קנאין פוגעין בו 

התורה נמנעה שלוש פעמים מלזהות בפרשת בלק, פרק כה, מי הוא האיש אשר פינחס דקר למוות.. הפעם הראשונה נמצאה בפסוק ו', שם ההרוג מכונה "איש מבני ישראל". ושוב, בפסוק ח' הוא מכונה פעמיים "איש ישראל", דכתיב, "ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל". 

זהותו של האיש נודע לנו רק לאחר מכאן, בפרשה שנקרא על שם פינחס, בעת ציון מעשה הטוב של פינחס אשר "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, וכו'". כאן לראשונה זוהו שני הרוגים: "ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית, זמרי בן סלוא, נשיא בית אבות לשמעוני". וכן, "ושם האשה המוכה המדינית, כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא". דברים אלו אומרים דרשני.

לפי חז"ל זמרי פעל לשם הגנתו על שבטו שנכשלו בדבר עבירה בעצתו של בלעם. אלו מצאו את עצמם נידונים למוות, כדכתיב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: (במדבר פרק כה פסוק ה). משום כך, "הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? 

מה עשה? עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! – אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך? 

נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב, (במדבר כ"ה) וירא פינחס בן אלעזר, מה ראה? – אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! – אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד א). 

לכאורה, משהו קרה כאן למשה, כי קשה מאוד להבין את שכחתו של משה ותפקודו. במקרים אחרים שמו את הנאשמים במשמרת עד שייוודע מהקב"ה מה לעשות איתם, כמו בשני המקרים הללו: 

1) וַיִּקְב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשָׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵה דָן: וַיַּנִיחָהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה': (ויקרא כד :יא-יב)

2) וַיִּקְרִיבוּ אתוֹ הַמִּצְאִים אתוֹ מְקְשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְכדי אֶל כָּל הָעֵדָה וַיַּנִיחוּ אוֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לא פרַשׁ מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ (במדבר טו:לג-לד) .

ואילו משה בתחילת דרכו, כאשר ראה את המצרי מכה יהודי, לא היסס להורגו, בלי משפט, בלי 

התייעצות. אלא שמדובר בהלכה, שאיננה ניתנת לשיפוטו של בית הדין, דהיינו "הלכה ואין מורין כן" וכל מי שלוקח כאן את החוק לידו הוא בבחינת "רודף" ולכן חז"ל גם מצביעים על כך שאילו זמרי היה מקדים והורג את פינחס הוא לא היה חייב וגם לא היה נשפט על מעשה הזימה שלו (סנהדרין פב:א). 

הלכה זו של "קנאים פוגעים בו" היא קשורה לתחום אחד בלבד והוא עניין הקנאות ביחס להתנהגות בלתי מוסרית בתחום הצניעות, לא נאמר קנאים פוגעין בו בשום מקרה אחר בתורה. לכן, המקרים בתורה של קנאות גם הם קשורים עם התנהגות בלתי מוסרית בתחום של בינו לבינה. יש מקרה של קנאות בתורה שהביא לידי רציחה כתוצאה מהתנהגות בלתי מוסרית בתחום הצניעות: דינה, בתו של יעקב אבינו, נופלת קורבן לשכם, ושני אחים שמעון ולוי נוקמים בשכם ובמשפחתו ובכל תושבי המקום. יעקב אינו אוהב את מעשיהם,והוא מביע את דעתו זו אז גם בברכות לפני מותו.. האחים מתגוננים בפני אביהם: "הכזונה יעשו את אחותינו?" הם שואלים. 

מעשיו של פינחס כנגד זמרי מהווה לכאורה אישור לכך כי בענייני צניעות התורה מתייחסת בהבנה לקנאים .

בוא נראה, אם כך, פרספקטיבה אחרת המלמדת על הכול. בתורה יש את הקנאי הקלאסי זה שחושד באשתו, מה שנקרא במקומותינו, פרשת הסוטה. "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה:יד). והתוצאה ידועה: "וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמַּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים: (שם: כד). 

במאמר מוסגר, – דברי ימי עולם ועמי עולם מלאים עם דיווחים על השימוש במבחנים דוגמת המים המאוררים, אבל בהבדל אחד משמעותי ביותר.: שם השימוש במבחן הוא תמיד באמצעים שבדרך הטבע יהרגו את הנבחן אלא אם כן הוא יכול לצאת מזה בדרך הנס שמעיד על חפותו. כדוגמת משפטי סלים מסצ'וסטס בשנת  1692 שקשרו נשים שנחשבו למכשפות והטביעו אותן במים עמוקים כדי לבחון זהותן. כולם טבעו למוות. 

למים המאוררים אין תכונות כאלו. עד כדי כך, שחז"ל הרבו להסביר עד כמה נמוכה הסבירות שאישה תפגע על ידי המים, ואף במרוצת הזמן כאשר התפשטה מעשי בגידה בוטל הטקס כי כבר לא היה טעם לקיימו כי לא ניתן היה להרבות בשלום בית. וראה איזה פלא: כל המרכיבים של קנאות ואי שמירה על כללי הצניעות הרי האישה נראתה במחיצתו של גבר זר ובכל זאת אין כאן שמץ של "קנאים פוגעין בה"! אדרבה ואדרבה… 

לכן נחזור לפרשתנו ולעניין האזכור של שמו של זמרי דווקא כאן כאשר נתבשר פינחס כי הוא מקבל את ברית השלום,. פינחס הוא צאצא של לוי וזמרי הוא צאצא של שמעון. השנים שמעון ולוי הם מה שהתורה הגדירה "אחי דינה" כיון שמסרו עצמן עליה, נקראו אחיה (רש"י). ועליהם אמר יעקב בברכתו לפני מותו" "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתהם". אין ספק שהנכדים של האחים הללו, פינחס  וזמרי ,הכירו היטב את מעשי הנקמה של סביהם שסיפור מעשי גבורתם עובר מדור לדור בתוך המשפחה. 

והנה הפעם צאצאיהם אלו עומדים משני צידי התריס: פינחס מזה וזמרי מזה. כדי לרמוז לנו, אולי, שהמרחק בין קנאות בעניינים של צניעות ובין המעשים המגונים עצמם אינו כה רחוק, והכול, דהיינו, טיבה של הקנאות תלויה בכוונת העושה ובפסיכולוגיה שלו. ככל שאדם עוסק יותר ויותר בקנאות בתחום הצניעות ובמה שבינו לבינה אין דעת חכמים נוחה הימנו. 

ה "תורה תמימה" מצטט את הירושלמי, במסכת סנהדרין פרק ט', שם נאמר כי "קנאים פוגעים בו שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר ר' יהודה בן פזי, בקשו לנדותו, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה "והייתה לו ולזרעו"…על כך כותב הרב ברוך הלוי עפשטיין, "כי אין דעת חכמים נוחה שיהיה רשות לכל אדם לפגוע באיש, כי מי יודע אם אין הוא עושה זה באיזה פניה צדדית. אבל כאן העיד רוח הקודש כי פינחס קנאי אמיתי"… 

אם כן אפוא נשאר פינחס בכל הסיפור הזה? מילת המפתח היא "שלום"! התורה אומרת: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֲנַת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֶּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 

ואצל מעשה סוטה נאמר במדרש רבה דברים פרשה ה פסקה יד, "ראה כמה גדול הוא כחו של שלום ד"א א"ר עקיבא תדע לך כמה גדול הוא כחו של שלום שאמר הקב"ה בשעה שאדם מקנא לאשתו השם הקדוש הנכתב בקדושה ימחה על המים להטיל שלום בין 'סוטה'  לבעלה".