ניבוי העתיד והקדמת המאוחר

   וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (שמות טז, לה) 

ניבוי העתיד והקדמת המאוחר

תלונתם הראשונה של בני ישראל במדבר הייתה תוצאה של מחסור במים לשתייה:

 וַיַּסַע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר, וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּת מים מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלְנוּ הָעָם עַל משה לֵאמֹר: "מַה נִשְׁתֶּה?" (שמו טו, כב-כד)  

ואילו תלונתם השנייה נבעה מתשוקתם לבשר ולחם: 

וַיְלוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּארץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתָּנוּ עַל סיר הבשר, בְּאָכְלָנוּ לָחֶם לָשׂבַע, כִּי הוֹצֵאתָם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקְהָל הַזֶּה בָּרָעָב!" (שמות טז, ב-ג) 

הקב"ה סיפק את צורכיהם: הוא המתיק להם את המים במרה ועתה החל לספק להם בשר בערב ולחם בבוקר: 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לַאמֹר: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דִּבַּר אֵלָהֶם לֵאמֹר: בֵּין הָעַרְבַּיִם תּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וַיְהִי בָעֶרֶב, וַתַּעַל הַשְׁלָו וַתְּכַס אַת הַמַּחֲנֶה. וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שְׁכְבַת הַטָל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחַסְפָּס דָּק כַּכְּבֹר עַל הָאָרֶץ. וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: "מָן הוּא?", כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם לְאָכְלָה. (שם, יד- טו) 

בהמשך מגלה לנו התורה כי בני ישראל עתידים לשהות במדבר ארבעים שנה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שם, לה), זהו ללא ספק ניסוח מפתיע, שכן לפנינו ניבוי העתיד והקדמת המאוחר, שהרי מעשה המרגלים שבעטיו נקבע כי בני ישראל יישארו במדבר ארבעים שנה, טרם התרחש. 

משום כך, דנו המפרשים בשאלה:: מדוע הוזכר משך הזמן שבו אכלו את המן, בשלב זה בספר שמות? ועוד הוסיפו לדון המפרשים, האם ייתכן שאלו הם אכן דברי משה רבנו, שהרי אכילת המן נמשכה לאחר פטירתו, והסתיימה ממחרת הפסח, לאחר כניסת בני ישראל לארץ ולאחר מות משה: "וַיִּשְׁבַּת הַמָּן מִמָּחֶרֶת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי ישְׂרָאֵל מִן; וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה' יב).

 בדבריהם של ר' אברהם אבן עזרא והרמב"ן נרמז שהם סברו שיהושע הוא זה שניסח את הפסוק הזה ושהוא נוסף לאחר מותו של משה. שיטתם התבססה על דברי התנא ר' יהודה, כפי שהם מופיעים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, שאומנם התייחסו לשמונת הפסוקים האחרונים של התורה, בספר דברים, אך ניתן להשליך מהם גם על פסוק זה שבספר שמות: 

אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר, שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא: "וימת שם משה עבד ה". אפשר משה (מת) וכתב "וימת שם משה"? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה. ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב "לקוח את ספר התורה הזה"? אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. מכאן ואילך, הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע … (בבא בתרא טו ע"א). 

וכך טען דון יצחק אברבנאל כנגד הרמב"ן ור" אברהם אבן עזרא, בחריפות מסוימת: 

כי הרב כסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה. והניח הדבר בסתם, שהכתוב השלימו, אבל לא זכר מי היה הכותב, כיון שלא היה משה עליו השלום. והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראים, שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה. והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע. והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל "כי דבר ה' בזה" (פירוש אברבנאל, במדבר כא, א). 

ברצוני להציע שיש לייחס, בכל זאת, את הפסוק הנ"ל למשה. כפי שהזכרנו במאמר אחר כי כשיצאו בני ישראל ממצרים והגיעו להר סיני הם היו רחוקים מרחק קצר מאוד מארץ ישראל, מהלך אחד עשר יום מחורב לקדש ברנע. תאורטית, גם את  המרחק הזה יוכלו לגמוע בזמן קצר יותר, שלושה ימים בלבד (ראו: רש"י, דברים א, ב). במסע קצר מעין זה, אין צורך ביותר מאשר צידה לדרך. אבל מדברי הקב"ה אל משה: "דַבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", הבין משה כי ה' מכין את בני ישראל לשהייה ארוכה במדבר.. ומכאן ראה משה, בנבואה, כי אכילת המן תימשך ארבעים שנה, וכתב את זה — הוא, ולא אחר..