משה רבינו בפרשת עקב (דברים יא, ו) מזכיר את נסי ה' ואת אשר עשה לעמו ישראל, ובין הדברים הוא מזכיר גם את עניין קרח ועדתו באומרו: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל".

   בספר "מלא העומר" מקשה: מאחר ומשה רבינו מדבר כאן על "עדת קרח" שנבלעו באדמה, מדוע הוא מזכיר רק את "דתן ואבירם", ומה עם קרח, מדוע משה רבינו לא הזכיר גם אותו שגם הוא נבלע באדמה?

   ותירץ, תירוץ שהוא יסוד חשוב מאד: כאשר אתה מוכיח אדם, תיזהר שלא לביישו, שהרי בני קרח נצלו בגלל שהם חזרו בתשובה, וכמו שמעידה התורה "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא).

   וכעת כשמשה רבינו דיבר אל כל עדת בני ישראל, הרי בני קרח גם הם נכחו שם, וכעת אם הם היו שומעים את משה רבינו שהוא מזכיר את מעשה קרח האבא שלהם, הם היו מתביישים, לכן לא הזכיר משה רבינו את קרח אלא רק את דתן ואבירם שמהם אף אחד לא ניצל.

   זהו חידוש עצום מאד! משה רבינו מספר על "קרח ועדתו" שנבלעו באדמה, אבל לא מזכיר את קורח בכלל, למרות שהוא היה זה שבא ונחלק על משה רבינו, וכל זה בשביל שלא לבייש את בניו.

   כמה שיקול הדעת וחשבון צריך לעשות, לפני שאומרים משהו למישהו, ובטח כשרוצים להוכיח אותו בצורה ישירה, כמה צריך לשקול את הדברים, שח"ו לא לביישו.