דף סד עב, מסכת פסחים

קרבן פסח טעון זריקת דם על יסוד המזבח והקטרת אימורים (חלבים). דין זה נלמד בסוגיה מבכור דכתיב בו דמם וחלבם, בלשון רבים.
מעבר לדין עצמו, יש כאן עניין נפלא: זריקת הדם (מלשון דמיון) היא על היסוד; דשורש הדמיון הוא הגורם ליסודו של חמץ בלב ו'התפחתו' לצד ה'אימורים' המסמנים את תיקון העניין שמעבר למחשבת דמיון, בחינת דיבור, אמירה.
חל בם (אימורים) – מסמן לנו 'להקטיר' (לבער) אף את מה ש'חל בנו', באמירה, מעבר למחשבה גרידא. שהרי מחשבה לבדה אינה עצמתית כש'מדברים' על העניין והוא נהפך מדברים שבלב למילים מוחשיות יותר.
ושמא למידת שני העניינים; זריקת 'דם' והקטרת אימורים – מבכור, באה ללמדנו את עצמת הרישומים הראשונים הנטמעים בנו בחינת 'בכורה'. שהרי דמיון ראשוני עשוי לחלוף אם לא נהפכנו ל'אמירה' וכל התפתחותו ותפיחתו של ה'חמץ' יסודו במחשבת הבכורה דלא השגחנו לבערה. משום כך באה לידי חימוץ והתפתחתה לידי 'אמירה'. שני הדברים הללו דמיון ואמירה אינם נחשבים בעלמא כ'מעשה' ולעיתים מקובל לפסוח עליהם דנראה דאין בהם ממש. פסח הוא הזמן לעסוק במה שפסחנו עליו ולנקות את שתי הבחינות הדקות הללו; דמיון לב ותולדותיו.