בשבת קי"ט ע"א אנו מוצאים את ההעדפות של כל אמורא להכין בעצמו לכבוד שבת.

כשרב הונא היה רגיל להדליק את נרות שבת: "רב הונא מדליק שרגי".

כמה מרגש להיווכח שאותו רב הונא הוא זה שאומר בדף כ"ג באותה מסכתא:

"אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים"

כשהכוונה היא לנרות שבת כפי שרשי מבאר על אתר: בנים תלמידי חכמים – דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה:

אך עדיין קשה, 

שבסי' רסג סעיף ב שהאשה תדליק ולא הבעל: "הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית."
וכן המגא שם כותב "הנשים מוזהרות: ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת (ב"ח)"
אם כן, מדוע הדליק רב הונא לבד ולא אשתו?

ויתכן לומר

שאכן אין הכוונה על הדלקת הנרות ממש

אלא על הבהובם כדי שידלקו יפה

כפי שכתב הרמ"א בהגהתו (רסד,ט): "ומכל מקום נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה".

ולפי זה תתורץ קושיה גדולה:

כתב הטור, או"ח סי' רס"ג: ויהא זהיר לעשות נר יפה, דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה הויין ליה בנים תלמידי חכמים,

כאשר רבים תמהים מניין לטור דברים אלו 'להשתדל לעשותו יפה'

ולפי מה שכתבנו ניחא.

דרב הונא מדליק שרגא, והרי זו מצווה של האשה, אלא על כרחך שהכוונה להבהוב 'לעשותו יפה'.