בטעם שדווקא נגעי בתים הינם עונש בעבור צרות עין וגזל

וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית

ערכין (ט"ז.) "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין", ועיין שם דגזל וצרות הענין מיירי בנגעי בתים בדווקא, דגבי גזל דרשינן "וצוה הכהן ופנו את הבית, תנא הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו", ועל צרות העין דכתיב "ובא אשר לו הבית וכו', ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו ".

ונראה לומר דהטעם שנתיחד עונש זה דווקא בנגעי בתים, ולא בנגעי אדם ובגדים, הוא בהקדם מה דאמרו חז"ל במסכת נגעים (פי"ב מ"ה), והובא גם כן ברש"י כאן, "א"ר מאיר וכי מה מטמי ליה, אם תאמר כלי עציו ובגדיו וכלי מתכות, הלא מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (מקום שאופה ומבשל בו קדירתו), ומסימת המשנה התם, "אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע קל וחומר על של צדיק".

הרי שמשם ילפינן דהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפילו על ממון רשעים, ומבואר אם כן דטעם הוצאת כליו לחוץ הוא מחמת הא דחסה תורה על ממונו, ואילו לעיל מבואר דהוא משום עונש על צרות עינו וגזילתו, ולכן נצרך להוציא כליו לחוץ לעיני כל.

אמנם נראה דהכל חד הוא, דיסוד החטא של גזילה ואי השאלת ממון הינו צרות עין וחמדת ממון, דיש אשר לא ישלח ידו בממון חבירו, אולם ידו קפוצה מליתן לאחרים ממונו, ויש אשר יגדיל לעשות וישלח ידו בממון רעהו, ולכן הענישתם תורה במה שצריכים להוציא כליהם לחוץ, הגזלן מפזר ממונו, והקמצן שרעה עינו ליתן ממונו לאחרים, אולם אין זה בתורת עונש ונקם בעלמא, אלא לימוד גדול יש כאן, דמה שמוצאים את כליהם הרי שנותנים לבם שהתורה חסה על ממונו, דבר שאותו לא עשו הם ולכן נענשו.

הרי שבאותו עונש שנענשו בו אתה מוצא לימוד והוראת תיקון לאותו חטא, שלא כמדתם מדת צרות עין נהג בהם הקב"ה שהוא חס על ממונם, ולכן נתיחדו עונשים הללו דווקא בנגעי בתים, ששם בדווקא ימצאו אותם צרי עין וגזלנים את לימוד הלקח והמוסר הנצרך להם לתיקון חטאם.