או מעשה אלוקים 

המבנים היחידים המתוארים בתורה בדייקנות ומפי הגבורה הם תיבת נח והמשכן. אולם בעוד תיאור תיבת נח מופיע פעם אחת ובקיצור יחסי, מבנה המשכן מתואר באריכות רבה, קודם הביצוע ולאחריו, בשתי פרשיות בספר שמות: "תרומה" ו"ויקהל". 

האם נכפלו התיאורים על מנת להוכיח שהביצוע היה מושלם ומתאים לתכנון? והלא גם תיבת נח נבנתה בשלמות, כפי שמעיד הכתוב: "וַיַעַׂש נֹחַ כְּכֹל אֲשֶר צִּוָהּו ה'", והתורה לא מצאה לנכון לשוב על פרטי הביצוע. יתרה מזו, המשכן נועד להיות מקדש ארעי במסעות בני ישראל במדבר. אומנם לאחר הכניסה לארץ עמד המשכן ארבע עשרה שנים בגלגל, ולאחר מכן שימש בשילה למעלה משלוש מאות חמישים שנה, אך הוא לא שימש דגם למקדש שלמה. 

הציווי לעשות את המשכן מופיע בפסוק: "וְּעָׂשּו לִי מִקְּדָש וְּשָכַנְּתִי בְּתֹוכָם" (שם כה, ח) וכן בפסוק שלאחריו: "כְּכֹל אֲשֶר אֲנִי מַרְּאֶה אֹותְּך אֵת תַבְּנִית הַמִשְּכָן וְּאֵת תַבְּנִית כָל כֵלָיו וְּכֵן תַעֲׂשּו" (שם שם, ט). נשאלת אפוא השאלה: האם לאחר שהקב"ה הראה למשה "אֵת תַבְּנִית הַמִשְּכָן וְּאֵת תַבְּנִית כָל כֵלָיו" עדיין נדרש תיאור מפורט, פעם כהוראה מאת הקב"ה לפני ביצוען בפרשת תרומה ופעם נוסף לאחר ביצוען בפרשת ויקהל. ומדוע שהקב"ה יעסוק בפרטים הללו, הרי מצוות התורה ודרך עשייתן נדרשות בדרך כלל בתורה שבעל פה? 

לדעתי, התשובה לשאלה זו טמונה במתח שבין שני הפסוקים שציטטנו. מצד אחד, האדם מצווה לעשות מקדש כרצונו, על פי כוחות היצירה שבו "ועשו לי מקדש". מצד שני, האדם מוגבל ביצירתיות, ונדרש לעמוד בדרישות המפורטות, "כְּכֹל אֲשֶר אֲנִי מַרְּאֶה אֹותְּך". מתח זה מתואר על ידי ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: 

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: בשעה שאמר הקב"ה למשה "עשו לי משכן", היה לו להעמיד ארבע קונטיסים [=עמודים] ולמתוח את המשכן עליהם. אלא, מלמד שהראה הקב"ה למשה למעלן אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. אמר לו: "כתבנית אשר אתה מראה בהר" (במדבר רבה, פרשה יב). 

כיצד אפוא ניתן לפתור את המתח? דומה שעלינו להתמקד בתפקידו של בצלאל בן אורי. התורה מציינת שהקב"ה בחר בבצלאל לאחר שה' מילא אותו "רּוחַ אֱלֹהִים בְּחָכְּמָה בִתְּבּונָה ּובְּדַעַת ּובְּכָל מְּלָאכָה". בצלאל אף ניחן בכך שידע "וְּלַחְּשֹב מַחַשָבֹת לַעֲשֹת בַזָהָב ּובַכֶסֶף" (שם לה, לא–לב). בנוגע לפסוק הראשון, הוסיף תרגום יונתן לאישיותו של בצלאל רוח נבואה: "ואשלים עמיה רוח נבואה מן קדם ה' בחוכמתא בסוכלתנו ובמנדעא ובכל עיבידתא". ואילו על הפסוק השני, דהיינו "וְּלַחְּשֹב מַחַשָבֹת לַעֲשֹת בַזָהָב ּובַכֶסֶף", ביאר ר' יצחק קארו כי: 

יש אנשים שיודעים לחשוב ולא לעשות, ולמשל אין יודעים לבנות בית, אבל יודעים לומר לבנאים: "זה המקום טוב לבית לדור בה", ו"בכאן בית העצים", ו"בכאן בית לבשל", ו"בכאן לתנור", וכיוצא בזה. יש אנשים שיודעים לבנות ולא לחשוב, לזה אמר, שהיה בצלאל יודע לחשוב ולעשות. 

משום כך, בצלאל איננו סתם "ביצועיסט" מעולה, אלא אומן גדול שגם מסוגל לעצב ולא רק לבצע. אך אם כל פרטיהם ודקדוקיהם של המשכן וכליו נמסרו מהשמיים, מדוע נדרש מְּבַצֵעַ בסדר גודלו של בצלאל? האם לא היה די במישהו שרק יודע לבצע? 

סיפור קצר מתוך חייו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מעלה אותנו על דרך המלך במאמצינו למצוא תשובות לשאלות הנ"ל. כחודש אחר הסתלקותו של הרב קוק, פורסם ב־9 בספטמבר 1935 ,מאמר לזכרו של הרב, ב- Jewish Chronicle of London ובו הובאו דבריו ששמע ממנו הפסל היהודי אברהם מלניקוב  (התרגום מתוך מאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל, "האומנם סבר הראי"ה שרמברנדט חזה ב'מראות אלוקים'?!"): 

כשגרתי בלונדון הייתי מבקר בגלריה הלאומית… לדעתי רמברנדט היה צדיק… התמונות של רמברנדט הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור… מידי פעם בפעם ישנם אנשים גדולים שהשם מברך אותם בראיית אור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונות שלו הוא הוא האור שברא ה' בששת ימי בראשית… 

בספרו "אורות הקודש", מובאים דברי הראי"ה הבאים:

 השכל האלהי הוא שֵכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו. הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו (אורות הקודש, חלק ג, שער ראשון: מוסר הקדש; סדר שלישי: הרצון הכללי הפועל, סגולת ישראל היוצרת).

 לדעתי, ניתן למצוא בדברי הרב קוק ב"אורות הקודש" ובהתפעלותו מציוריו של רמברנדט דברים שיש בהם כדי ללמדנו מהי מטרת כפילות תיאור המשכן בשתי הפרשיות. מעבר לכך, ניתן ללמוד מדבריו כיצד להשיב על השאלה הבאה: "האם המשכן הוא מעשה אדם או מעשה אלוקים?" 

התפתחות האנושות מראשית הבריאה ועד ימינו באה בעקבות תרומתם של אנשים שהיו מצוידים "בחכמה בתבונה ובדעת". אנשים אלו, דוגמת בצלאל בן אורי, מגלים בכל דור ודור כוחות נעלמים בעולם שברא הקב"ה, ומביאים למימושם בחיי היום-יום. הם אלו, כנראה, הזוכים ליהנות מהאור הגנוז שהזכיר הראי"ה בהתפעלותו מציוריו של רמברנדט. 

כבר בימי בראשית, כאשר האדם התאווה לאכול מעץ הדעת, ייתכן שהדבר נבע מהרצון להגיע להישגים על־אנושיים ולהתחרות באלוקים. לא לחינם נבחר התפוח הנגוס לסימן ההיכר של החברה המובילה בהמצאות בתחום המחשבים, שבעולם הרחב מקובל לדמיין כפרי עץ הדעת. 

וַיֹאמֶר הַנָחָש אֶל הָאִשָה לֹא מֹות תְּמֻתּון. כִי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִי בְּיֹום אֲכָלְּכֶם מִמֶנּו וְּנִפְּקְּחּו עֵינֵיכֶם וִהְִּייתֶם כֵאלֹהִים יֹדְּעֵי טֹוב וָרָע (בראשית ג, ד–ה). אמר הנחש אל האשה: את יודעת מפני מה הזהיר הקב"ה אתכם שלא תאכלו ממנו? מפני שכל אומן שונא בני אומנתו, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, ואתם, אם תאכלו ממנו – והייתם כאלהים, שתוכלו לבראת העולם כמותו! "ונפקחו עיניכם": להיות יודעים כל מה שאתם רואים; "יודעי טוב ורע": ותדעו מהו טוב ומהו רע (מדרש אגדה, בובר, שם). 

בא מעשה המשכן על כל פרטיו, ללמד שהתקדמות האנושות איננה בתחרות עם הקב"ה ח"ו, אלא קיום רצון האל המעניק לבני אדם את היכולת לגלות ולהוציא אל הפועל מה שהוא יתברך הטמין בבריאה. ועל זה אמר החכם מכל אדם: "וְּאֵין כָל חָדָש, תַחַת הַשָמֶש" (קהלת א, ט). 

תכלית התיאורים הכפולים של מעשה המשכן מרומזת בדבריו של הראי"ה קוק ב"אורות הקודש", דהיינו ששֵכל היצירה נובע מהשכל האלוהי, ולכן "לפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו" של האומן. האיש הזה, בצלאל, שהוא מלא "רּוחַ אֱלֹהִים בְּחָכְּמָה בִתְּבּונָהּ ובְּדַעַת ּובְּכָל מְּלָאכָה", מקבל השראתו מבורא העולם, והמשכן, שאת תוכניתו האלוהית הוא מוציא אל הפועל, היה לגמרי פרי יצירתו, פשוטו כמשמעו. בצלאל לא ראה מה שהקב"ה הראה למשה, והוא אף התווכח עם בחיר הנביאים על דרך הביצוע שדרש ה': 

אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן ארון וכלים", הלך משה והפך ואמר לו "עשה ארון וכלים ומשכן". אמר לו: "משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה, עשה משכן ארון וכלים?" אמר לו: "שמא בצֵל אל היית וידעת?" (תלמוד בבלי, ברכות נה ע"א). 

משום כך, נראה כי התיאור המפורט של המשכן וכליו, אשר הראה הקב"ה למשה, מופיע בפרשת תרומה על מנת שיהיה ניתן להשוותו לביצוע של בצלאל, כפי שמתואר בפרשת ויקהל. על ידי כך מתגלה גדולתו של האיש שמשה מכנה, 'בצל־אל', אשר "הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו" (מאמרו של הראי"ה, הנ"ל). 

בצלאל בן אורי הוא זה שפתר את הקונפליקט בין הציווי של "וְּעָשּו לִי מִקְּדָש וְּשָכַנְּתִי בְּתֹוכָם" לציווי של "כְּכֹל אֲשֶר אֲנִי מַרְּאֶה אֹותְּך אֵת תַבְּנִית הַמִשְּכָן וְּאֵת תַבְּנִית כָל כֵלָיו וְּכֵן תַעֲׂשּו". אין יותר סתירה ביניהם. בצלאל מבצע את משימתו ככל אומן שנבחר לתפקיד בגלל המוניטין שלו. הוא אכן משביע את רצונו של המזמין, כפי שמעידה התורה, ובכך מתברר לנו שהמשכן הוא גם מעשה אדם וגם מעשה אלוקים, כפי שכתוב: "אִם ה' לֹא  יבְּנֶה בַית שָוְּא עָמְּלּו בֹונָיו בֹו" (תהלים קכז, א). 

סימוכין לכך מגיעים ממקור חיצוני. מדובר על אחד מגדולי המדענים בכל הזמנים, אייזק ניוטון, (1642–1727), בן דורו של רמברנדט, אשר חקר לעומק את בית המקדש שבנה שלמה המלך. לדעת פרופסור זאב בכלר: "אמונתו הדתית העמוקה גבלה במיסטיקה ושימשה כוח מדרבן בעבודתו המדעית, אותה ראה כפיענוח רזי האל" (האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 99–102.) 

ניוטון התפלא מהתחכום שמצא במבנה ששלמה המלך בנה והגיע למסקנה ששלמה נעזר בבניית בית המקדש בהדרכה שמימית. לדעתו, "האל הוא שעשה את שלמה לפילוסוף הגדול ביותר בעולם". ניוטון לא עסק במשכן ולכן לא הביע דעתו על חלקו של בצלאל בביצוע רצונו של האל. במקום זאת, הוא התמקד במבנה של בית המקדש הראשון שתוכניתו לא נמסרה מהשמיים, בשונה מתוכנית המשכן שכל פרטיה נמסרו למשה. ניוטון השתכנע ששלמה המלך זכה להארה מהקב"ה כפי שלדעתנו זכה בצלאל. ניוטון, שגילויו המדעיים שינו סדרי עולם, העיד גם על עצמו שהוא זכה לגילוי רזי אל. 

היוצא מדברינו, שקיימת הסכמה בין חכמי התורה וחכמי אומות העולם שיש בני אדם שזוכים ל"אור הגנוז", כפי שהתבטא הרב קוק באוזניו של הפסל הארצישראלי, או "לפיענוח רזי האל" שלהם זכה ניוטון, על פי דבריו. לכן, ניתן לומר, שמטרת שתי הפרשיות החוזרות על עצמן, "תרומה" "ויקהל", איננה להנציח את המשכן בהיסטוריה של האומה, כי מקדש זה היה אפיזודה בדברי הימים של עם ישראל. יותר מתקבל על הדעת לומר ששתי הפרשיות מעמידות את בצלאל ופעולתו במרכז העשייה של המשכן ובכך מודיעות כי כל ההמצאות של בני אנוש נובעות מהשכל האלוהי, ומשום כך אין כמעט גבול להמצאות שנראה בעתיד משום שהקב"ה הוא החונן לאדם דעת. 

בשונה מתיבת נח בתחילת הבריאה, מעשה המשכן על שתי פרשיותיו נועד להיות ציון דרך בהתפתחות הציוויליזציה, שבה האנושות מתקדמת בעזרת ה' לקראת הימים שבהם "לֹא יָרֵעּו וְּלֹא יַשְּחִיתּו בְּכָל הַר קָדְּשִי כִי מָלְּאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה' כַמַים ליָם מְּכַסִים" (ישעיהו וא,ט).