ב"ה

 

 

סוגיית זהיר טפי

ובהמשך לזה ביאור בשיחת כ"ק מלך המשיח בעניין השליחות היחידה

 

הקדמה.

כאשר יהודי ניגש לעבוד ה' בלימוד התורה וקיום המצוות, הנה בראותו את ריבוי המצוות עומד הוא בספק, ואינו יודע איך להתנהל בעבודה זו מבחינת סדרי העדיפויות בין המצוות.

ובפשטות, עניין סדר העדיפות הוא בב' עניינים: הן כפשוטו בעניין של קדימה ואיחור, איזו מצווה קודמת לאחרת (כשבזה כלול גם הריבוי בכמות זמן שמושקע במצווה א' ביחס למצוות אחרות), והן סדר העדיפות מבחינת ההדגשה הפנימית, היינו כמה המצווה הזו מודגשת אצלו ופנימית אצלו ביחס למצווה אחרת שקיומה באופן שטחי וחיצוני יותר.

ובזה ישנה הסוגיא דלקמן בעניין ד'זהיר טפי', שנוגעת בב' הנקודות הנ"ל בעניין סדר העבודה.

 

א.

איתא בגמ' אשר שאלו לא' במאי הווי אבוך זהיר טפי. א"ל בציצית.

מדייק כ"ק מה"מ שיל"ו, אשר מהמשך הדברים בגמ' משמע שדבר פשוט וברור הוא אשר לכל א' ישנה מצוה שבה הוא זהיר יותר משאר מצוות. דאם לא היה וודאי שיש לכל א' מצווה שבה הוא זהיר טפי, היה לשואל לשאול תחילה האם יש לאביך מצווה בה היה זהיר טפי, ואם כן אז לשאול מה היא. ומכך שמיד שאל מה היא המצווה מובן שפשוט שישנה מצווה כזו.

 

מדוע באמת ברור לגמ' אשר לכל א' ישנה מצווה שבה הוא זהיר טפי?

 

עניין זה מבואר בחסידות, החל מתניא, שם מבאר אשר החיות האלוקית שיורדת ומצטמצמת להחיות את עולמות בי"ע, שבכללות הם נמצאים במצב של הגבלה 

-בשונה מהעולמות שלמעלה מהם שהם באופן של בלי גבול (ובל' האגרת "עולמות נעלמים לאין קץ")- 

הנה, כאשר החיות האלוקית באה בהגבלה להחיות עולמות בעלי גבול, אזי היא באה בהתחלקות של תרי"ג המשכות.     

וחלוקה זו מתואמת ומסודרת לפי מטרת הבריאה, שהיא בריאת האדם עלי ארץ בעולמות התחתונים, ושיומשך בו אור אלוקי ע"י המצוות במקום זה של העלם והסתר – שזהו עניינם של המצוות (כמבואר באגרת זו) – המשכת הארת אלוקות להאיר לנשמת האדם.  

‐ דאף שגם מציאות וחיות העולם היא אלוקית, אך החיות היא בהעלם והסתר ולא ניכר האלוקות שבזה, וע"י המצוות נמשך אלוקות בגילוי. ועיקר הגילוי אלוקות שע"י המצוות בנשמת האדם הוא בשעת התפילה.

 

ומכיוון שהאדם בנוי בתרי"ג אברים, לכן גם המצוות בנויות בתרי"ג חלקים, ובהתאמה החיות האלוקית לברוא ולהחיות העולמות בי"ע שנבראו בשביל האדם מחולקת לתרי"ג חלקים.

 

והנה, עם בני ישראל בנוי באופן אשר ישנה נשמה אחת כללית, שהיא מחולקת בכללות לתרי"ג איברים כלליים, ונשמות כל ישראל בכל הדורות משתלשלות ונפרטות מכל איבריה של הנשמה הכללית הזו. כאשר גם בזה ישנם נשמות כלליות שכוללות נשמות דור מסוים – והם נשיאי כל דור ודור. 

 

ההפרטה בנשמה הכללית היא לא רק לנשמות פרטיות (בעיקר למשך הזמן שבה הנשמה נמצאת למטה), אלא גם בכל נשמה פרטית גופא הנה כל תקופת זמן היא בבחינת פרט באותה נשמה, כשגם בזה יש זמן כללי של שנה שלימה, ומפורט בזה חודשים וימים. כשכל זה הוא בבחי' פרט ופרטי הפרט בנשמה הכללית. 

 

והנה, אף שכל נשמה פרטית (ביחס לנשמה הכללית) היא שייכת לאיבר מסוים בנשמה הכללית, מ"מ הנשמה הפרטית גם היא בנויה בתרי"ג איברים. וביחד עם זה, כל מהותם הראשונית והכללית של כל התרי"ג איברים הוא אותו איבר מסוים פרטי בנשמה הכללית שממנו נפרטה הנשמה הפרטית (וכפי שיתבאר לקמן). ועד"ז הוא גם בעניין הזמן, שמהותו היא שהוא כביכול איבר מסוים באותה הנשמה שכולל כל התרי"ג איברים, והוא (האיבר המסוים) היסוד ומהות שחודר בכל האיברים הפרטיים.

 

וככל הדברים האלו כפי שהתבאר ביחס לנשמות, הנה כן הוא בהמשכת ההארה האלוקית להאדם ע"י המצוות. וכנ"ל, שהתחלקות המצוות הוא בהתאמה להתחלקות איברי האדם. דיש המשכת הארת אלוקות הכללית בתרי"ג בחינות לנשמה הכללית דכללות עם ישראל, וכל מצווה כוללת גם כן תרי"ג המצוות, וכן במצוות אלו כל מצווה כוללת התרי"ג וכו' עד אין קץ. ומהותן של תרי"ג המצוות שמשתלשלות ונפרטות ממצווה אחת הנה מצווה זו היא מהותם הכללית. והם בבחינת פרטים במצווה זו. ובהתאמה – כל נשמה כללית ופרטית ענינה המצווה הכללית והפרטית השייכת לה וההמשכה שעל ידה.

 

וככל הדברים האלו הוא ביחס לעולמות בי"ע שנבראו בשביל האדם הכללי והפרטי.

 

וע"ד דוגמא, דור מסוים שנשמת נשיאו שייכת לאיבר מסוים בנשמה הכללית דאדה"ר, הנה עניינו של הדור הוא ההמשכה האלוקית השייכת לאותו האיבר, הבאה ע"י המצווה המסוימת שבה נמשכת אותה ההמשכה, וממילא באותה המצווה הדור יהיה זהיר טפי. אמנם, מנשמת הנשיא באות כל הנשמות הפרטיות שבדור, כשכל נשמה פרטית תלויה באיבר פרטי בנשמת הנשיא שכוללת את כל הדור. ועניינה הפרטי הוא המצווה (שזו היא ההמשכה האלוקית) השייכת לאותו האיבר. ובאותה הנשמה (שכאמור עניינה הוא איבר פרטי) יש גם כן תרי"ג איברים השייכים לתרי"ג המצוות וההמשכות. וכן הלאה עד"ז.

 

וזה העניין מה שלכל יהודי יש מצווה אחת שבה הוא "זהיר טפי", שמצווה זו היא נקודת מהות מציאותו, וכל שאר המצוות הם בבחי' פרטים במצווה זו. 

והזהיר טפי הכללי והיסודי ביותר בחיי היהודי הוא הזהיר טפי של הנשיא של הדור שהוא כולל את נשמות כל הדור, והוא המהות הראשונה והיסודית של נשמתם. והם בבחינת פרטים בנשמתו. 

ולכל נשמה פרטית יש גם כן הזהיר טפי הפרטי שלה. ובה גופא, כל זמן כללי ופרטי (כנ"ל) יש לו הזהיר טפי שלו.

 

ב.

והנה, יש לקשר העבודה הכללית דעם ישראל בגילוי אלוקות למטה ע"י המצוות המבואר כאן עם הידוע בעניין העבודה בעבודת הבירורים, שהכוונה האלוקית בבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וזה נעשה ע"י המצוות, שדרכם נמשך אלוקות למטה ומתברר הניצוץ האלוקי שמחיה העולם מהקליפה המעלימה ומסתירה עליו. וכאשר נשלמת עבודת הבירורים אזי מגיעה הגאולה שאז מתגלה האלוקות שנמשכה למטה ע"י העבודה בגלות.

 

ובעומק יותר מבואר אשר הכוונה האלוקית היא בגילוי עצמותו ית' דוקא (ולא רק גילוי החיות האלוקית המצומצמת להוות העולם כנ"ל). דה' בחר בבחירת העצמות בעצמותם של ישראל. והעצם הכללי דעם ישראל הוא הוא נשמת מלך המשיח צדקנו, ועצם הפרטי דכל יהודי הוא ניצוץ משיח שבקרבו.

במשך זמן הגלות אין העצם (הכללי והפרטי, דעצם א' הם) גלוי, וגלוי רק הכוחות הגלויים יותר בנשמה. והעבודה בהמשכת אלוקות למטה היא רק בדרגות אלוקות ולא בהעצם, אלא שישנה המשכת העצמות ע"י המצוות בהעלם. 

ובסוף העבודה בעבודת הבירורים בגלות מגיע ומתגלה העצם ע"י מלך המשיח והוא גואל את עם ישראל והעולם – היינו שהעצם מתפשט ומתגלה בכל פרט בעם ישראל ובעולם. וזו היא תכלית הכוונה בבריאה להיות לעצמותו ית' דירה בתחתונים. 

 

בכל דור, הנשיא שבאותו הדור יש בו ב' ענינים: בגילוי, עניינו הוא התפקיד הפרטי שבאותו הדור. ובהעלם הנה בו נמשכת וקיימת הנשמה הכללית, והעצם הכללי דעם ישראל בכל הדורות, נשמת משיח. ואם יזכה אותו הדור אזי תתגלה בו (העצם ד)הנשמה הכללית, ואם לא יזכו אזי נשמה זו תעבור לנשיא הפרטי דהדור הבא.

 

ולפי זה, בשונה מכל דור, שבו הזהיר טפי והעבודה הכללית היא במצווה מסוימת שקשורה עם איבר מסוים בנשמה הכללית שהוא מהותו של אותו הדור (וכל שאר העניינים הם פרטים שנמשכים מאותה המצווה שבה זהיר טפי), הנה, העבודה של דור הגאולה – דורנו -,

– כאשר נסתיימה כל העבודה במשך הדורות, ומלך המשיח כבר התגלה (עוד לפני הגאולה, ופועל להביאה) – 

היא לגלות את העצם שלמעלה מהאיברים (בנשמה הכללית והפרטית). 

וכל שכן וקל וחומר שעניין זה דגילוי העצם הוא ה"זהיר טפי" בעבודתנו, ולמעלה מעלה מהעניין דזהיר טפי במצוות פרטיות כפי שהוא בזמן הגלות.

 

ויש לומר אשר זהו הפירוש בדברי כ"ק מלך המשיח שיל"ו בשיחה דש"פ חיי שרה תשנ"ב: 

 

…מתווסף מזמן לזמן חידוש בשליחות, שליחות מיוחדת, שהיא חודרת את כל עניני השליחות, והיא נעשית ה"שער" שעל ידו "עולים" כל עניני השליחות; ועאכו"כ בנדו"ד – שזהו חידוש כללי ועיקרי, שאינו רק עוד פרט (או כלל) בשליחות, אלא הוא עיקר וענין כללי ביותר, ועד שהוא העניין הכי כללי בתורה – הכנה לביאת משיח צדקנו – שמקיף את כל הנקודות והפרטים של עבודת השליחות.

 

ויש לומר שמה שכ"ק מלך המשיח מפליא את עבודה זו כזהיר טפי ביחס לשאר העניינים הוא לא רק לומר שזו עבודה נעלית וכללית יותר וכו', אלא טמון בזה העניין שמדובר כאן על סוג אחר של "זהיר טפי", העניין כאן הוא "הכללי ביותר ביהדות" גם ביחס לתרי"ג המצוות, בהיותו העצם שלמעלה מכל המצוות.

 

ג.

ולתוספת ביאור בעניין המצווה שבה צ"ל זהיר טפי ביחס לשאר המצוות, הנה ניתן בדרך אפשר להביא הביאור לזה מכפי שהוא בנפש האדם (כפי שמשווה כאן באגרת בין המצוות לנשמת האדם):

האדם מורכב מריבוי כוחות ועניינים. כוחות השכל והרגש, כח הראיה, השמיעה, הילוך, זריקה וכו'. וכל כח מתגלה באיבר מסוים בגוף. כוחות השכל מתלבשים במוח, הרגש בלב וכו'. 

כאשר ההסתכלות על האדם וכוחותיו תהיה חיצונית ושטחית, יהיה אפשר לומר – לכאורה – שנפש האדם מורכבת מהרבה חלקים, כל כח הוא חלק אחר בנפש. וכל חלק נמצא במקום אחר בגוף. 

אך תפיסה זו איננה נכונה.

 הנפש היא (א) מציאות רוחנית, ו(ב )היא מציאות פשוטה (מציאות אחת) ולא מורכבת.  

לכן, לא שייך לומר שחלק מסויים מהנפש נמצא במוח וחלק בלב וכו', כי אז יוצא שהנפש היא גשמית, מוגדרת במקום מסוים (החלק שבראש לא נמצא ברגל. שזה הגדר של גשמיות, שמוגבל בזמן ומקום). 

וכן יוצא שהנפש היא מורכבת מחלקים, וזה אינו.

ומה שאנו רואים את הנפש בחלקי הגוף, ובכל חלק רואים כח אחר שבה, הוא מכיון שאכן הנפש כוללת בכח (פוטנציאל) ריבוי עניינים, וכאשר הנפש מתלבשת להחיות את הגוף אזי כל כח בנפש מתגלה באיבר המותאם לו. אך עדיין יש כאן דבר א' ויחיד בלבד- הנפש. אלא ש( -ע"ד דוגמא- )הנפש רואה (ע"י התלבשותה בעין שאז מתגלה כח הראיה שבה), הנפש שומעת (ע"י התלבשותה באוזן) וכו'.

 

עד"ז נבין גם באומרנו לגבי העניין של זהיר טפי, כפי שזה מתבטא הן בנשמות (הנשמה הכללית היא המהות והיסוד הראשוני שחודר וכולל את כל הנשמות הפרטיות) הן כפי שזה כפשוטו במצוות (המצווה הכללית שכוללת את שאר כל המצוות הפרטיות), וכן בעולמות. שיש כאן דבר א' ויחיד- הנשמה הכללית והמצווה הכללית. וכל שאר הנשמות והמצוות (בהתאמה) הן פרטים במהות האחת הכללית.

 

ד.

ישנם כמה ביטויים המובאים בחסידות אודות המצווה שבה זהיר טפי, המוסיפים ביאור בהענין:

 

א. העניין מה שעיקר ההמשכה האלוקית לאדם באה ע"י המצווה הזו הוא לא רק נוגע למה שיתגלה לע"ל בגאולה, אלא גם כעת ע"י המצוות אלוקות מאירה באדם, ועיקר זמן הגילוי הוא בשעת התפילה. ועיקר הגילוי האלוקי לאדם הוא במצווה (וע"י המצווה) שבה הוא זהיר טפי. שזה גם הפירוש הפנימי במילה "זהיר"- היינו יאיר, שבמצווה זו מאיר לו האלוקות ביותר.

 

ב. אדמוה"ז מפליא את הזהירות של היהודי במצווה זו ביחס לזהירותו בנוגע לשאר המצוות במילים: "לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצוות". רואים כאן ריבוי מילים של הפלאה ביחס למצווה זו על שאר המצוות. 

 

ג. ה' ברא את האדם באופן שיש לו ריבוי עניינים המוטלים עליו לעשותם. אך אין האדם מצד טבעו יכול להגיע למצב של שלימות בכל הענינים, אלא בענינים ספורים הוא יכול להגיע לשלימות, ובשאר הענינים הוא יפעל אותם בצורה רגילה. 

ודבר זה אינו רק מצד היפך שלימות האדם (ואם האדם היה שלם אז כן יכול היה להגיע לשלימות בכל עניניו), אלא כמבואר לעיל בארוכה, לכל א' שייך מצווה א' שהיא עיקר עניינו, ובה הוא זהיר יותר משאר המצוות.

ואכן, מהאדם נדרש להגיע במצווה זו דבה זהיר טפי לשלימות. וע"י זה גם תומשך לו נתינת כח וחיות להגיע לשלימות בכל המצוות, דמצווה זו היא ה'מדריך' והממשיך את כל ההמשכות בכל המצוות.

 

ובסגנון אחר, מובא במ"א אשר במצווה זו האדם מתעסק בחיות גדולה, ומצווה זו היא המעמידה את (קיום) שאר המצוות. דקיום המצוות נדרש מתוך קבלת עול, היינו כי כך ציוה ה', וע"י המצווה הזו נמשך בו חיות לקיימן בפועל. 

וכמו שרואים במוחש, אשר יכול להיות אדם בציור כללי נחות ומגושם וכו', אך יש לאותו האדם מצווה מסוימת שיש לו בה חיות גדולה ומאיר לו האור האלוקי באותה מצווה, הנה זה נותן לו כח וחיות לקיום כל המצוות.

 

ד. המצווה דבה זהיר טפי היא ה"זה השער לה'" של היהודי. ובל' הזוהר דא תרעא לאעלאה.

השער משמש כניסה ויציאה. 

 

והעניין בזה: 

 

כנ"ל לכל יהודי ישנה השליחות לפעול כאן למטה. השליחות הכללית היא לגלות אלוקות ע"י תרי"ג המצוות, ובאופן פרטי לכל יהודי יש שליחות פרטית במצוה מסוימת. 

ומכיון שתכלית בריאת האדם היא בעיקר במצוה זו, לכן גם ע"י מצווה זו נמשך ליהודי כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות. 

דמכיון שזו היא מציאותו וזו הכוונה שלשמה נברא, לכן דוקא ע"י זה הוא נעשה מציאות חזקה בפועל בגשמיות וברוחניות, זה המקור להשפעה האלוקית שמחיה אותו. 

וכן ביחס למצוות (כנ"ל ג.), המצווה דבה זהיר טפי היא ה"מדריך" שלהם והממשיך בהם את כל ההמשכות.

-וזה עניין א' במה שהמצוה דזהיר טפי נקראת "שער", מה שעל ידה נמשך ההשפעה ליהודי.

 

ועניין נוסף במה שמצווה זו הינה השער, הוא מה שעל ידה עולים כל המצוות למעלה:

מבואר בחסידות, אשר בכוונה האלוקית בבריאה להיות לו ית' דירה לעצמותו ישנם ב' ענינים: מה שהדירה היא לעצמותו ית', וכן שהדירה היא ראויה לשמה בכך שהיא דירה מוארת ולא חשוכה. 

העניין הראשון נפעל (בכללות) ע"י קיום המצוות בפועל. דהמצוות הם רצונו ית'. והרצון של ה' וה' עצמו – הם דבר א'. וע"י קיום המצוות למטה נמשך העצם שבמצוות.

אמנם, קיום המצוות יכול להיות מצד פניות של הנפש הבהמית וכו', מה שגורם שהאלוקות שבמצוות לא מאירה, המצוות הם כביכול במצב של חושך, לא מורגש בזה אלוקות. 

וזה העניין השני בעבודת היהודי, לגלות בעצמו את הנפש האלוקית ושמצידה דווקא יהיה קיום המצוות שלו ועי"ז יהיו המצוות שלו מוארות באור אלוקי.

וזו הכוונה שהמצוות "עולות למעלה", היינו שמאיר בהם האלוקות שבעולמות עליונים והם לא נשארות למטה בהעלם והסתר של עוה"ז הגשמי והחומרי.

(והעליה לאיזה עולם למעלה תלויה מאיזה דרגה בנפה"א האדם קיים המצווה. דכל דרגה בנפש קשורה עם עולם מסוים).

וזה העניין הנוסף הנפעל ע"י ה"שער" של המצוות – המצווה דבה זהיר טפי – שע"י מצווה זו מאיר בכל המצוות אור אלוקי ועי"ז נפעל הכוונה האלוקית בדירה – מוארת דוקא – בתחתונים.

 

ה. הגם שריבוי המצוות דורש ריבוי זמן והתעסקות, הנה בהיות שכל המצוות הינן פרטים בהמצווה האחת דבה זהיר טפי והיא הנקודה הפנימית המאחדת אותם, הנה זה בא – וצריך לבוא – לידי ביטוי בכך שמצווה זו תהיה מודגשת גם בשאר המצוות, וה'מסקנה' של כל המצוות תהיה הוספה ויוקר באותה המצווה ושאכן יורגש בהם האמת שמצווה זו היא הנקודה הפנימית שבהם. וכן (בלשון כ"ק מלך המשיח מהרה יגלה:) "עס דארף זיין א שטורעם מיוחד אין דעם עניין.. וכל המרבה הרי משובח."

 

ו. מאחר וקיום המצווה שבה היהודי זהיר טפי היא נוגעת ביותר והיא עיקר השליחות שלו, לכן גם עיקר המאמצים וההפרעה של היצר הרע היא מול אותה מצווה, ומולה הוא מעמיד את הקשיים היותר גדולים על מנת למנוע מהיהודי מלקיימה – וזאת אע"פ שמצד עצמה קיום המצווה יכול להיות בקלות יותר משאר המצוות, הנה ביחס לאותו האדם שאצלו הדבר נוגע יותר זה עולה לו בקשיים גדולים.

 

ה.

מכל הנ"ל ניתן לקחת הוראה בעבודתינו על המקום המרכזי של העבודה ו"השליחות היחידה" – בל' כ"ק מה"מ – בזמננו, שזה לקבל פני משיח צדקנו. היינו להתחבר לאמת של תקופתנו שזה זמן הגאולה, לקבל את מלכותו של מלך המשיח ולחיות מעין הגאולה מצד ההכרה שאנו על סף הגאולה. שזה נעשה בעיקר על ידי הלימוד בעניני הגאולה וההסברה לעצמו ולזולת את ענינו של משיח.

ובקצרה:

עבודה זו היא (וצריכה להיות) המהות והנקודה הפנימית של כל עבודתינו,

בעבודה זה עלינו להיות "זהירים טפי" (היינו יותר) ביחס לשאר המצוות,

בה (צריך להיות) עיקר התעסקותינו וחיותינו, ובה עלינו להגיע לשלימות, ועי"ז נקבל נתינת כח לבוא לשלימות בשאר המצוות.

בעבודה זו יאיר בנו האלקות ובזה גופא עד לעצמות אלוקות,

על ידה באים כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידה עולים כל שאר המצוות.

עיקר ההתנגדות של היצר הרע היא כנגד עבודה זו.

 

קיצור.

ה' בוחר בבחירת העצמות בעצם הכללי דעם ישראל – מלך המשיח. ישנה המציאות הגלויה והכוחות הגלויים דהנשיא הוא הכל המחולק לתרי"ג אברים כלליים, ובאופן פרטי בא בהתחלקות לדורות, נשמות, חודשים ימים וכו'. 

ענין המצוות הוא גילוי אלוקות – ובהעלם המשכת העצם – בנשמות, ובא בהתאמה של כל מצווה (וההמשכה המיוחדת לה) לאיבר המותאם לה. ובזה ישנו העניין שככל שהמצווה וההמשכה והאיבר הוא כללי יותר וכולל את שאר התרי"ג שבאים דרכו, כך היהודי זהיר ומאיר יותר במצווה זו.

בזמננו כבר התחיל התגלות העצם, וזה הוא הזהיר טפי בעבודתינו.

 

הוספה.

א. כ"ק מה"מ שיל"ו נותן דוגמא לעניין של זהיר טפי מנגלה:

הגמ' שואלת: איזו מצוה קודמת בעשייתה למצווה אחרת, מצווה התדירה יותר או המקודשת יותר?

הגמ' מביאה הלכה בנסיון לתרץ: ישנו דין אשר הקרבת קרבן התמיד קודמת להקרבת המוספין. והנה, המוסף הוא מקודש יותר מהתמיד מאחר ושם שבת על קרבן זה, בשונה מהתמיד שנקרב גם בחול. ואם כן יוצא שמקדימים את התמיד שהוא תדיר מהמוסף שהוא מקודש.

הגמ' דוחה את התירוץ: וכי הקדושה של שבת מועילה רק למוסף ולא לתמיד? מאחר והתמיד נקרב בשבת, שם שבת חל גם עליו. (ובהמשך הגמ' לומדת עניין זה גם לגבי ר"ח וראש השנה אשר שם המועד חל גם על שאר הקורבנות ביום זה.)

אומר על כך כ"ק מה"מ: כידוע כל עניין בפנימיות התורה בא בנגלה, במפורש או ברמז. בגמ' זו ניתן לראות את העניין המבואר בחסידות על המצווה שבה זהיר טפי, שישנה מצווה שפועלת גם על שאר המצוות שבאותו היום והיא מעלה אותם, ע"ד כאן שקדושת היום טוב מועילה ומשפיעה גם על קורבן התמיד שלא שייך ישירות ליו"ט.

 

ב. בסה"מ תש"ח כותב הרבי הקודם בקשר עם העניין של זהיר טפי אשר לכל א' יש מצוות עשה א', מל"ת א' ומידה טובה א' שבהם הוא זהיר טפי.

ובשיחת ז' אד"ש ה'תשל"ו אומר כ"ק מלך המשיח שיל"ו שהמצווה דזהיר טפי זה עניין אחד דוקא. (דאף שיהיה מצווה עם כמה פרטים, הנה ביחס למה שזה ה"זהיר טפי" דהאדם הנה זה מתייחס למצווה כחלק ועניין א'.)

ולכאורה זה בא בסתירה לדבריו הנ"ל של הרבי הקודם.

ואולי יש לומר שיש מקום שבו "חלק" ("אשרינו מה טוב חלקנו" שזה הולך על המצווה שבה זהיר טפי שזה החלק של יהודי באלקות, וכנ"ל זה עניין אחד בלבד) כולל מ"ע ל"ת ומידה טובה. וצ"ע.

 

ג. ישנם ב' עניינים במצווה דבה זהיר טפי:

ישנו העניין שהתבאר עד עתה, מה שכל נשמה המצווה שבה תלויה נשמתו בנשמת אדה"ר היא הזהיר טפי שלו.

וישנו עניין נוסף, והוא מה שכל נשמה בירידתה למטה יש לה התפקיד לקיים את כל התרי"ג מצוות. וכאשר נחסר בעבודת האדם איזה מצווה (או כמה מצוות) אזי הוא יורד בגלגול שוב למטה על מנת להשלים את אותה-אותן מצוות. וגם ביחס למצוות אלו נאמר שבמצוות אלו האדם צריך להיות זהיר טפי.

יוצא אם כן שהעניין הראשון בזהיר טפי הוא שייך לכל הנשמות, גם לנשמות חדשות שמעולם לא ירדו למטה, וכן שבעניין זה יש לכל א' מצווה אחת בלבד שבה הוא זהיר טפי.

והעניין השני שייך רק לנשמות שירדו בגלגול, וכן יכול להיות בזה יותר ממצווה אחת שבה זהיר טפי (בנוסף למה שבלאו הכי יש כבר המצווה דבה זהיר טפי ששייך לכל הנשמות מצד העניין הראשון).

 

 

 

 

 

                                                             להערות ותגובות: bersasonkinm@gmail.com