וְשִׁנַּנְתָּם – הקושיות בפסוק והחידוש העולה ממנו

הברייתא עוסקת בפסוק "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (את דברי התורה) והיא מתעכבת על המילה וְשִׁנַּנְתָּם

שתי קושיות סמויות מובילות את הברייתא לדרוש את הפסוק וללמוד ממנו הדרכה בלימוד התורה.

הקושיה הראשונה: הרי יש כבר פסוק שמצווה ללמוד את התורה: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" ויש פסוק שמצווה ללמד את התורה לבנים: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". מדוע , א"כ, יש צורך לכתוב את הפסוק וְשִׁנַּנְתָּם, לכאורה הפסוק אינו מחדש דבר!

ניתן לתרץ שהמילה וְשִׁנַּנְתָּם מחדשת שיש לחזור על דברי התורה שלמד ולשנן אותם, ואין זה מספיק ללמוד אותם פעם אחת. אך כעת עולה קושי שני: כדי ללמד שיש צורך לשנן את הנלמד, די לכתוב 'ושניתם לבניך'. מדוע נכתבה המילה וְשִׁנַּנְתָּם, לכאורה, האות נ' השנייה מיותרת!

על הקושיה השנייה עונה הברייתא שבתוספת האות נ' השנייה מתקבלת המילה וְשִׁנַּנְתָּם, ויש כאן לימוד חדש – לא מספיק ללמוד את דברי התורה פעם אחת (כמו שכתוב 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם'), ולא מספיק לחזור פעם נוספת על הנלמד (כמו "שכתוב" 'ושניתם לבניך), אלא יש צורך ללמוד ולחזור ולשנן עד שיגיע לבקיאות כזאת שדברי התורה משוננים = מחודדים בפיו.

ביאור דרשות הפסוקים בברייתא כחלק מרצף הסוגיות

אחרי שהגמרא עסקה באופן ישיר בדינים של חובת האב ללמד תורה לבנו, ואפילו חובת הסב ללמד תורה לנכדיו, היא מרחיבה דברים בנוגע לצדדים שונים במצוות תלמוד תורה.

לעולם ישלש אדם שנותיו

כעת פונים אל הבן, אחרי שכבר למד עם אביו (לפחות) את כל המקרא [לימדו מקרא – אין מלמדו משנה], ומדריכים אותו כיצד עליו ללמוד תורה בהמשך חייו – "לעולם ישלש אדם שנותיו…" – חלק את זמנך באופן מחושב כדי שתקיף את כל חלקי התורה המרכזיים – מקרא, משנה ותלמוד. הגמרא מספרת שדורות ראשונים שלמדו ע"פ הדרכה זו, זכו לגלות בקיאות בכל התורה ואפילו במספר האותיות והתיבות שבספר התורה!

וְשִׁנַּנְתָּם – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך

אחרי ההדרכה איך לחלק את זמן הלימוד, הברייתא מגדירה מה צריכה להיות איכות הלימוד – עד שדברי התורה יהיו מחודדים בפיו של הלומד. מהו המדד אם אכן דברי התורה מחודדים בפיו? שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. אם ישאלו אותו שאלה על מה שלמד, ובעיקר שאלה הדורשת לפסוק הלכה, ידע לענות מיד את התשובה הנכונה, בלי שהות ובלי היסוס. [במילה גמגום הכוונה כאן להשתהות מלענות על השאלה או במסירת תשובה חלקית, מתוך היסוס, מחמת זיכרון מעורפל של הנלמד].

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ

כעת הברייתא מביאה רצף פסוקים שמטרתם לתאר את היעד הסופי של הלימוד, שבו דברי התורה מוכרים ומובנים ללומד בצורה בהירה, כמו שברור לו אחד מן הדינים הפשוטים והמפורסמים שבתורה, שאחותו אסורה עליו ולכן אינו יכול להתחתן איתה – כך צריכים להיות בהירים לו כל שאר דיני התורה, אפילו הסבוכים ביותר.

קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ

ראיה נוספת – כמו שדבר שקשור על האצבע נמצא תמיד לנגד עיניו ולכן הוא תמיד נמצא בתודעה של האדם, הוא תמיד זוכר אותו – כך צריך לזכור את דברי התורה. פירוש נוסף – כיצד להגיע לרמה כזאת של שליטה בדברי התורה? ע"י שיקשרם על אצבעותיו ויכתבם על לוח ליבו, כלומר דברי התורה יהיו תמיד לפניו, ירבה לעסוק בהם.

כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים

מכאן עוברת הברייתא להסביר שלא רק האדם הלומד צריך להיות מחודד אלא גם תלמידיו, עליו לדאוג שהלימוד יהיה שגור על לשונם. כדי להוכיח זאת יש צורך בשני פסוקים, כי אי אפשר להבין את הדרשה רק מהפסוק הראשון. הפסוק הראשון מלמד שבני הנעורים, תלמידיו של אדם, צריכים להיות כמו חיצים – כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אך מניין לנו שחיצים הם דבר שנון, מחודד? לשם כך בא הפסוק השני – חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. ומה מלמד הפסוק חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ? כאשר דברי התורה יהיו מחודדים בפי התלמידים הם ידעו להשיב לכל שואל ללא שהות וללא היסוס (כשם שהחיצים השנונים מפילים למרגלות הלוחם את העמים הקמים כנגדו).

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם

הברייתא חוזרת לפסוק כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר ודורשת את שני חלקי הפסוק שבא אחריו. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם – יש שבח ומעלה לרב שזוכה שתלמידיו הם חיצים שנונים (אשפה היא הנרתיק שבו הלוחם מאחסן את החיצים). עד כאן חציו הראשון של הפסוק.

לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר

הברייתא מבינה שגם חציו השני של הפסוק עוסק בתלמידיו המחודדים של אותו רב. אפשר להסביר כך: בזכות איכות הלימוד שלהם הם לא יבושו כאשר ישאלו אותם שאלה.

מאי אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר?

לסיום, הברייתא מנסה להבין מיהם האויבים שאיתם מדברים התלמידים (אפשר לומר שיש כאן תמיהה, הרי התלמידים מדברים עם אדם כלשהו בדברי תורה, מדוע שאדם כזה יקרא אויב?)

אֶת וָהֵב בְּסוּפָה

עונה הברייתא ש"האויבים" המדוברים הם חברותא שלומדת ביחד, ואפילו אם יש ביניהם קרבה גדולה, כמו של אבא ובן או רב ותלמיד, כאשר לומדים תורה ורוצים לברר את האמת של הנלמד, כל אחד מהלומדים לא מוכן לקבל פירוש שאינו מסתבר. המחלוקת על הבנת דברי התורה מתוארת כמלחמה, מלחמה על האמת. אבל אחרי שהגיעו לחקר האמת, אחרי שאחד מהלומדים הצליח לשכנע את החברותא שלו בהבנתו, הם נשארים אוהבים זה לזה, כי לא היה כאן ויכוח מתוך אגו אלא ויכוח על האמת של התורה. דבר זה נלמד מהפסוק "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה". כך דורשים את הפסוק: "סֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' " – הייתה מלחמה על הדברים שבספר התורה. אך למרות שהייתה מלחמה – "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" – בסוף תהיה אהבה ביניהם, כי הייתה כאן מחלוקת לשם שמים ולא לשם התנגחות והתנצחות.